דברי גאונים רב

לו כרצונה. ועתה הבני אחיות תובעים כל העזבון בירושה והאלמנה טוענת שהיא אין רצונה ליתן לבני אחיות. עי' בשו"ת ברכת יוסף חו"מ סימן י"ט ששייך להיורשים וגדולים א"צ לאפוטרופס. ועי' בבאה"ט אה"ע סי' ק"ז ס"ק ג':

ועי' במהר"ם שיק חחו"מ סי' מ"ד שנשאל בעזבון שנשאר אלמנה ובן קטן ובת אחת נשואה לת"ח ומחמת חמלה ולטובת היתום עשו הב"ד פשרה ופסקו לבן ולבת שליש וגם להאלמנה הכנסה משליש כל ימי חייה אף שלא היה לה תוס' כתובה ונתנו את הקטן לגיסו שיגדל אותו לתורה ועבודה. ועתה נתגדל ונזדמן לו שידוך הגון באופן שיהיה לו מעות מזומן והאלמנה נשאת לאיש ומעכבת מלמכור באמרה שאין מוכרין קרקעות בנכסי אביו עד עשרים שנה. וגם מחמת דמהיכן תגבה שליש הכנסה. והיתום וגיסו טוענים הלא מצד הדין לא היה מגיע לה כלל דהרי אף על עיקר הכתובה הוצרכה לישבע רק הב"ד עשו לטובת היתום שתהא משגיח עליו נוסף על השגחת גיסו ועתה כי נשאת לאיש למה יתעגן היתום עבור הכנסת שליש שלה שהוא שלא מן הדין וגם מבואר בסימן ר"צ סעיף י"ג דלטובת היתום רשאים למכור ברשות ב"ד. והעלה שם דהדין עם היתום כיון שהוא בן י"ג שנה וגיסו הוא אפוטרופס שלו ומרוצה למכור מבואר במבי"ט ח"א סי' קכ"ב דרשאי למכור. וגם מטעם שברשות ב"ד רשאי למכור כמ"ש שם במבי"ט והה"מ סוף הל' נחלות בשם הרמב"ן והרשב"א והנמק"י בגיטין דף כ"ב. וגם מה שטענה לעכב מחמת הכנסה שלה אינה טענה כי הב"ד פסקו לה ההכנסה לטובת היתום דאל"כ אין מועיל הפשרה שלהם נגד היתום והוי ב"ד שטעו. וכיון דנשאת לאיש שוב אין לה השגחה על היתום ואין מגיע לה ההכנסה. ע"ש כי קצרתי:

ו אחד עשה צוואת שכ"מ בפני שלשה ואח"כ מת אחד מהשלשה והשנים עשו שטר צוואה ויש יורש קטן וגם גדולים ומינו אפוטרופס והאפוטרופוס תפס מהעזבון עבור הגדולים שלפי הצוואה נגרע חלק הקטן. ויש מערערים שכיון שלא נשאר רק שנים הוי רק עדי צוואה ואין גובין עדי צוואה על יורש קטן. והאפוטרופס טוען בשביל הגדולים קי"ל שגובין עדי צוואה על קטן עי' בשו"ת ברכת יוסף חחו"מ סימן כ':

ז בדבר שהותרה הרצועה שהבת תירש בשוה עם האחים כיון שכן הוא בנימוסיהם ונתפשט המנהג לפשר ביניהם עי' בשו"ת ברכת יוסף חחו"מ סי' כ"ב חלילה לרב להיות בעזר למנהג זה. וע' בשו"ת דברי חיים ח"ב חחו"מ סי' ג'. ועי' בשו"ת מהרי"א אסאד חא"ע סי' קי"ד שח"ו להוציא מהבנים ע"י ערכאות:

ח בדין בעל יורש את אשתו אם עדיין לא נתן לו חותנו הנדוניא או בית אשר הבטיח לו ונתן לו שטר ע"ז ואח"כ מתה בתו אם הוא יורש, כל הדינים הנוגעים לזה עי' בדיני שידוכין כלל ק"ו סי' כ' ועי' מדינים אלו בשו"ת שו"מ מהד"ק ח"א סי' קל"ד ובכלל זה:

ט בדין ירושת הבעל אם הוא מדאורייתא עי' בשו"ת מהרי"א אסאד חיו"ד ססי' שפ"ז שנעלם מהב"ח בתשובה סי' כ"ד תשובת הרשב"א ח"ב סי' רכ"א ותשו' הרא"ש כלל נ"ד ונ"ה שמבואר שהוא מדאורייתא. ועי' פלפלא חריפתא מס' ב"ק דף מ"ו ובשו"ת משאת בנימין:

י אחד מת והניח בנים ובנות וגם קרקעות וירשו הבנים כל הקרקעות כד"ת ומבקשים שטר מהבנות שיחתמו עצמם שאין להם חלק בהקרקעות למען יוכלו לכתוב הקרקעות על שמם לבדם בפנקס הערכאות הנקרא גרונדבוך או טאבילאציע כי זולת השטר יש להבנות חלק בירושה כמו הבנים לפי נימוסיהם. והבנות אינם רוצים לחתום בחנם ומבקשים חלק מה או מעות עבור חתימתם אם מחויבים לחתום משום כופין על מדת סדום עי' בכלל ק"ב סי' מ"ג ובסוף הפ"ת לחו"מ בנחלת צבי סי' רע"ו ובשו"ת שו"מ מהד"ב ח"א סי' א' וח"ג ססי' ק"מ ובמהד"ג ח"א ססי' ע"ח וסימן רס"ה. ובח"ג סי' מ"ה ובפ"ת לחו"מ סי' ק"ע בשם הנוב"י. ובשו"ת מהריא"ז ענזיל סי' כ"ח כ"ט. ועי' בתשו' מהרי"א הלוי אבד"ק לבוב ח"א סי' ד' שהביא מתשו' פני משה ח"ב סי' ט"ו ס"ו שנחלקו בזה הגאונים מהר"י באסאן והמהרי"ט שדעת המהר"י באסאן דאינה מחויבת לחתום על שטר סילוק מהירושה בדיניהם והמהרי"ט נחלק עליו וסובר שמחויבת לחתום חנם וכפי הנראה דעת הפני משה שם נוטה לדעת מהר"י באסאן. ומאחר שגם המכתב מאליהו סי' ט"ו סובר כן שאין לכופה לחתום נראה לפענ"ד שאין יכולים לכופה מספק ומחויב הבן לפשר עמה כפי ראות עיני הדיין עד שתחתום עצמה ועי' בח"ב ססי' ס"א שהביא ג"כ כנ"ל ושם הביא ראיה מהש"ך בסי' ס' ס"ק ל"ד בשם מהרש"ל ששמעון מחויב ליתן שטר על שם ראובן דכופין על מדת סדום וסיים בכל זאת אין בידו להכריע. ועי"ל בסי' י"א מ"ש בשם התפארת יוסף. וע"ש בתשו' מהרי"א הלוי בח"ב סי' קכ"ז שנשאל כיוצא בזה בבן נגד אביו שאביו כתב באונטאבאלאציע חצי ביתו על שם אשתו ואח"כ מתה אשתו ועפ"י ד"ת הבעל יורש את אשתו ובדיניהם הבן הוא היורש ותובע האב את הבן שיתן לו שטר על חצי הבית מאמו שמכרו לאביו. והבן אינו רוצה ליתן השטר הנ"ל. והביא גם כן המחלוקת הנ"ל בבת בין הבנים והעלה דבנדון הבן נגד האב דחייב לכבדו עכ"פ משל אב ואף דאין כופין על מצוה זו שמתן שכרה בצדה מ"מ אם רצו הב"ד יכולים לכוף כמ"ש התוספת בב"ב דף ח' בשם הריצב"א וכן פסק הרמ"א בחו"מ סי' צ"ז סעיף ט"ז (ע"ש בש"ך ובפ"ת סקי"ז) ובש"ך יו"ד סימן ר"מ ס"ק וא"ו. ומכ"ש שאין הב"ד כופין את האב לשלם לבנו תביעותיו עד שיקיים מצות כיבוד אב ויתן לו כתב בנימוסיהם על חצי הבית עכת"ד. ועי' בפ"ת לחו"מ סי' י"ב סק"ו שהביא דעת הב"ח שדעתו להלכה כהיש חולקים שם ברמ"א דכופין