דברי גאונים יז

זצ"ל אב"ד דפה. שנסתפק בזה ולא הכריע כלל לדינא וצ"ע:

לח שליח שהלך למכור חפץ של משלחו ונזדמן שהחליף עם אחד ונתאנה השליח. והלוקח ידע שהמוכר הוא רק שליח מפלוני. מצאתי בכתבי הרב הגאון מו"ה מנחם מענדל זצללה"ה שהיה אב"ד דפה סיגינו בקונטרס שבסוף חיבורו על ש"ע. שכתב שבא לפניו עובדא דא. ופסק כי אף דבחליפין אין בהם אונאה (כמבואר סימן רכ"ז סעיף כ') מ"מ בשליח יכול לומר לתקוני שדרתיך. ודומה לקרקעות דלא שייך בהו אונאה ומ"מ אם נתאנה השליח חוזר בכ"ש. ואין לומר דכאן שאני משום שזה רוצה במחט יותר מבשריון. זה לא שייך רק כשמגלה דעתו שרוצה במחט. אבל כאן המשלח לא גילה דעתו. ועוד שזה גזירת הכתוב הוא דלא שייך אונאה בחליפין. והרמב"ם יהיב טעמא לקרא. וכן מבואר שם בסמ"ע ס"ק ל"ו. ודומה לקרקעות דהוא גזירת הכתוב ולהרשב"ם גם שם יש טעם ומ"מ גמרא ערוכה בשליח בקרקע דחוזר עכ"ל:

לט מצאתי בכתבי הרב הגאון מו"ה מנחם מענדל זלה"ה שהיה אב"ד דפה בקונטרס שבסוף חבורו על הש"ע שכתב וז"ל מעשה בא לידי באחד שמכר תכשיט של אשתו ואינה את הלוקח ואמרתי דזה הוי בעה"ב המוכר ואין לו אונאה. ויש שרצה לומר דהרי מפורש בטור דדוקא כלי תשמישו דיש קפידא בין כלי לכלי לתשמיש אבל בתכשיטין אין קפידא לבעה"ב דשפיר יכול למצוא בעד מעות. והשבתי לו דא"כ גם בכלי נחלק בין דבר הנמצא בשוק כעין המבואר בסי' ע"ב בנשבע שאינו ברשותו דבדבר הנמצא בשוק א"צ לשבע עיי"ש וכו' ובאמת מפורש בגמרא באחד שמכר כיפי ואמרו חז"ל דהוה לוקח מבעה"ב. וכן פירש"י תכשיטין ע"ש ואדרבה מצינו יותר קפידא בתכשיטין דלר"י אין למרגליות אונאה מפני שרוצה לזווגם וכן מסקנא דגמרא וכו' עכ"ל:

כללו דיני אונאה מצד מום או שנמצא מין אחר או שטעה במדה ובמשקל:

א הקונה קרקע או בית מחבירו ואח"כ נמצא בו מום שהמקח חוזר כמבואר בחו"מ סי' רל"ב סעיף ה' וסעיף ט"ו. עיין ברדב"ז ח"א סי' ש"ב שביאר שם על איזה מומין חוזר. ועיי"ש שכתב דאם המום הוא במקום שהנכנס והיוצא יכול לראותו חזקה שראה המום ומחל ועיי"ש דינים פרטים בענין זה:

ב (אם קנה קרקע בקנין המועיל ואח"כ עמדו מערערים שמבואר בש"ך סי' רכ"ו סעיף ה' דאם נתן מעות אינו יכול לחזור בו עי' בשואל ומשיב מהד"ד ח"ב ססי' רי"א דאם לא נתן כל המעות יכול לחזור בו):

