דברי גאונים רה

מהשטמ"ק ולדינא פסק דכיון דקפיד ואמר בצוואה לכשתנשא כוון גם לטובתה שלא יופסד המעות ותוכל להנשא ע"כ חל עליהם מצוה לקיים דבה"מ כמו שפסק הש"ך בסי' רכ"ב דאם צוה ליורשיו גם בלא השליש אמרינן מצוה לקיים דבה"מ ואסור להיורשים ליתן המעות לאביה רק באופן שאביה יתן על המעות ערבות ובטחון שיש בו סמיכה שישלם במילואו לכשתנשא. ועי' בתשו' מהרי"א הלוי ח"ב סי' פ"ו פ"ז. וע"ש שהסכים כמ"ש בתשו' ר"ע איגר חיו"ד סי' ס"ח דאף היכא דלא אמרינן מצוה לקיים דה"מ מ"מ יש בזה משום מצות כיבוד אב ומחויבים לקיים דברי הצוואה בכל פרטי'. ועיין בכלל כ"ג סי' כ"ב:

כז כתוב בצוואה מקומי שיש לי בביהכנ"ס נתון לבני ראובן ולהיות שהוא ממלא מקומי במקום קדוש חייב הוא או ישכור ת"ח שילמוד בכל יאצ"ט על מקום הנ"ל ויעמיד נר שעוה. ועתה ראובן מחזיק גם במקום בעזרת הנשים בטענת ברי שנתן לו אביו שני המקומות. ושמעון טוען שלשון הצוואה שכתוב בה מקומ"י ומקו"ם קדו"ש מורה על מקום בעזרת אנשים ועוד טענות בזה עי' בשו"ת מהרי"א אסאד חאו"ח סימן ל"א:

כח שכ"מ כתב בצוואה שכל הספרים שלו יתנו לבני. אפס מהספרים שיש לבנו כמותם מכבר יתנו לחתנו. והנה יש לבן הרבה ספרים מקנת כספו שיש כמותם בעזבון האב וגם יש לו ספרים שנתן לו האב בחייו ויש גם כמותם בעזבון וטוען חתנו שכוונת המצוה היה אף על הספרים שיש לבנו כמותם מקנת כספו יתנו לחתנו. והבן טוען שכוונתו היה רק על הספרים שנתן לו האב בחייו ונמצא כמותם בעזבון. עי' בחת"ס ח"ש סי' נ"ג שפסק מכמה טעמים שהדין עם הבן שאין לחתנו רק הספרים שנתן כמותם האב להבן מכבר ולא ממקנת כספו:

כט רב אחד צוה בצוואה שימכרו כל ספריו ולהדפיס במחירם ספרי חידושיו שהניח אחריו. ולאשר כי לפי שעה אין בנמצא מתעסק להדפיס החידושים אם מותר למכור הספרים וליתן הקרן ביד בטוחים על עיסקא ומה לעשות בהעיסקא. עי' בחת"ס ח"ש סי' נ"ח:

ל מי שצוה קודם מותו שבתו פלונית תנשא לפלוני. ובנו פלוני ישא פלונית. אם מצוה לקיים דבריו (ע"ל סי' ס"ד) ועי' בשו"ת התשב"ץ ח"ג סי' ק"ל שכתב שאם אמר כן כמצוה לבניו מצוה לקיים דבריו וכופין על מצוה זו כמ"ש הרמב"ן בחידושיו פ"ק דגיטין שכופין על מצוה ולקיים דברי המת והוכיח כן מהתוספתא וירושלמי ואם אמר ישא בני פלוני את פלונית ויטול כך וכך. או להיפך יטול כך וכך וישא פלונית דמי לדין הבו לי' ד' מאה זוזי ולנסוב ברתי (מבואר בסי' רנ"ג סעיף י"ב). ועי' בחו"מ סי' רנ"ב סעיף ב' בדין מצוה לקיים דברי המת ומש"ש דו"ז ובקצוה"ח ס"ק ג' ה' לענין אם כופין אותו על מצוה זו. ועי' בשו"ת שואל ומשיב ח"ג סי' קנ"ז שהאריך בזה וע"ש במהד"ב חיא סי' א' ובמהד"ג ח"א סי' ע"ה ובח"ב סי' קפ"ג ובתשו' מהר"ם שיק חו"מ סי' מ"ם ובתשו' מהרי"א הלוי ח"ב סי' פ"ו פ"ז וע"ש בסי' פ"ו שהביא דברי הר"ן פ"ק דגיטין דביתומים קטנים לא אמרינן מצוה לקיים דברי המת. ועי' בדיני קנין מטלטלים כלל פ"ז אמצע סי' ס"ז ע"ש חילוק שתלוי בלשון המצוה אם כופין:

לא שכ"מ שצוה מחמת מיתה ואמר בלשון לע"ז אני עוז"ב לבתי בית פלוני. ועתה טוען הבן כי עוז"ב הוא לשון ירושה ואין לבת במקום הבן כלום. עי' שו"ת התשב"ץ ח"ב סי' רנ"ז שפסק דעוז"ב בלשון ב"א הוא מתנה ולא ירושה. וכן הסכים ע"י נכדו בח"ד המכונה בשם חוט המשולש בטור הראשון סימן כ"ג:

לב ועי' בחתם סופר חו"מ סי' קמ"ה שנשאל כעין זה באחד שכתב צוואה וחילק נכסיו קרקעות ומטלטלים לחמשה חלקים. והשוה הבכור עם הפשוטים ובתו ואשתו הכל חלק כחלק בשוה ובא השאלה דלכאורה הוי כמתנה על מה שכתוב בתורה וציואתו בטלה. ופסק הגאון המחבר דכיון דכתוב בצוואה בלשון לע"ז (איך פערלאססע דאס בית אין חמשה חלקים) ר"ל אני מני"ח ביתי לחמשה חלקים. ומני"ח הוא לשון מתנה ולא לשון ירושה כמבואר בחו"מ סימן רנ"ג סעיף ב'. וא"כ מהני צוואתו. וגם באמצע הצוואה שכ' אצל המעות ומטלטלים יות"ן לז' מרת פלונית סך כך וכך והשאר יחולק לשלשה חלקים חלק אחד לבני וכו' הוי כאלו אמר חלק אחד יות"ן לבני דלעולם אמרינן דדיבור הראשון מושך עצמו ואחרים עמו עד סוף כל הדיבורים. כן ה"נ דיבור יות"ן סובב על כל החלקים והוי מתנה:

לג שכ"מ שצוה ואמר בלשון לעז אללע קינדיר זאללין גלייך זיין ואחי יהיה האפוטרופס, והאיש הניח אחריו ג' בנים וג' בנות מה משפט הבנות ואם כוונתו היה שהבנות ירשו בשוה עם הבנים הרי הוי מתנה על מ"ש בתורה והצוואה בטלה עי' בשו"ת דברי חיים ח"א חחו"מ סי' ל"ח שפסק כהרמ"א בחו"מ סי' רמ"ז סוף סעיף ג' דאם אמר יתמי גם הבנות בכלל ונראה ברור דבלשון קינדער נכלל הבנים והבנות. אך הצוואה בטלה מטעם הנ"ל ע"כ יורשים רק הבנים:

ועי' בתשו' מהרי"א הלוי בח"ב סימן ס"א סיב שנשאל בנשאר עזבון ויש בנים ובנות. ובת אחת דרה בבית אחד מן הבתים שנשאר מאביהם והבת טוענות שיש לה חזקה ג' שנים וגם טענה שאמרו לה שאביהם צוה שיחלקו הבנים והבנות בשוה. ורצה הנברר של הבת לזכות אותה מכח דטענינן עבורה שכן צוה אביהם וגם כיון שהיא נשואה ובעל בנכסי אשתו לוקח הוי א"כ טענינן ללוקח כל מה שהבת מצי למטען והגאון הנ"ל דחה דבריו ע"ש בגוף התשובה כי קצרתי:

לד מי שצוה מחמת מיתה ואמר נכסי קרקעות ומטלטלים הכל ביד אמי ושמינית החצר לאחותי. אם לשון בי"ד אמי הוא לשון מתנה או לשון אפוטרופסת עי' בשו"ת התשב"ץ ח"ד המכונה בשם חוט המשולש בטור הראשון סי' כ"ג שכתב