דברי גאונים רז

הם בכלל כלי כסף וכלי זהב. עי' באהע"ז סימן ק"ט סעיף ד' ועי' בתשו' מהרי"א הלוי בח"ב סי' פ"ז שהוכיח בכמה ראיות שהאבנים טובות בטלים לגבי הכלי א"כ הם בכלל הכלי כסף וכלי זהב הנאמרים בצוואה:

מא אחד צוה לפני מותו שכל הספרים שלו עם הארגז שהם בתוכו הוא נותן להקלויז פלונית והם ילמדו אחריו משניות. וגם צוה שיתנו בניו הספרים הנ"ל להקלויז טרם שישאו אותו לקבורה. וכן קיימו בניו ומסרו הספרים אחר פטירתו לאנשי הקלויז. ובעת המסירה אמר להם אחד מהיורשים באם תמצאו מעות בהספרים כי כן היה דרכו להחזיק מעות בהספרים תחזירו לנו. וכן היה שביום מחרת נמצא בספר אחד קאווערט ובתוכו נייר ממאה רוביל. ותובעים היורשים להחזיר להם ואנשי הקלויז טוענים שגם המעות שייך להם. עי' בתשו' שאילת שלום מהד"ת סי' רכ"ט שפסק מכמה טעמים שהמעות שייך להיורשים:

מב מי שצוה לפני מותו לחלק מנכסיו סך חמש מאות זהובים לעניי קרוביו. ובא השאלה עד כמה הוא גדר הקורבה ליטול חלק באותו ממון. עי' בשו"ת חתם סופר חו"מ סימן קכ"ו וקכ"ז שהשיב דשיעור הקורבה הוא כל שהם פסולי עדות כמבואר בב"י לטח"מ סי' רמ"ז בשם הנמ"י בשם הריטב"א (ועיי"ש בקצוה"ח ובנתיבות). אולם בנ"ד שלא נמצא לו קרובים פסולי עדות רק ב' או ג' אשר עפ"י אומדן דעת לא נתכוון המצוה ליתן סך רב כזה לב' או ג' קרובים רק להמרובים. ע"כ הדין שיחלק אף לקרובים והכשרים לעדות. והוכיח כן מהגהת מרדכי דב"ק סימן ר"ג וגם בסדר הגט איתא דרביעי ברביעי נמי נקראו קרובים בלשון בני אדם. ולענין קרובי אשתו כתב שהדבר פשוט שאין אלו בכלל קרוביו ואין להם חלק בממון זה. וע"ש בסי' קל"ט שנשאל במי שצוה להחזיר השטרי חובות לקרוביו וריעיו בחנם ומוחל להם כל חובותם. ונמצא אחד שהוא גיסו של בן בנו של המצוה. וטוען שגם הוא בכלל קרוב. ועוד שהוא בכלל ריעו. והאפוטרופס טוען שאין קרוב אלא שאר בשר ואין ריע אלא אהובו. והשיב הגאון המחבר שאין דין קורבה אלא אלו הפסולים לעדות כאמור. וגם ריע לא נקרא אלא ריעו ואוהבו ממש ריע כאח. ע"ש מ"ש סמך לזה:

מג שכ"מ שאמר בעת חוליו ליתן להקדש עניים כל נכסיו. ואח"כ חזר בו וצוה לחלקם לאנשים אחרים. ואח"כ מת אם מהני חזרתו. כי אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט עיין בחו"מ סימן ר"ן סעיף ג' בהג"ה. ובסמ"ע ס"ק י"א ובאחרונים שם. ועיין שו"ת שואל ומשיב ח"ב סימן צ"ח מה שהעיר בזה. ועי' בשו"ת חסד לאברהם חחו"מ סימן מ"ה שנשאל בשכ"מ שצוה ליתן כל ספריו לבהמ"ד ואח"כ חזר בחליו וצוה ליתן הספרים לקרוביו אם מהני חזרתו. והביא דברי הנתיבות בסי' ר"ן. ומסיק לדינא דאינו מה יכול לחזור יעו"ש באורך ועי' בכלל נ"ג סי' י"א ובכלל ע"ד סי' ה' ועי' בתשו' בית שלמה לגיסי הגאון מהר"ש מסקאלא בחחו"מ סי' כ"ד באשה שהקדישה בצוואת שכ"מ קודם מותה כל נכסיה להקדש ביהכנ"ס ואחותה שמעה צוואתה ושתקה ואחר מותה מחזקת בכמה חפצים של אחותה הנ"ל באמרה שמגיע לה ממנה שכר דירה ובעד עצים ומה ששתקה לצוואתה היה שלא להכעיסה ואין עדים וראיה על החפצים. יעו"ש שפלפל בדין המבואר בחו"מ סימן ר"נ סעיף ג' ובאהע"ז סי' צ"ג סעי' כ' בחמ"ח וב"ש שם ס"ק ל"ג ובדברי הראשונים והאחרונים בענין זה יעו"ש מה שהעלה לדינא. וע"ש באהע"ז בפ"ת ס"ק י"ב וס"ק י"ג:

מד צוואת בריא או שכ"מ שהקדיש מנכסיו או נדרם בצדקה לעניים ומת אם מחויבים היורשים דהא קיי"ל בחו"מ סי' רנ"ב דנודר ומת אין יורשיו מחויבים לקיים נדרו ע' בשו"ת שו"מ מהד"ב ח"א סי' א' ובקצוה"ח סי' ר"נ ס"ק וא"ו ובנתיבות בביאורים ס"ק ד' ובקצוה"ח סי' ר"ל ס"ק ג' ובנתיבות ס"ק ה' ובשו"ת מהר"ם מרוטנבורג האחרון חיו"ד סי' י"ח:

ועי' עוד דיני צוואת ומתנות הנוגעים לדין לי ולא ליורשי אתה ולא יורשיך בדיני משמעות לשונות כלל ס"ה ובדיני תנאי כלל קי"ג ובדיני מתנה כלל כ"ג:

מה אשה אחת יש לה נכסים וחלתה. ורצתה להעביר נחלה מקרוביה הראוים ליורשה והקדישה נכסיה לעניים או לביהכ"נ. וקרובה הראוי ליורשה הוא עני ויש לו בת צריכה להנשא וגם בנים בני תורה ואין לו במה לפרנסם. ע' בשו"ת התשב"ץ ח"ג סי' ק"צ שדעתו נוטה שאין לחוש להקדשה דהוי כמו שכ"מ שצוה לעשות עברה מנכסיו שאין שומעין לו כמ"ש הרמב"ם בפינו מה' זכיה ומתנה וגם בנ"ד יותר היה ראוי ללמד תלמידים ולפרנס עניים מבנין ביהכ"נ והוא בכלל וישכח ישראל עושהו ויבן היכלות כמבואר בירושלמי זרעים סוף מס' פאה. ע"כ הקדש זה בטל הוא וירשנה קרובה עכת"ד. בתשב"ץ הקטן למהר"ם מרוטינבורג סימן תקל"ג הביא בשם ר' שמואל מבונבערג ראיה מירושלמי הנ"ל שיותר טוב ליתן צדקה לצורך ללמוד נערים תורה מליתן צדקה לבית הכנסת. ועיין בשו"ת מהרי"א אסאד חחו"מ סימן רמ"ג:

מו בעל בנכסי אשתו אם דינו כלוקח או כיורש עי' בש"ך סימן ק"ג ס"ק י"ט וסי' קי"ב ס"ק ו' ובב"ש אהע"ז סימן צ"א ובשו"ת שו"מ מהד"ק ח"ב סי' ק"ט:

מז אלמנה ויתומים והיא ואחי' הם אפוטרופסים על נכסי היתומים שנשאר מאביהם והשיאה האלמנה בת אחת ונתנה לה יותר מעישור נכסין המגיע לה ואח"כ מתה הבת והבעל רוצה לירשה והיתומים טוענים שמה שנתנה לה יותר מעישור נכסין הוא שלהם ואין הבעל יורשה כי שלא