דברי גאונים קסא

מהני דאין כאן הקנאה. וה"ה קטן דאין לו יד לזכות במתנה לא מהני לי' מחילה ואינו זוכה. ועי' בס' כסא אליהו על החו"מ סי' רמ"א אות ד' שפשט דין זה מעובדא דר"ע בפרק הנודר מן המבושל שהלך לביהמ"ד י"ב שנים וכו' אמר הואיל ויהבית לי רשות איזול וכו' יעו"ש אלמא אעפ"י שלא אמרה בפניו קרי לי' רשות. וידוע דרשות זה מטעם מחילה נגעו בה וה"נ ל"ש. וכן יש ללמוד מדברי מהריב"ל ח"ד סי' ט"ז מדברי הרב השואל והרב המשיב שם וברור יעו"ש:

וזולת זה נלפע"ד לפי דעת הפוסקים שאציע לקמן סי' ג' דסברי דמחילה בלב הוי מחילה ואינו יכול לתבוע עוד. כ"ש היכא דהוציא המחילה בפיו שלא בפני הלוה דא"י לחזור דהא מחילה בלב גרע מזה דהוי כשלא בפני הלוה וגם דברים שבלב ומ"מ מהני וק"ל:

ב קטן שמחל אי מהני מחילתו. עי' בדיני קטן כלל צ' סימן א':

ג אי מועיל מחילה ברבית עי' ביו"ד סי' ק"ס סעיף ה' ובשו"ת שו"מ מהד"ק ח"ג סי' קס"ג:

ד בכור או פשוט שמחל חלקו בירושה אי מהני. עי' בדיני בכור כללי י"ב סי' ה':

