דברי גאונים קעד

מזון הבנות או לכרגא או לקבורה דאין בו משום דדב"מ עכת"ד:

כג אחד מכר מקום בביהכנ"ס לאיש אחר ובנו טוען שהוא מצרן מחמת שאשתו עמדה שנים רבות על המקום ההוא בשכירות או בשאלה. עי' בשו"ת מהריא"ז ענזיל סי' ע"ז באמצע התשובה:

כד אם אנשי האיצטבא מקומם דחוק שהדין בסמ"ע סי' קע"ה ס"ק צ"ט שהם מצרנים לקנות המקום כדי להרחיב המקומות שלהם עיין בשו"ת נטע שעשועים סי' כ"א שביאר דין זה שאם רק למקצת מהאיצטבא המקומות דחוקים ואצל המקום הנמכר המקום רחב או גם להיפך ועוד דינים בזה. ואם אותם שמקומם רחב אינם רוצים לזוז ממקומם לצד המקום הנמכר כדי להרחיב גבולם יעו"ש ועי' בשו"ת שו"מ מהד"ב ח"א סי' פ"א שתמה על הנטע שעשועים הנ"ל למה לא הביא תשו' הרשב"א שמבואר שם כדבריו. ועיי"ש במהד"ג ח"א סי' שד"מ:

כה אפילו מאן דס"ל דאין במקומות ביהכנ"ס דדב"מ עיי' סמ"ע סימן קע"ה ס"ק צ"ט היינו לדחות את שכנו הסמוך לו אבל להחזיק במקומו המושכר לו שרוצה המשכיר למכור הוא קודם לכל אדם מדין מצרנות לכ"ע כן מבואר בחת"ס יו"ד ססי' רמ"ב:

כו אחד מכר מקומו בעזרת אנשים וגם המקום בעזרת נשים. ובא המצרן לסלק ללוקח. והמצרן הוא רק מצרן למקום שבעזרת אנשים. עי' בחתם סופר חו"מ סימן צ"ה שפסק כהסמ"ע והט"ז דלא הוי מצרן. רק אם המנהג שתמיד יש מקום בעזרת נשים כנגד המקום שבעזרת אנשים. אזי הוי כשדה גדולה. והמצרן מצד אחד זוכה בכולה. יעו"ש ועי' בפ"ת סי' קע"ה ס"ק י"ב וס"ק כ"ג ועי' כאן לעיל אמצע סימן כ':

ועי' בחת"ס או"ח סימן ל"ה במי שיש לו מקו חמישית בעזרת אנשים לבד ועתה רוצים למכור לאחר מקום החמישי שבעזרת נשים וזה טוען שהוא מצרן מחמת שהמקום שבעזרת נשים הוא זיווג להמקום שבעזרת אנשים הוי כמו שעומד במצרו ואין דעתו נוטה שיהיה לזה מחמת הזיווג דין מצרן. ועי' בפ"ת סי' קע"ה ס"ק י"ב וס"ק כ"ג. וכאן לעיל אמצע סי' כ':

ועי' בשו"ת יד אליהו סי' ע"ב שמצדד לפסוק דאם הבעל קנה לאשתו מקום בעזרת נשים דאין בו דינא דב"מ. דפן לא ירצה הבעל להטריח עוד לקנות לה מקום:

כז ראובן גזבר העיר קנה בתים משמעון לצורך ביהכנ"ס. ועתה באו המצרנים של שמעון שהם ג"כ קהל אחד הסמוכים לשמעון ורוצים לזכות בבתים הנ"ל מצד מצרנות פסק בשו"ת בני אהרן סי' כ"ח דהדין עם ראובן מכמה טעמים. א' כיון שקנה עבור רבים הוי כמו בהקדש עניים דאין דין מצרן. ב' כיון שבתוך הקהל ודאי יש ג"כ יתום אחד או שנים הוי כקונה ליתומים דאין בו דין מצרנות. ועי"ל סי' ל"ו:

כח אחד שכר בית ודר בו ואח"כ השכיר המשכיר בית הסמוך למלמד תינוקת. והשוכר טוען שהוא מצרן לשכור גם בית זה עיין בשו"ת דברי חיים ח"ב חחו"מ סי' י"ח דאין נגד מלמד תינוקת דין מצרנות דמלמד תינוקת עדיף מתקנת מצרנות. ועי' בשו"ת שו"מ מהד"ג ח"א סי' תכ"ב שנשאל בזה מהגאון דברי חיים הנ"ל והשיב דפשיטא דהמצרן מסלק את המלמד תינוקת:

כט אם כתב המצרן בכתב ידו. כל מי שרוצה לקנות ילך ויקנה. תו לא מצי לסלק אפי' לא קנו מידו ע"ז. כן מבואר בזכור לאברהם חו"מ ח"ג ערך מצרן בשם תשו' כנה"ג חו"מ ח"ב סי' פ"א:

ל מי שמכר שדה לחבירו בהקפה דקיי"ל בסי' קע"ה סעי' ח' דמוכר בהקפה לית בי' משום דרב"מ. אם המצרן רוצה ליתן כסף וזהב למשכון וכתב בתוקף בכל אופן שאם לא יפרע לזמנים הידועים יוחלט המשכן היספיק זה להמצרן או יוכל המוכר לומר אין רצוני להיות לי עמך עסק כלל במשכנות. ונוח לי להמתין ללוקח בלא משכנות. ואם יוכל המצרן להשביע או להחרים על המוכר שדבריו אלו כנים ואמיתים המה ואין כוונתו לדחות המצרן. עי' זה בשי"ת חות יאיר סי' פ"ה פ"ז פ"ח. ודעת הגאון מו"ה גרשון אשכנזי שם בסי' פ"ז שיוכל המצרן להחרים על המוכר רק חרם סתם אם דבריו אמיתים. אח"ז נדפס ס' פ"ת על החו"מ וראיתי שם בסי' קע"ה ס"ק ד' שהביאו יעו"ש בביאור קצת יותר:

מוכר בהקפה שהדין בסימן הנ"ל סעיף ח' דאין המצרן יכול לסלק ללוקח אא"כ רוצה לפרוע מיד וכ' הרמ"א או שאין המוכר מפקיד ורוצה להמתין גם למצרן. עי' כאן בסי' ל"ו שהבאתי בשם תשו' חסד לאברהם שהביא בשם תשו' הרשב"א דכל שמתחלה הקפיד המוכר ונסתלק המצרן מזכותו אף שאומר אח"כ שאינו מקפיד אין מוציאין מיד הלוקח שכבר זכה בו וכתבתי שם בביאור יותר יעו"ש:

לא אם המלוה מכר שט"ח של הלוה בפחות והלוה טוען שהוא מצרן לקנות חוב שלו בסך הזה שמכרו לאחר. עי' בש"ך סי' ס"ו ס"ק ע"ג ובסי' קע"ה ס"ק נ"ה. שחולק על המבי"ט ופסק דאין במכירת שטרות דין מצרנות. ועיין בשו"ת נאות דשא סי' כ' שהעלה דאם מכר המלוה שט"ח ומסרו ללוקח ועדיין לא כתב קני לך איהו וכל שעבודא וטוען הלוה טענה הנ"ל. והמוכר לא איכפת לי' לזה או לזה. הדין עם הלוה ואין על המוכר מי שפרע ואף הש"ך מודה בזה:

לב עי' בדין מצרנות במכירת חוב בשו"ת שו"מ מהד"ג ח"א סי' שד"מ שלכאורה מבואר שם בסי' קע"ה סעיף ס"ג ברמ"א דאין בחוב משום מצרנות יעו"ש מה שהעלה. וע' בפ"ת לחו"מ סי' ס"ו ס"ק ט"ו:

לג שמעון קנה חצר אחת וראובן הוא מצרן ותבע ראובן את שמעון לדין ושמעון סירב מלדון עמו. ואחר זמן נתרצה שמעון לדון עמו בד"ת. עיין שו"ת הרשב"ש בן הרשב"ץ סי' תנ"ד