דברי גאונים ריב

יתומים קטנים. אם מהני לגבות מהם. עי' בדיני יתומים הנתבעים כלל מ"ו סי' י"ח:

ט הא דמבואר בש"ך סי' ע"א ס"ק י"א בשם הרשב"א דאם כתיב בשטר והאמינו בכל עניני שטר הזה. דמהני דוקא לטענת אמנה או שאר טענות בעיקר ההלואה. אבל לא מהני לטענת פרעון. גם מש"ש המחבר סעיף ה' בנאמנות בשטר שצריך המלוה לשבע אחר הפרעון. עיין בכלל ק"ב סי' י"ח ועיין בזכור לאברהם חו"מ ח"ב ערך נאמנות שהביא בשם אחרונים שאם כתב בשטר ונאמנו"ת כול"ל מהני אף לטענת פרעון ושלא יצטרך לשבע אחר הפרעון. ועיין בדיני שבועה ססי' כ"ה באם השליש הלוה המעות בב"ד אם הוי כלאחר פרעון שישבע המלוה:

י אם המלוה נתן נאמנות ללוה שיהא נאמן לטעון נגד השטר פרעתי. עיין חו"מ סימן ע"א סעיף כ"א. ועיין בספר ערך השלחן על החו"מ בהשמטות לסימן הנ"ל שכתב דאפילו אם נתן לו הנאמנות הנ"ל אחר ההלואה מהני וא"צ קנין. דדוקא אם נתן הלוה להמלוה נאמנות צריך קנין אחר ההלואה כמבואר בסי' הנ"ל סעי' ב' וע"ש בש"ך ס"ק ז'. ומשום דהוא לחייב עצמו. אבל בנאמנות שנותן המלוה ללוה דהוי כמו מחילה דמהני בדבור בעלמא אין חילוק בין שעת הלואה לאחר הלואה והוכיח כן מהנמ"י בפ' הכותב במשנה דכתב לה נדר ושבועה אין לי עליך. והריטב"א שם. ושכ"כ הרב נתיבות המשפט דף כ':

יא אם נתן הלוה למלוה נאמנות דמבואר בסי' ע"א ס"ב דשלא בשעת הלואתו צריך קנין על הנאמנות. וכן בכל מקום שיש חילוק לדינא בין בשעת הלואתו לשלא בשעת הלואתו. עיין בספר ערך השלחן סי' ס"ט אות י"ט. ובסי' ע' אות י"א בדין התנה המלוה אל תפרעני אלא בעדים. שהוכיח מן הראשונים דאם הגיע זמן הפרעון. והרויח לו המלוה הזמן וכתב לו הלוה נאמנות בעת הרחבת הזמן או שהתנה עמו אז התנאי דלא תפרעני אלא בעדים. הוי כמו בשעת הלואתו דבהאי הנאה דקא מרווח לי' זימנא גמר ומשעבד נפשי' כמו בשעת הלואה. ושכ"כ הרשב"ש בספר תיקון סופרים שער כ' ומהרש"ג בספר משפטים ישרים סי' י"ז ועיין בשו"ת הרשב"ש סי' שמ"ב:

יב אם נתן הלוה למלוה נאמנות כשני עדים לאחר מתן מעות דלא מהני כמבואר בסי' ע"א סעיף ב' ונסתפק השואל אם מהני עכ"פ שיהיה להמלוה דין נאמנות סתם דמהני אף אחר מתן מעות. עי' בשו"ת שו"מ מהד"ג ח"ג סימן ק"ל וע"ש בש"ך וט"ז ובפ"ת סק"ד:

יג אחד שנתן לחבירו כתב בנאמנות שכל מה שיאמר שהוא חייב לו יהא נאמן בדיבורו הקל. ולא נכתב בשטר שום סכום קצוב. ובא השאלה אם חל הנאמנות בדבר שאינו קצוב ע' בשו"ת הר הכרמל חחו"מ אמצע סי' כ"ב שהוכיח דמהני נאמנות אף בדבר שאינו קצוב. ועמ"ש בדיני יתומים הנתבעים כלל מ"ו סימן י"א בשם הלח"ר:

יד שט"ח שכתוב בו נאמנות ויוצא מתחת יד אחר והלוה טוען פרעתיך. עיין בדיני שטרות כלל ק"ב סי' ל':

כלל עב סרסור ושתדלן א אחד שהיה סרסור שראובן ימכור ביתו לשמעון וקודם גמר המקח נתקלקל המקח ומכר ראובן הבית לעכו"ם. וחזר שמעון ולקח הבית מהעכו"ם ותובע הסרסור ממנו שכר סרסרות עבור שהוא התחיל לסרסר לשמעון אותו הבית. עי' בשו"ת מאמר מרדכי להגאון רמ"ז סימן כ"א שפסק דאין לסרסור כלום. וחילי' מתשוב' הרא"ש כלל ק"ה הובאו דבריו בקיצור ברמ"א סי' קפ"ה סעיף ו' בראובן שהיה סרסור לשמעון למכור ביתו ללוי ולוי נתרצה לקנותו ושוב לא אבה שמעון למכור ללוי כי אמר שהוא שונאו ומכרו לאחר ותובע הסרסור מהמוכר דמי סרסרתו והשיב לא ידענו במה נתחייב לו ואף שבועה אין כאן וכו'. ודאי אם אחר שאמר לסרסור שאין רצונו למכרו ללוי. הלך ומכרו ללוי זה ודאי היה רמאות וצריך ליתן שכרו וכו' ע"ש מדבריו נלמד דכל שנתבטל הדבר שלא ברמאות ודאי אין לסרסור שום תביעה על המוכר. א"כ ה"ה בנ"ד שמכר לאחר ואח"כ קנה הלוקח ממנו ולא היה רמאות בדבר אין לסרסור שום תביעה על הלוקח. ואין לחלק בין מוכר ללוקח וכו'. וכ"כ בנוב"י מהד"ת סימן ל"ו. וגם בשו"ת שב יעקב חחו"מ סימן י"ג שלמדו כן מדברי הרא"ש הנ"ל. אמנם אם יברר הסרסור בעדים או שיודה לו הלוקח אשר מבלעדי השתדלותו ועתרת הדברים בענין המקח לא היה לוקח ונותן סך כזה בעד הבית אז יש לו חלק ששית משכר הסרסרות של הלוקח כדין המתחיל מצד אחד כמבואר שם בשב יעקב ואם לא יברר בעדים אין לו עליו כלום. ולכל היותר לפי ראות עיני הדיין יכול להטיל עליו חרם סתם עכת"ד:

ב ועיין בנוב"י מהד"ת סי' ל"ו שכתב על הרמ"א בסימן קפ"ה סעיף ו' באמר ראובן שלוי שונאו ואינו רוצה למכור לו ואח"כ מכר ללוי ע"י סרסור אחר שחייב ראובן לשלם לסרסור הראשון סרסרותו. הכוונה שהסרסור לא אבד זכותו מכל וכל. אבל ודאי שגם הסרסור השני הוא שותף באותו סרסרות יעו"ש. וע"ש בפ"ת סק"ג:

ועי' בשו"ת שו"מ מהד"ג ח"ג סי' ז' באם פסק הלוקח שכר קצוב לסרסור שיקנה לו בית פלוני ונתקלקל המקח ומכר המוכר לאיש אחר ונתקלקל אחר הגמר. וחזר ומכר ללוקח ראשין ע"י סרסור אחר ותובע הסרסור הראשון מהלוקח כפי שפסק לו ואם מגיע לו עכ"פ כמו מתחיל: