דברי גאונים קסז

כיון שיש לו אצלו חמשים חוב אין כוונתו שילוהו אין לסתור הסתמא מחמת חצי השני כדלקמן סי' רמ"ו ס"ה דחצי מתנה וחצי אפוטרופס עכ"ל הס' ע"ש. הנה המחבר הזה מכחיש את האמור ניתי ספר ונחזי והנני מוכרח להעתיק דברי השעמ"ש על המחבר שם סעיף ג' באמר ראובן לשמעון סתם במעמד שלשתן תן מנה ללוי ולא אמר לו מנה שיש לי בידך תן ללוי ושמעון מודה שיש לראובן מנה אצלו אלא שאומר שכיון שלא פירש מנה שיש לי בידך לא היה דעתי על מנה שיש לו בידי אלא שאלוה לו מנה ואתננו לך (ובאופן זה לא קנה מעמ"ש) אין בדבריו כלום דמסתמא על מנה שיש לו אצלו אמר וקנה ויש אומרים שלא קנה עכ"ל המחבר וע"ז כ' השער משפט על הדעה הראשונה שקנה וז"ל ויש להסתפק באם אמר ראובן לשמעון תן מנה ללוי סתם ויש לו לראובן ביד שמעון רק חמשים זהו' אם קנה מחצה. אם נאמר דמסתמא חמשים צום לו ליתן מה שחייב לו וחמשים בקש ממנו שילוה לו. או נאמר כיון דעל חמשים ודאי הי' כוונתו בהלואה בזה אף דיעה זו מודה דחיישינן שמא כוון על כל המנה בהלואה ולא קנה כלום. וגם נראה דיש לדמות זה למקדש ה' נשים ואמר כולכם מקודשת לי והי' בהם אחיות וכו' וא"כ הה"ד הכא כיון שאמר תן מנה ללוי (כלל כל המנה בדיבור אחד) כיון שהדיבור בטל על חמשים שהוא הלואה בטל הכל ולא קנה כלום וכדלקמן ססי' כ"ג ע"ש וצ"ע ועי' סעי' י"ח עכ"ל השער משפט עתה יאמר נא כל הרואה היכן חזר בו השעמ"ש ממה שהתחיל וכתב ויש להסתפק בספק הראשון דבזה אף דעה הראשונה מודה דלא קנה והוסיף עוד לומר וגם נראה דיש לדמות למקדש ה' נשים וכו' והה"ד הכא כיון שהדיבור בטל על חמשים של הלואה בטל הכל ולא קנה כלום כדלקמן ססי' ר"ג וסיים וצ"ע ועי' סעי' י"ח. ולפי דברי הס' ע"ש שחזר בו השעמ"ש ופשיטא לי' דקנה מסעיף י"ח מוכרח לומר שבעת כותבו כל המאמר של ספיקא דדינא הנ"ל לא זכר ולא ראה השעמ"ש את הסעי' י"ח ובגמר כותבו עד התיבה האחרונה נזכר או ראה את הסעיף הנ"ל וכתב שני תיבות וע' בסעיף י"ח ובזה רימז דפשטא לי' ספיקתו ולא פירש איך אתמהה. וגם כל הרואה יראה שמשם אין זכר ורמז לפשוט ספיקו אם כוונת ראובן היה על כל המנה בהלואה או רק על חמשים דשם אמר בפירוש מאה זהובים שאכי"י חיי"ב לראוב"ן משכר החפץ אתנם לך ואין חשש שכוון להלואה כאשר הרגיש בספר ע"ש בעצמו. ואם בעהמ"ח ע"ש חולק מדעתו על השעמ"ש ופשיטא ליה דקנה חמשים לא היה לו לטעון נגדי להד"ם לומר שהשעמ"ש בעצמו חזר בו אשר לא כן הוא. ומ"ש בספר ע"ש לשפוט הספק הנ"ל מסברא דכיון דסתמא על החמשים שיש אצלו חוב אין כוונתו שילוהו אין לסתור הסתמא מחמת חצי השני שודאי כוונתו שילוהו לומר גם על החמשים של החוב שכוונתו שילוהו מכח סברא זאת אינו כדאי לחלוק על השעמ"ש לשפוט ספיקו ובפרט להוציא מן המוחזק שמעון וליתן ללוי הלא לדיעה השני' שבמחבר לא קנה אף בחייב שמעון לראובן כל המנה מכח הטענה שמא כוון להלואה ולא על החוב ואף שבתשו' הרא"ש כתב הטעם משום דמעמ"ש הוא הלכתא בלא טעמא ואין להוסיף ע"ש בש"ך ס"ק כ"א שהכריע לדינא והיסב גם דעת המחבר שמודה שאם היה חייב לו יותר ממנה שקנה מנה דלא כטעם הנ"ל ומ"מ כשחייב לו רק מנה לא קנה דשמא כוון להלואה. הלא פשיטא להו דסתמא כוון להחוב א"כ ק"ו בדין השעמ"ש כשאינו חייב לו רק חמשים דעל החמשים השני' ודאי כוון להלואה די"ל דעל כל המנה כוון להלואה ולא קנה כלום וסברת הע"ש הוא מהיפוך להיפוך ומ"ש בס' ע"ש ראי' מסימן רמ"ו סעיף ה' שם אין רמז מזה וכוונתו מסעיף ט' או מסעי' י"א בכתב חצי נכסי לבני פלוני וחצי נכסי לבני פלוני דהראשון הוי מתנה והשני אפוטרופוס אין צורך להשיב ע"ז כי שם מבואר הטעמים בטור ובסמ"ע ס"ק י"ח שמיתור לשון השטר מוכח כוונתו כן לחלק בין השני גופים. ובפרט בחלק אפוטרופס אף אם הי' ספק בכוונתו אם לשם מתנה א"י להוציא שהרי הנכסים הם בחזקת היורשים והוי הוא המוציא כמבואר שם במחבר סעי' ה' ובב"י בשם הרשב"א. ובנדון השעמ"ש ג"כ הספק הוא להוציא וק"ל:

ג ראובן קנה תבואה משמעון בסך מסוים. ועשה שמעון שט"ח על ראובן. וקודם שחתם עצמו ראובן על השטר. אמר לשמעון מי יתן לי התבואה. והשיב לו שמעון במעמד יהודה הרי יהודה יתננה לך. וקבל יהודה על עצמו ליתן התבואה לראובן. ואז חתם עצמו ראובן על השטר. ואחר זמן תבע ראובן מיהודה את התבואה. וטען יהודה שבשעה שקבל עליו לתת לו התבואה לא היה בידו משל שמעון כלום לא תבואה ולא דבר אחר. ע' בתשו' הרא"ש כלל ס"ט סי' ז' שפסק דכיון שראובן לא רצה להתחייב עצמו לשמעון לחתום על השט"ח עד שיהודה אמר לו שיתן לו התבואה. הו"ל תן לו ואני אתן לך דהוי קבלן. וגובה ראובן מיהודה או משמעון מעותיו ששילם לו על השט"ח ועיין בשו"ת דברי חיים ח"א חחו"מ סימן ט"ו. וע"ל בדיני ערב כלל ע"ח סי' א' מה שכתבתי בשמו. ועי' בשער משפט על החו"מ סי' קכ"ו ס"ק יו"ד שכתב די"ל דהרא"ש לשיטתי' אזיל דס"ל בכל מעמד שלשתן דהיכא שאין הלוה משלם חוזר המקבל על הממחה. ולכן גם בנדון הנ"ל חוזר ראובן על שמעון אבל לשיטת הרי"ף דא"י לחזור על הממחה משום דתיכף שקבל על עצמו במע"ש להפרע מן הלוה נפטר הממחה. אף בזה הדין כן דפטור שמעון:

ד ראובן שהבטיח ללוי להלוות לו מנה והיה לראובן מלוה אצל שמעון מנה. ואמר ראובן במע"ש מנה שיש לי בידך תנהו ללוי. פסק בשער משפט סי' קכ"ו ס"ק ג' דאינו נקנה דדמי לדינא דמהר"ם אלשקר שהביא שם הש"ך דמע"ש אינו קונה רק אם המחה למי שחייב או נתן לו במתנה