דברי גאונים רי

ה' וכעת יצא קול רינון על האיש הזה ואינו רוצה האפוטרופס ליתן לו כיון שאפשר אמת דבר הקול ועל אופן זה לא היה דעת המצוה ליתן לו. עיין בתשו' מהרי"א הלוי בח"ב סי' פ' שפסק דאין יכולים לבטל המתנה בשביל אומדנא זאת והרי עכ"פ מצוה לפרנסו כמ"ש ביו"ד סימן רנ"א וכיון שהמתנה ברורה ואנו מסופקים אם הקול אמת או שקר או הרהר בתשובה בכה"ג מוקמינן בחזקת המקבל מתנה כמ"ש הרשב"א בתשובה סימן ב':

סד אשה אחת קראה לבניה ולבנותיה קודם מותה וצותה שאם יהיה ביניהם מריבה בעסק עזבונה שידון הכל ע"פ אחד מקרוביה. ובהפצרתה נתנו כולם ת"כ ליד אותו פלוני. ואחר מותה אחד מהבנים אינו מרוצה לדון בפניו מפני שהוא עם הארץ. וטוען שנתן ת"כ כדי שלא תטרף דעתה עליה. עין בשבות יעקב ח"א סי' קס"ח. שכתב דמצד מצוה לקיים דברי המת אין עליו חיוב דאחר העיון נ"ל דלא אמרינן מצוה לקיים וכו' אלא דוקא בנכסיו וירושתו אבל בשאר מילי לא (עיין בתשב"ץ ח"ג סי' ק"ל שמבואר שם דלכל מילי כופין על מצוה לקיים דברי המת) ולא מצינו זאת בשום פוסק שמצוה לקיים וכו' בשאר מילי ע"ש שהאריך בזה. אולם מצד הת"כ אף שיש מקום לטענתו כדי שלא תטרף דעתה וכמבואר ביו"ד סימן רל"ב סעיף י"ז בהג"ה. נ"ל דיש לחלק דהיינו דוקא במי שאינו חייב לשמוע למצותו כלל רק מכח השבועה אז יכול לומר שנשבע כדי שלא תטרף דעתו אבל בצוואת אביו או אמו שמחויב לקיים עכ"פ מצד לפנים משורת הדין וכופין ע"ז בדברים כמ"ש לעיל. א"כ אם עשה ת"כ על זה איך נמצא לו היתר בדבר שאנחנו מחויבים לכופו בדברים שלא יעבור וכו' וכן משמע קצת מדברי המרדכי שהובא בחו"מ סי' פ"א סעיף ב' בהג"ה ובסמ"ע ס"ק ח' יעו"ש. ועיין בש"ך חו"מ סימן ר"ז ס"ק כ"ז בשם מהרי"ו ודו"ק. ועי' בשו"ת מהר"י אסאד חאה"ע סי' מ"ד מ"ח שדחה כל דברי השבו"י וראיותיו. וגם בכל מילי מצוה לקיים דברי המת ועי' לעיל סי' למ"ד:

סה מי שצוה לפני מותו ליתן לפלוני מנה עבור שגזלו כל כך. והיורשים טוענים אין אדם משים עצמו רשע ואינו נאמן שגזלו עי' בשו"ת חות יאיר סימן רל"א. ועי' בשו"ת שבות יעקב ח"א סי' ק"ע שכתב דהדבר פשוט מכמה סוגיות שאדם יכול לחייב עצמו בהודאת פיו אף. שמשים עצמו רשע יעו"ש. ועי' בדין הנ"ל בשו"ת שו"מ מהד"ד. ח"א סי' ל"ו. ובכלל מ"ו סי' כ' בשם מהרי"א אסאד:

סו אחד מהיורשים שמוחזק במטלטלים של המוריש ואינו רוצה ליתן לאחיו חלקו מחמת שאביו אמר לו שאחיו חייב לו סך מה עיין בנוב"י מהד"ת סימן מ"ג שפסק דאינו יכול להחזיק מחמת שהוא בעצמו אינו יודע בבירור שחייב. ומ"מ לענין זה הוי טענת ברי דהוה כמו הבא בהרשאה מאביו שאביו יודע בברי שחייב לו. ומחויב אחיו לשבע שבועת היסת שאינו חייב וגובה חלקו ירושה:

סז אחד כתב בצוואה שנתן לפלוני כל המטלטלי' וקרקעות וכל משכנות וחובות הן של ישראל והן של עכו"ם הן חובות בשטר הן שבע"פ. עיין בנוב"י מהד"ת סימן מ"ה שפלפל בדבר אם יכול להקנות חובות של עכו"ם במתנת שכ"מ. ופסק דאפילו הוא מוחזק אינו מועיל תפיסתו. ועיין בחתם סופר חו"מ סי' ק"ן שהאריך בזה יעו"ש מה שהעלה. ועי' בשו"ת דברי חיים ח"ב חחו"מ סימן כ"ז:

סח שטר מתנת שכ"מ שנכתב בקנין ובלשון הודאה. ונמצא כתוב בו דברים שאינם שלו. ורצה השואל לומר דכיון דאין הקנין חל על המעות שאינו נקנה בחלופין. וגם אינו חל על הדברים שאינו שלו. לא חל ג"כ על הקרקעות כיון שנכתב בקנין אחד ודמי לקני את וחמור עי' בנוב"י מהד"ק סימן כ"ז כ"ח. ובתניינא סי' מ"ז שהאריך הרבה בנדון זה. ועיין מזה מ"ש בדיני מתנה כלל כ"ג סי' י' ובדיני דשלב"ל כלל כ"ד סימן י"א וסי' כ"א. ועי' בשו"ת דברי חיים ח"ב חחו"מ סימן כ"ז ובתשו' מהרי"א הלוי ח"ב סימן מ"ד:

סט וע"ש בנוב"י מהד"ק סימן כ"ו כ"ח על ענין שטח"ז שנכתב בו שמקנה לו מנכסיו שיש לו ושיהיה לו אז בשעת מיתה דלכאורה הוי כמקנה דשב"ל עם דשלב"ל בקנין אחד. וחידש שם דמה שאין אדם מקנה דשב"ל עם דבשב"ל הוא רק היכא שיודע שיבא הדבר לרשותו אחר זמן. דאז אמרינן שתלה הקנין דוקא זה בזה ולא חל. אבל כאן דהוא ספק פן לא ירויח ולא יוסיף בנכסיו אז ודאי דלא תלה זה בזה. וחל הקנין על דשב"ל. ועיין בשו"ת שואל ומשיב ח"א סי' י"ד שמשיג עליו בזה. וע"ש בסימן מ"ה וסי' רי"ז. ועי' בשו"ת דברי חיים ח"ב חחו"מ סימן כ"ז ובתשו' מהרי"א הלוי ח"ב סי' מ"ד:

ע שכ"מ שנתן כל נכסיו מהיום וקנו מידו ואח"כ עמד מחוליו. אם יכול לחזור מהמתנה. עיין בדיני מתנה כלל נ"ג סי' י"א:

עא עיין בשו"ת חסד לאברהם חחו"מ סי' מ"ג על ענין הצוואה שנשאל שפסלה מכמה טעמים א' שכתוב בה בלשון מתנת בריא ולא נכתב בה קנין דלא מהני. ועוד שלא נכתב בה מהיום ולאחר מיתה. ועוד שלא בא הצוואה ליד היורש מחיים. ואף אם אמר קודם מותו שיש צוואה ופקד לקיים הצוואה מ"מ כיון שלא אמר מקום הצוואה אינו ידוע אפשר. היה לו עוד צוואה מאוחרת. ועיין בחתם סופר חו"מ סי' קל"ז שכתב ג"כ בענין צוואה הנמצאת באמתחת כתבים של השכ"מ. וגם נמצא כתוב צוואה בפנקסו. ופסק דכולם בטלים כיון שלא הוציא הצוואה מתחת ידו למסרו לאחד ממקבלי המתנה בחייו או לאחד מהנצבים עליו כמבואר בחו"מ סי' ר"ן סעיף כ"ה וע"ש מה שהעלה לענין מה שצוה