דברי גאונים רו

שיש ללמוד מלשון ושמיני"ת חצ"ר לאחות"י שגם הראשון הוא לשון מתנה יעו"ש:

לה מי שצוה שאשתו תהיה גברת הבית או שליט אי הוי לשון מתנה או לשון אפוטרופסת עי' בחת"ס ח"ש ססי' ס"ג שפסק דאין לה אלא דין אפוטרופסת ואף אם משמעות גביר או גברת משמעותו גם על שיהי' שלו קיי"ל יד בעל השטר על התחתונה:

ועי' בתשו' מהרי"א הלוי אבד"ק לבוב סימן ס"ג שנשאל באשה שמת בעלה והניח בן קטן וכשהגדיל תובע אותה לד"ת על נכסי עזבון אביו שהיה הכל תחת ידה והוציאה צוואה כתובה בלשונם והועלה בערכאות וכתיב בה שכל המעות ונכסים ומטלטלים הכל שלה בלי שום שיור וגם יש לה רשות ליתן ולמכור לאחרים וחתום עלי' עדים ישראל וגם בעלה חתום במסה"ק מחמת חולשתו. והבן טוען שודאי לא היה כוונת אביו רק לעשותה אפוטרופסת ומה שכתוב בצוואה שהכל שלה לא כתב אלא לכבודה כדי שלא יומסר העזבון לדייני הערכאות שיהיו הנכסים תחת השגחתם וממשלתם ושלא תצטרך ליתן להם חשבון בכל שנה ושנה. עי' בחו"מ סי' רמ"ו סעיף ד' בכותב נכסיו לבנו בכתב שיש לו רשות למכור וליתן. ומה שכ' השואל דכיון שהורגלו לכתוב כן הוי רק שופרא דשטרא. עי' בטור אהע"ז סי' ק"ז בד"מ בשם הנמ"י ובחו"מ בש"ך סוסי' מ"ב בשם הרשב"א מוכח להיפןך דדוקא באשה מברחת בעינן שתאמר בפירוש וכו' ועיין בחו"מ סי' ע"א סעיף י"ד ובסמ"ע ס"ק כ"ז ובש"ך ס"ק ל"ג והוא תלוי במחלוקת. ועי' בחו"מ סימן רמ"ו סעיף ה' היכא דאיכא לאסתפוקי בלשון המתנה על המקבל להביא ראיה. ועי' בב"ש אהע"ז סי' ק"ז סק"א בבעיא דלא איפשטא מועיל תפיסתה א"כ כ"ש בנ"ד במחלוקת הפוסקים אי אמרינן בזה דנכתב לשופרא דשטרא ודאי מועיל תפיסתה ואין מוציאין מידה. וגם כיון שנעשה הצוואה בערכאות והיא מוחזקת יכולה לומר קי"ל כדעת היש חולקין ברמ"א חו"מ סי' ס"ח שהשטר כשר מכח דינא דמלכותא. ס"ד מסיק לדינא שאין להוציא מיד האשה. לו אחד צוה מחמת מיתה ליתן כל ספריו לבנו ולא היה לו בן כלל רק בן אשתו הוא צורבא מרבנן ואומר שעליו כוון המצוה. ובן בנו טוען שהוא היורש ודאי עליו נתכיון. עי' בשבות יעקב ח"א סי' קס"ט שכתב דלכאורה יש לזכות להאי צורבא מרבנן אע"פ שאינו ראוי ליורשו מהאי דאמר נכסי לטוביה ובאו שני אנשים ששמם טובי' דהדין מבואר בטור סי' רנ"ג דאם א' מהם הוא ת"ח הת"ח קודם אפילו השני הוא קרוב וראוי ליורשו (הובא בחו"מ סי' הנ"ל סעיף כ"ט). אולם מ"מ בנ"ד הדין עם בן בנו כיון דבן אשתו אינו נקרא בנו כלל כיון דהוא אחר ממש. ואין לו שום קורבה עמו. ואף בן בנו אינו נקרא בן אלא היכא דאין לו בנים. אבל אם יש לו בן אז בן בנו אינו נכלל בכלל בני לנחלה כדאיתא בב"י סי' רמ"ז בשם הנמ"י ובתשו' הרא"ש כלל פ"ב. א"כ בנ"ד שאין לו בן ודאי כוונתו היה אבן בנו ולא אבן אשתו שאינו נקרא בן כלל. וכן כתבו התוספת בפשיטות בפסחים דף נ"ד ע"א ד"ה אלה בני שעיר וז"ל ועוד לא מצינו בכל התורה שיקרא לבן אשתו בנו עכ"ל. וע"ש בפסקי תוספת שכתבו וז"ל בן אשתו אינו קורא אותו בנו. בן בנו קורא אותו בנו מכ"ל. וכ"כ המהרש"א בב"ב דף קט"ו בפשיטות. ע"כ הדין ברור בנ"ד שהספרים שייכים לבן בנו עכת"ד:

