דברי גאונים קסב

לשני פנים. אם המשרתת באה בזמנה וחזרה בה ותבעה הנזמים ולא רצה להחזיר לה. ואח"כ הלכה זה ימים רבים. אמרינן כיון דקבוע דינא ודיינא בד"י ובדא"ה ואזלת לה ולא קבלה ודאי מחלה לו הנזמים והם שלו. אמנם אם הריבה לא באתה כלל בחזרה אזי ישום הנזמים ואח"כ כשתבוא ישלם לה הפחת מההשתמשות:

ט הא דמחילה א"צ קנין היינו דוקא באומר מחול לך או שאר לשון מחילה. אבל אם אמר אם תתן לי זה אמחול לך החוב הוי כתנאי ויכול לחזור בו כיון שלא היה קנין כ"כ במשפטי שמואל סי' ס"ו וש"ו:

י בענין לשונות המחילה איזה לשון הוי מחילה. הנני לבאר פרטי דברים בזה. אם המלוה אמר ללוה בלשון לא אתבעך החוב לעולם אם הוי מחילה. עי' בס' ערך השלחן על החו"מ סי' ס"ז אות ט"ו. שהביא דברי הרמב"ם בתשובה שכ' וז"ל ראובן תבע את שמעון לדין וכו' והשיב שמעון שאין לו עמו שום דבר וקם ראובן ואמר לפני קהל ישראל הוו עלי עדים ובאמת התורה ובשם הגדול והנורא שלא אתבע לשמעון שום תביעה בעולם. לא אתבענו שישבע לי ולא שיתן לי שום ממון. יורנו רבינו אם תועיל שבועת ראובן חלף המחילה וכו'. תשובה לא יש מחילה בשום אופן לא משבועה שנתחייב ולא מממון שנתחייב. לכן כל זמן שיתבע ראובן לשמעון בטענות אלו הוא מחויב בדין. אבל בעת שיתבענו הא עובר על השבועה שנשבע עכ"ל. הרי מפורש יוצא מדברי רבינו משה דלשון לא אתבעך לא הוי מחילה וכ"כ מהר"ם בתשובות הארוכות סי' תל"ה שאם א"ל לא אתבעך יותר אין בלשון זה לשון מחילה ויכול לתבעו. ודומה לזה כתב בשו"ת שתי הלחם להרב מהר"ם חאגיז סי' ל"ג שנשאל בראובן שכתב לשמעון בשטר שאחרי שיקיים שמעין התנאי קבל עליו ראובן שלא לבקש משמעון הסך הנז'. ופסק דאין זה לשון מחילה רק אם קנו מידו אז מהני ומתקן את הלשון כאלו אמר לא אבקש ממך מפני שמחלתי לך עכ"ד בקיצור. וע' מהרי"ט חאה"ע סי' כ"א שכתב דלאו דוקא שיאמר אני מוחל לך אלא אפילו אם יאמר אין לי עליך שום תביעה או שאר דברים שמוכיחים שמחל אינו יכול לחזור בו. וכ"כ מהר"ם די בוטין סי' כ'. ולכאורה דבריהם סותרים לדברי הרמב"ם ומהר"ם הנ"ל. ואפשר יש לחלק בין לשון לא אתבעך או שלא לבקש שהוא לשון הבטחה על להבא. ללשון אין לי עליך שום תביעה שהוא לשון הוה שעתה אין לו עליו שום תביעה. והוי הוכחה שהוא מצד שהוא מוחל לו. וכ"נ מסיום דברי מהרי"ט שסיים או שאר דברים שמוכיחים שמח"ל:

שוב ראיתי להגאון נוב"י מהד"ק סי' ל"א שכתב במי שנשבע שלא יתבע את הלוה בשט"ח שיש לו עליו. דיכול המלוה למכור השט"ח לאחר והלוקח יכול לתבוע ללוה וטעמו כיון דאין השבועת עושה קנין כמבואר בסי' ר"ז א"כ לא זכה הלוה בהחוב ונשאר גוף המעות להמלוה רק שאינו רשאי לתבעו מצד שנשבע. א"כ הלוקח שלא נשבע יכול לתבוע יעו"ש. הרי שכוון לדעת הרמב"ם ומהר"ם דהלוה לא זכה בחובו מצד מחילה ותימה שלא הביא דבריהם:

ועי' בתשו' בית שלמה לגיסי הגאון מסקאלא בחחו"מ סי' וא"ו בראובן ושמעון שהיה איזה הכחשת מעות ביניהם ודברו יחד חוץ לב"ד ואמר התובע להנתבע תוכל לומר בהן צדק שאתה אומר אמת והשיב הנתבע אני אומר בהן צדק אך תן לי ידך שתאמין לי באמירת ה"צ ונתן לו התובע ידו ואח"כ קודם שאמר הנתבע בה"צ חזר בו התובע ופסק שיכול התובע לחזור בו כיון שאמר לו כן חוץ לב"ד ועדיין לא אמר הנתבע בה"צ יכול התובע לחזור בו כמבואר בחו"מ ס' כ"ב ס"ג ובאחרונים שם ודמי לדין אם אמר לו זרוק לי חובי ותפטר וחזר בו המלוה קודם שזרק לא נפטר הלוה בזריקתו (ע' בבאה"ט סימן ק"כ סק"א) וכן באמר לו קרע כסותי והפטר אם חזר בו קודם שקרע וקרע אח"כ חייב כמבואר בתשו' מבי"ט ח"ב סי' ש"ו ובב"ח על הטור חו"מ סי' קל"ה בחזקת קוטרא וביה"כ (ע' בש"ך בחו"מ סי' ש"פ סק"א שרמז להמבי"ט הנ"ל) אמנם כיון שנתן לו התובע ת"כ ובכה"ג יש דעות חלוקות אם הוי בתורת שבועה או רק הכוונה כמו שהסוחרים עושים ת"כ ע"כ יתירו ב"ד את הת"כ להתובע כדין התרת שבועה ע"ש שהאריך בזה:

ועי' במהרי"ק שורש צ"ד ענף ב' בסופו בדברי השואל שכתב דאם אמר אנ"י מכי"ח ל"ך מ"ה שביד"ך דהוי כמו מחילה דמועיל בדבור בעלמא. ואף המהרי"ק לא דחה דבריו רק מטעם דמחילה לא מהני במטלטלים רק בחוב יעו"ש. וע' לקמן כלל זה סי' ל"ד בנפקד שנאבד ממנו הפקדון. ואמר הנפקד להמפקיד איני רוצה לעמוד עמך לדין ולא לשבע הילך דמי הפקדון. והשיב לו המפקיד איני רוצה שתפסיד על ידי. והחזיר לו המעות שנתן לו. ואחר זמן חזר המפקיד ותבע להנפקד אם מה שהחזיר לו המעות הוי מחילה. יעו"ש מ"ש בשם הרדב"ז:

ואם אמר המלוה ללוה החוב נתן לך אם מהני כמו לשון מחילה. והספק הוא כיון שמבואר ברמ"א סי' רמ"א סעי' ב' בשם מהרי"ק דלשון מחילה לא מהני בפקדון שהוא בעין רק בחוב ומהרי"ק דייק לה מלשון הרמב"ם שהעתיקו שם המחבר שכתב חוב שיש לי אצלך מחול לך הפקדון שיש לי אצלך נתון לך כמבואר שם בסמ"ע ס"ק וא"ו א"כ אפשר כשם שדייק בפקדון כתו"ן לך כך י"ל דבחוב דוקא מחו"ל לך ולא ראיתי באחרונים שדברו בזה ובחפשי באמתחת התשובות מצאתי בס' משחא דרבותא ח"ב שנסתפק בזה. והביא בשם הלבוש שכתב בפירוש דלשון מתנה נופל על כל דבר ואם אמר על חוב נתו"ן לך קנאו כמו במחו"ל לך. ושוב כתב שמצא בשו"ת גינת ורדים כלל ד' סי' א' שנסתפק ג"כ בזה ולבסוף הסכים ג"כ דמועיל לשון מתנה בחוב. ובדין הנ"ל שכתב