דברי גאונים קסו

להפסידו בחנם ומחל לו תביעתו יען שמאמינו בלא שבועה. הפן הב' שהחזיר לו מעותיו כי אינו רוצה לקבל מעות בחנם פן האמת כדברי השומר ע"כ רוצה שישבע השומר שאינו ברשותו כי נאבד ושלא פשע ויפטור בדין כמבואר בסי' רצ"ה ס"א שאף אם הש"ח רוצה לשלם מ"מ צריך לישבע שאין החפץ ברשותו פן עיניו נתן בהחפץ. ומעתה יפה הקשה הרדב"ז דלמה פטרו הרמב"ם משבועה ופסק רק חרם סתם. ואם מצד מחילה נגע בו שהרמב"ם סובר דמה שהחזיר לו המעות כוונתו היה שמוחל לו תביעתו כי מאמין לו א"כ אפילו חרם א"צ דקיי"ל מחילה א"צ קנין וכ"כ הרמב"ם ז"ל. וע"ז תירץ הרדב"ז שהוא כדי להפיס דעת המפקיד כיון שעתה הוא חוזר ותובע יטיל חרם סתם על כל מי שמעכב פקדונו שיש תחת ידו שאם לא ירצה השומר אף בזה נמצא שהפקדון ביד השומר ולא יועיל לו המחילה כי היה מחילה בטעות. ועוד תירץ דהרמב"ם מספקא לי' אי הוי מחילה כה"ג משום דהחזיר לו המעות ר"ל דודאי כוונתו היה שהוא מוחל לו וא"כ אין עליו שום שבועה וחרם. או לא הוי מחילה וכוונתו היה שאינו רוצה ליקח ממנו מעות בחנם רק ישבע שאינו ברשותו ושלא פשע ויפטור ע"כ לא רצה להשביעו מספק והטיל עליו חרם סתם ושני התירוצים עולים יפה. ותירוץ הע"ש דחוקה ודחוי' שדין נאמנות שהביא מסי' ע"א אינו ענין לדין הרמב"ם כלל ולא עלה ע"ד הרדב"ז תירוץ הע"ש. ועי' בחו"מ סי' רצ"ה בש"ך ס"ק א' ודו"ק:

כלל נח מטבע עלייתן וירידתן א חשבון המטבעות והסלעים והשקלים עיין בחת"ס יו"ד סימן רפ"ט:

ב דין מטבעות לענין עלייתן וירידתן לענין פרעון החוב ולענין מקח וממכר. עי' בספר זכור לאברהם חו"מ ח"ב ערך מטבעות מה שציין בזה להפוסקים. ועי' בזה בשבות יעקב ח"ב סי' קע"ה ובמעשה חייא סי' י"ז. ובחתם סופר חו"מ סי' כ"ח ס"ג ס"ד ס"ה ע"ד. ועי' בשו"ת הר המור סי' ל"ז ל"ח בענין שינוי באנקאנאטין ע"פ נימוסי הקיר"ה איך לנהוג בפרעון חוב וכתובה ע"ש באורך ועי' בחת"ס יו"ד סי' רפ"ט:

ג לוה שרצה לפרוע חובו והמלוה משתמיט מלקבל. וביני ביני הוזל המטבע. ובא השאלה אם הם עומדים ברשות הלוה או המלוה. עיין בשו"ת בית יהודה להגאון מו"ה יהודה עייאש ז"ל חחו"מ סי' י"ז שהעלה דהעיקר כחילוק הש"ך שחילק בסי' ק"כ ס"ק ג' שלא יקשה מהא דסימן ע"ד סעיף ג' בהג"ה. בלוה שאמר למלוה טול מעותיך והמלוה אינו רוצה לקבלם ונגנבו או נאנסו דהלוה חייב לשלם יעו"ש דלא כמו שחילק הסמ"ע בסימן ע"ד ס"ק ח' דהג"ה הנ"ל מיירי בתוך זמנו. ועוד דבין לחילוק הסמ"ע בין לחילוק הש"ך בעינן עכ"פ שיהא המעות צרורים וחתומים ממש ביד הלוה ובעינן נמי שיסרב המלוה מלקבלם. ובנ"ד לא היו צרורים וחתומים. ואף אם היו. הלא המלוה לא גילה דעתו בפירוש שיאמר שאינו רוצה לקבלם רק אשתמוטי קמישתמיט הדרן לדינא דאפילו בזרקם לפני המלוה סמוך לרשותו לא נפטר מאחריותם לענין אונסין. וה"נ לענין יוקרא וזולא ע"ש כי קצרתי. וע' בחו"מ סי' הנ"ל באחרונים:

ד שותפים במו"מ. או עיסקא שהוזל המטבע או נשתנה. ועי"ז יש הפסד בהפרדם זה מזה איך יתנהגו בהפסד המטבע עי' שו"ת מהר"ם אלשיך סי' קט"ו קט"ז קכ"ט:

ה מי שמכר לחבירו סחורה וזקף עליו המעות במלוה על נואלי"ר או באנקנאטי"ן ובעת הפרעון הוזלו המטבעות הנ"ל. ע' בשו"ת בית אפרים חחו"מ סי' ד' באורך:

ו וע"ש בסוף התשובה הנ"ל בסיומא דפיסקא שנסתפק היכא שראובן התחייב עצמו להעמיד סחורה לשמעון לזמן פלוני. והוא ישלם לו בזמן קבלת הסחורה באנקאנאטין ואח"כ בזמן ההוא עלו הבאנקנאטין או ירדו אם מחויב לקיים המקח יעו"ש:

כלל נט מעמד שלשתן א ראובן היה נושה בשמעון מנה. והלך שמעון לשותפו לוי שיש בידו נכסי השותפות והמחהו לראובן שיתן לוי לראובן המנה והיה במעמד שלשתן. ועתה לוי חוזר בו ואינו רוצה לשלם לראובן ע' בשו"ת נאמן שמואל סי' פ"ז שכתב דאע"ג דאיכא פלוגתא אי צריך לומר דוקא מנה שיש לי בידך תנהו לפלוני. מ"מ כ"ע מודי דצריך שיהא חייב לו בשעה שהמחהו. א"כ בשותף שאינו חייב לו כלל עד חלוקת השותפת דאפשר יפסידו הכל ולא יבא לידי חיוב כלל לית ביה דינא דמע"ש ויכולים שניהם לחזור בהם. וכן משמע במהרשד"ם חח"מ סימן כ"ו. שוב נדפס כעת ס' זכור לאברהם וראיתי בח"מ ח"ב ערך מעמד שלשתן שהביא דברי הנאמן שמואל בקיצור ולא זכר מהרשד"ם:

ב אם אמר ראובן לשמעון תן מנה ללוי ואין לו לראובן ביד שמעון רק נ'. אם קנה לוי עכ"פ נ'. עיין בשער משפט על החו"מ סי' קכ"ו ס"ק וא"ו שנסתפק בזה ודעתו נוטה שלא קנה לוי כלום. וע' בש"ך סי' הנ"ל סס"ק א':

וזה מקרוב נדפס ס' ערך שי על החו"מ וראיתי בסי' קכ"ו סעיף ג' שהעתיק דברי הנ"ל וכתב וז"ל והמעיין שם יראה דחזר בו השער משפט אחרי רואו בש"ע סעיף י"ח דמבואר דקנה החמשים ולכן סיים ועי' בסי"ח וכן מוכח מדברי שעמ"ש גופא שהביא הד"ג בכלל זה סי' וא"ו ואף דמכ"ז מוכח רק דלא נימא דבטל מקצת בטל כולו ועדיין י"ל כיון דעל חמשים ודאי כוונתו שילוהו ה"נ כל המנה. מ"מ כיון דסתמא