לז ועיין בנוב"י מהד"ת סימן מ"ח שנשאל בצוואה מאלמנה שנמצא כתוב בה כל המטלטלים והתכשיטים שלי יהיו שייכים לבת בתי טריינלא ויש לה שתי בת בתה ששמם טנורייכלא ויש ספק לאיזה טריינלא נתכוונה האלמנה ע"ש מה שהעלה:

לח מי שהיתה אשתו מעוברת וצוה קודם מותו ואמר אם יהיה הזרע של קיימא. יזכה בכל נכסי. ופלוני שהוא שותפי יהיה אפוטרופס עליו עד אשר יגדל. ואם לא יהיה זש"ק כל נכסי הם במתנה לפלוני שותפי. ואח"כ ילדה בן זכר וחי לערך שנה ומת ונשאל מי זכה בנכסים אם יורשי הבן כיון שנפל פעם אחת הירושה לפניו. או נלך בתר אומדנא שהיה כוונתו בצוואתו שיהי' זש"ק שיגדל ויהיה לאיש. ואם ימות בעודו קטן יהיה הכל לפלוני שותפו עיין זה בשו"ת התשב"ץ ח"ד המכונה בשם חוט המשולש בטור הראשון סימן ל"ג:

לט מי שהיה לו בן אחד ובנות הרבה. וצוה לפני מותו שאשתו תשלוט בכל נכסיו כל ימי חייה. ואחר מותה יקח בנו שני חלקים מהנכסים. והמותר יקחו בנותיו ובניהם. ואח"כ מתה בת אחת בחיי אמה. ואח"כ מתה אמם. ובא הבעל של הבת ורוצה לזכות בירושת חלק הבת מצד הבעל יורש את אשתו. עיין בשו"ת חסד לאברהם חחו"מ סי' מ"ד שפסק דכיון דהבת מתה בחיי אמה ואז לא היה חלקה ראוי לגבות כפי הצוואה. א"כ אין הבעל יורש רק במוחזק ולא בראוי. ולענין לשון בניה"ם אם הוי הבנות של הבת שוה ליטול חלק כמו הזכרים של הבת כיון שנכללו כולם בתיבת ובניה"ם מפלפל בזה בש"ס ב"ב דף קמ"ג ע"ב באמר נכסי לבני והיה לו בן ובת אם הבת בכלל יעו"ש מה שהעלה. וצ"ע בתוס' ב"ב דף קט"ו ע"ב ד"ה מלמד שכתבו דענה נקבה היתה ושם נאמר ובני שעיר וכו' צבעון וענה. ועיין סימן רמ"ז ס"ג. ועי' בשו"ת שו"מ מהד"ב ח"ד סימן כ"א שנשאל עובדא דא והביא דברי החסל"א הנ"ל ומשיג עליו וכן עובדא דא ממש במהד"ד ח"ג סי' קי"א ומשיג עליו:

מ אחד צוה לתת ביתו לפלוני. ויש שם בבית חניות המושכרים למוכרי קמח וגם מרתף תחת הבית. אם הם בכלל הבית או לא. עיין בזה בשו"ת בית אפרים חחו"מ סי' ל"ב וסי' ל"ג. ועי' בפ"ת לחו"מ סי' רי"ד ס"ק א' ובכלל ס"ה סימן ל"ד:

צוואה שכתוב בה שכל הכלים כלי כסף וכלי זהב יתנו לבן פלוני ובא השאלה אם הכלים הקבועים בהם אבנים טובות ומרגליות,