ה אם המלוה מחל החוב בלבו ולא הוציא המחילה בפיו אם מהני. ראיתי בזה מחלוקת בין גדולי הפוסקים כאשר אבאר. הנה המהרש"ל בפירושו על הסמ"ג בעשין מ"ח גבי מי ששהתה כ"ה שנים ולא תבעה כתובתה דמחלה כתב דמכאן ראיה דמחילה בלב מהני בלא דבור. ואם תובע אח"כ הוי כגזל. וכן אם הודה בב"ד שמחל בלב מהני ואינו יכול שוב לתבוע. והובא דבריו בחי' הגרשוני חו"מ סי' י"ב. ויש לעיין מדברי הריטב"א בחידושיו לב"מ דל"ד שכ' דאיך נאמר דמסתמא מחל הא קיי"ל דדברים שבלב אינו דברים עיי"ש. וע' בנמ"י פרק יש נוחלין גבי המחלק נכסיו לבניו ואשתו שותקת דאבדה כתובתה שכתב דדבר זה מקולי כתובה נינהו אף דלא מחלה בהדיא. משא"כ בשאר בע"ח עד דמחיל בהדיא לא הוי מחילה עיי"ש בטעמו והובא בס' עה"ש סימן י"ב אות ח'. ועש"כ שכן מבואר בתשובת הרא"ש כלל מ"ם סי' ב' וכלל מ"א סי' ב'. ובבעה"ת שער כ"ו הביאו הב"י אה"ע ססי' רנ"ו וא"כ ה"נ בלא תבעה כתובתה כ"ה שנים מקולי כתובה הוא דמחילה בלב מהני. וכ"כ בשו"ת משפטי שמואל סי' ס"ו ובתשובת מהרי"ט חחו"מ סי' מ"ה וסי' קי"ב דמחילה בלב לא מהני משום דהו"ל דברים שבלב ואף שיודע בעצמו שמחל לו יכול לחזור ולתבוע חובו. וכל מקום שאמרו בש"ס דמסתמא מחל היינו משום דאיכא אומדנא דמוכח שמחל לו כגון בשהתה כ"ה שנים ולא תבעה. או שסותמין אורו בפניו ושתק. או באונאה שהיה יכול להראות לתגר או לקרובו ולא הראה בזה מחמת שידוע גם לאחרים מצד האומדנא דמוכח דמחל או שגילה דעתו מצד שעשה איזה מעשה דמוכח שמחל לא הוי דברים שבלב. אבל כל היכא דאין ידוע לנו מצד אומדנא דמוכח דמחל רק שהוא בעצמו מודה שמחל לו בלבו ורוצה עתה לחזור בו ודאי דיכול לחזור דדברים שבלב אינם דברים עכ"ד. והרב שער משפט על החו"מ סי' ס"ח ס"ק א' הביא דברי המהרי"ט הנ"ל לדינא. ומכח זה דן דשטרי מחילות בערכאות מהני דאף דהשטר גופא אינו מועיל. מ"מ כיון דהמלוה צוה לכתוב שטר מחילה הוי אומדנא דמוכח דמחל לו. ועיין עוד שם בסי' צ"ח ס"ק א' במי שיש לו חוב אצל חבירו ולא תבעו כמה שנים. ועתה תובע אותו. והנתבע משיב כיון שלא תבעת אותי כמה שנים מסתמא מחלת לי. והביא דברי המהרי"ט הנ"ל והוכיח דהעיקר לדינא כדבריו דמחילה בלב היכא שאין ידוע לנו המחילה מצד אומדנא דמוכח לא מהני ולכן גובה המלוה חובו בלא שבועה ובלא חרם סתם שלא מחל לו. כיון דאף אם מחל לו בלבו יכול לחזור בי הואיל דאין ידוע לנו מצד אומדנא דמוכח עכ"ד. וע' בש"ך סי' רל"ב ס"ק ב' בשם הש"ג ובנתיבות סי' ק"ד סוס"ק א' נראה שלא זכר דברי הש"ך הנ"ל ובשו"ת שו"מ מהד"ק אמצע סי' כ' השיג על הש"ג שבש"ך הנ"ל. ועי' בכלל נ"ג סי' כ"ח. ועי' בשאילת יעב"ץ ח"א סי' קמ"ז שכתב בפשיטות דמחילה בלב מהני. ואם שוב חזר ונפרע קרוב בעיניו להקרא גזלן ע"ש ותימה שלא זכר השר כל דברי הפוסקים שהבאתי. שוב נדפס כעת מחדש ס' זכור לאברהם וראיתי בחחו"מ ח"ג ערך מחילה שכתב בשם הגאון חיד"א בספרו חיים שאל בסי' י"ב בהגה"ט אות ט"ז שפסק דמחילה בלב מהני ואם תובע אח"כ מהלוה הו"ל גזל. ואין בידי הס' הנ"ל לעיין בו. ועמש"כ דו"ז בקצוה"ח סי' י"ב ס"ק א' ובנתיבות שם ובפ"ת סוס"ק י"ד. וע' בתשו' נטע שעשועים סי' ל"א מ"ש בדין דברים שבלב. ובשו"ת שו"מ מהד"ד ח"א סי' ל"ז בדיבור הראשון הוכיח מהר"ן דמהני מחילה בלב:

ו מי שעשה פעולה לחבירו או איזה סרסרות. וכן מי ששאל מחבירו שיתן לו סוסו לטעון עליו קצת משא ונתן לו הסוס ועבר זמן ולא ביקש ממנו שום שכר. ואחר זמן תובע ממנו שכר וחבירו משיב מדלא שאל ממנו כ"כ זמן ודאי מחל לו. ע' בדיני פועל ומשרת כלל פ"ב סי' ט"ז:

ועי' בחתם סופר חו"מ סי' קי"ט שנשאל במי שנתחייב לחתנו ליתן לו דירה שני שנים אחר הנישואין. ודר חתנו עשרה שנים. ואח"כ נפל קטטה בינו לבין חמיו. ותובע ממנו חמיו שכר דירה מהשמונה שנים. וחתנו טוען מדלא תבע ממנו בשום פעם לא היה בדעתו בעד שכר והיה עוד אומדנא לזה. ופסק דאין יכולין להוציא מן המוחזק יעו"ש:

ז ועיי"ש סי' ע"ח במי שהוציא הוצאות עבור חבירו. ואח"כ שילם לו חבירו. ואחר זמן רב תובע עוד הוצאות פסק דאינו נאמן:

ח ריבה אחת השכירה עצמה אצל בעה"ב אחד למשרתת והניחה לו למשכון נזמים של זהב והלכה לה ולא נודע איה. מה לעשות בהנזמים. עיין בחתם סופר סי' קכ"ב שכתב שדין זה מתחלק