דברי גאונים קסה

לב מחילה בטעות עי' בדיני פשרה סי' ט"ו ט"ז י"ז ועי' בשו"ת שו"מ מהד"ב ח"א סי' כ"א שהביא בשם הריב"ש סי' של"ה דכל שטעה בדין מועיל מחילה בטעות והוי מחילה. ועיין במהרי"ט בראשונות סי' ק"ב ובתשב"ץ שב"ץ ח"ב סי' ב' ובקצוה"ח סי' י"ז ובשער משפט סי' כ"ה ס"ק י"ז ובשו"ת שו"מ מהד"ב ח"ד ססי' קפ"ח ובמהד"ג ח"ב סי' קי"ז דדוקא בטעה מעצמו הוי מחילה אבל אם הטעוהו אחרים או שהטעוהו הדיין אזי לא הוי מחילה. וכן הדין בפשרה אם הדיין אמר לו שהדין נוטה לחובתו כמבואר בשו"ת מהריא"ז ענזיל סי' ז' אות ז':

לג ראובן נתן חפץ לשמעון לשמור בשכר ושמעון מסרו ללוי לשמור ג"כ בשכר. ונגנב החפץ מיד לוי. ונתיאשו שלשתן. והתפשר שמעון עם לוי. ושילם לו לוי פחות משווי'. וראובן מחל לשמעון הכל. ואח"כ נמצא הגנב והחזיר ללוי החפץ. ועתה תובע שמעון החפץ מלוי וראובן תובע משמעון בגי' בדיני פשרה כלל פ"א סימן י"ז:

לד ראובן הפקיד אצל שמעון פקדון לשמור בחנם. ואח"כ נאבד ממנו הפקדון ואמר שמעון לראובן איני רוצה לעמוד עמך לדין ולא לשבע. הילך דמי הפקדון והשיב לו ראובן איני רוצה שתפסיד על ידי. והחזיר המעות לשמעון. אחר זמן חזר ראובן ותבע את שמעון עבור הפקדון והשיב לו שמעון כבר הבאתי לך דמי הפקדון והחזרת לי. וראובן מודה שכך היה. עי' שו"ת הרדב"ז ח"א סי' קט"ז שכתב שכבר נשאל כיוצא בזה מלפני הרמב"ם ז"ל והשיב דאין לו עליו אלא חרם סתם שנאבד הפקדון ושלא פשע בו. והרדב"ז הקשה עליו דאם מצד מחילה נגע בו א"כ אפילו חרם א"צ דקיי"ל מחילה א"צ קנין וכ"כ הוא ז"ל ותירץ דלהפיס דעתו של בעל הפקדון הטיל עליו חרם סתם שאם לא ירצה לקבל בחרם נמצא שהפקדון בידו או שפשע בו לא תועיל המחילה אפילו שהיה מוחל בהדיא דהוי מחילה בטעות. א"נ דהרמב"ם מספקא לי' אי הוי מחילה כה"ג משום דהחזיר לו המעות. או לא הוי מחילה ולא רצה להשביעו מספק עוד כתב הרמב"ם ז"ל בתשובה שאפילו שכותבין בשטרות ובכתובות שיהיה נאמן בלא שבועה ואפי' חרם סתם שיכול להחרים על כל מי שלוקח ממנו שלא כדין ונתן טעם לדבר לפי שאין זו שבועה אם תודה (האשה) שלקחה דבר (על כתובתה) תתחייב להחזירו ואם לא לקחה דבר לא יחול עליה החרם עכ"ד הרדב"ז. וזה עת לא כביר נדפס ס' ערד שי על החו"מ וראיתי שם בסי' רצ"ה ס"א שהעתיק מספרי רק קושיית הרדב"ז על הרמב"ם בלי השני תירוצים שהשיב הרדב"ז רק כתב בסתם ראיתי ברדב"ז שנדחק לתרץ באיזה תירוצים והוא חידש לתרץ את הרמב"ם באופן היותר נאות (לדעתו) וז"ל שם בע"ש ולפענ"ד טעם הרמב"ם כמבואר בחו"מ סימן ע"א ס"ח דאין מועיל הנאמנות שלא להחרים חרם סתם אפילו אם פטרו בפירוש ע"ש בש"ך סקי"ז וי"ח וה"נ הוי כהמני' ופטרו רק משבועה ואפילו יהא כפטרו מחרם מ"מ אינו יכול לעכב מלהחרים סתם כמבואר שם הטעם. אח"כ ראיתי ברדב"ז שנדחק לתרץ באיזה תירוצים וכתב אח"כ וז"ל עוד כתב הרמב"ם ז"ל בתשובה שאפילו שכותבין בשטרות שיהיה נאמן בלא שבועה ואפילו חרם סתם שיכול להחרים עיי"ש ואיך לא תירץ הרדב"ז קושייתו על הרמב"ם בזה וגם אינו ענין לשאלתו אלא ודאי דכוונתו (במ"ש) עו"ד כת"ב הרמב"ם ז"ל היינו דבזה יתורץ עוד (דין הרמב"ם הנ"ל) עכ"ל הס' ע"ש. ואני תמה עליו שיפלוט קולמוסו דבר כזה שהרדב"ז דחק מקודם לתרץ קושייתו על הרמב"ם בשני תירוצים אשר הם דחוקים לדעתו ואח"כ כתב בלשון עו"ד כת"ב הרמב"ם בתשוב"ה וכו' והעתיק רק לשון הרמב"ם ולא רמז בלשונו שום רמז שבזה מתורץ קושייתו על הרמב"ם אשר לדעת הע"ש העיקר הוא תירוץ זה ותירוצים הקודמים הם דחוקים. וגם למה תירץ מקודם שינוים דחוקים הלא ראה דברי הרמב"ם שהביא אח"כ ולמה לא תירץ תיכף תירוץ זה שהוא עיקר לדעת הע"ש. אמנם האמת יורה דרכו לאשר שהרדב"ז הביא דברי הרמב"ם הראשונים מענין חרם סתם הביא דבריו האחרונים בדין זה (ואולי שני הדינים הם בתשובה אחת) כי כן דרכי הגאונים הקדמונים ובטוב"י להמעיין בהם וכן משמע לשונו שכ' עו"ד כת"ב הרמב"ם וכו' שהעתיק זה לדין בפ"ע וכל אשר שכל ישר לו לא יתעקש בזה. וגוף הדבר מה שתירץ בע"ש קושיית הרדב"ז על הרמב"ם מדין המבואר בסימן ע"א דאם נתן הלוה להמלוה נאמנות שיפטור משבועה וחרם מ"מ יכול הלוה להחרים סתם על כל מי שנטל ממנו ממון שאינו חייב אין לו דמיון כלל לקושיית הרדב"ז דשם עומד הלוה וצווח שפרע להמלוה אך כיון שנתן לו נאמנות אינו יכול לחייב אותו שבועה וחרם כיון שכן הותנה ביניהם שפטרו משבועה וחרם. ע"כ עכ"פ יכול הלוה להטיל חרם סתם על מי שנוטל ממנו ממון שלא כדין וכן להיפוך אם נתן המלוה להלוה נאמנות שיהא נאמן לטעון שפרע או שאר טענה בלי שבועה וחרם והמלוה תובע לפנינו וצווח שלא פרע לו שהדין שאינו יכול להטיל על הלוה שבועה מ"מ כיון שתובע שלא פרעו יכול להטיל חרם סתם על כל מי שמעכב מעותיו שחייב לו. והנה פשוט מאוד שאם המלוה יאמר להלוה אחר תביעתו אני מוחל לך התביעה בודאי אינו יכול שוב לחזור ולהטיל חרם סתם כיון דמחילה נקנה בדיבור בעלמא ושאני נאמנות שהאמינו שלא יכחיש לו החוב ועתה תובע באמרו שכופר מעותיו וטעה באמונתו. ומעתה נחזי בנדון הרמב"ם שהמפקיד היה לו תביעה על השומר שהדין שישבע השומר שאין הפקדון ברשותו כי נאבד ושלא פשע בשמירתו והשומר שילם לו המעות באמרו שאינו רוצה לעמוד עמו לדין ולא לישבע והמפקיד החזיר לו המעות ואמר לו שאינו רוצה שיפסיד השומר על ידו ואחר זמן חוזר המפקיד ותובע מהשומר כמבואר כ"ז בלשון השאלה. יש לדון בחזרת מעותיו על שני פנים הפן הא' שכוון המפקיד שאינו רוצה