ג ראובן קנה חזקת בית משמעון ודר בה ולאחר זמן נתגלה שאותו הבית כבר היא מוקדשת להתוגרים ללמוד שם באופן שבדיניהם א"א לישראל לדור שם. ועתה ראובן טוען מום במקח ותובע משמעון מעותיו ושמעון טוען הלא בלא זה בכל החזקות הרשות ביד בעל החצר להוציאו עיין מהרשד"ם סי' רל"א שפסק דהדין עם ראובן והביא תשובת הרי"ף שכתב לא הזכירו רבותינו המומים בחצירות הלכך כל מידי דקפדי עליו הוי מום. ובטל המקח בכל זמן שיתגלה המום:

ד מי שקנה קרקע מחבירו ואח"כ נודע לו שהקרקע מושכר לאחרים על זמן ידוע אם הוי מקח טעות עיין בכנה"ג סי' רל"ב בהגה"ט אות כ"ב:

ה מי שמכר האקציס לחבירו ועתה רוצה הקונה לחזור בו מצד שני טעמים. א' מצד דהוא דשלב"ל ולא קנה. ב' שנתאנה מצד מום במקח שבא אח"כ פטענט חדש אהקיר"ה עיין בשו"ת שואל ומשיב ח"ג סס"י נ"ב. ומה שכתב שם מצד דשלב"ל הבאתי דבריו בכלל כ"ד בדיני דשלב"ל סי' כ"ג משם תבקשנו. ולענין המום מצד הפטענט החדש. פסק שכל שבעת שקנה העסק לא היה הפאטענט הזה בודאי אינו יכול לחזור כי נסתחפה שדהו אבל אם בעת הקני' כבר יצא הפאטענט מהקיר"ה רק שלא נודע בגלוי אז הוי שכירות בטעות וחוזר. ודבר זה יוכל להתברר אם יראו מתי יצא הפקידה מהקיר"ה:

ו שמעון קנה בחנות ראובן חתיכה בגד מכמה אמות ואח"כ הראה הבגד ללוי והראה לו לוי איך שהשתי הוא של צמר והערב של פשתן ועתה שמעין תובע מראובן שיחזיר לו מעותיו מפני שהוא מקח טעות שאינו יכול למוכרו רק לעכו"ם עיין שו"ת קול אליהו חח"מ סי' כ"א שפסק דהדין עם המוכר דמה שאינו דבר השוה למכור לכל נפש משום זה לא הוי מקח טעות ולא נמצא זה מפורש בשום פוסק ול"ד למה שכתב הרמב"ם במוכר בהמה לשחיטה ונמצאת טרפה דאם ידוע שהיתה טרפה כשלקחה דהוי מקח טעות (והוא בחו"מ סי' רל"ב סעיף י"א) הרי דאף דיכול למוכרה לעכו"ם הוי מקח טעות כיון דאינו ראוי לישראל. דשאני התם דמיירי באדם שאינו עשוי למכור הבשר רק קנה לצורך אוכל נפש לאנשי ביתו. ואף אם עשוי למכור הרי ידוע דבשר טרפה הוא בזול מהכשר. אבל בנ"ד אם קנה הבגד ע"ד למכור ודאי דלא הוי מק"ט דהרי יוכל למכרו לעכו"ם. ועיין בס' זכור לאברהם ח"ב חו"מ ערך אונאה שכתב וז"ל מעשה במי שקנה בגד הנק' מקאטי"ס הנהוגים במצרים ואח"כ נתוודע להקונה שהרב מהר"י זיין בספרו פרח שושן הסכים דלכתחילה יש לחוש בו לאיסור שעטנז משום גזירה אבל בעיקר הדין אין לחוש בו אפילו איסור דרבנן ורוצה לחזור מהמקח. נראה דהדין עמו דזה נקרא מום ויש סמך לזה מתשובת הריב"ש שהובא ברמ"א סי' רל"ד סעיף ג'. וה"ה הכא דלכתחילה יש לחוש ודאי פרשי אינשי הרב חיים שאל סי' ע"ד סל"ה עכ"ל הזכור לאברהם. ועיין בחו"מ סי' רל"ב סעיף י"ב בהג"ה ועיי"ש בנתיבות בחידושים ס"ק יו"ד י"ב: