דברי גאונים קנו

ט הזן את חברו בסתם ולא תבעו. ומת הזן ועתה היורשים תובעים מהניזון דמי המזונות עיין בס' שערי משפט על החו"מ סי' ע"ט אמצע ס"ק ב' שיצא לדון בזה דבר חדש דאף שמבואר ברשב"א ור"ן דהזן את חברו בסתם וברמ"א סי' רמ"ו סעי' י"ז דהאומר אכול עמי בסתם חייב לשלם. היינו כשתבעו הזן בעצמו שהוא טענת ברי אבל ביורשים הוי רק טענת שמא ודאי דפטור מלשלם. וא"ל דזה שטוענים הב"ד עבור היתומים הוי כמו טענת ברי כמ"ש הרא"ש. הא ליתא דהיינו דוקא להחזיק ביד היתומים אבל להוציא לא טענינן להו כמבואר בש"ך סי' ע"ב ס"ק קמ"ב ע"כ תורף דבריו וסיים וכן הדעת נוטה ולא ראה הרב ז"ל שכבר קדמו בזה הרב מחנה אפרים הלכות נזקי ממון סי' ג' שהעלה ממשמעות דברי הב"י יו"ד סי' רנ"ג דאין היורשים יכולים להוציא בטענת שמא משום דשמא למתנה נתכוון:

י ראובן הלך למרחקים. ועמד שמעון ונתן מזונות לבהמתו ובבא ראובן לביתו תובע ממנו שמעון בעד המזונות. עיין בשו"ת בית יעקב סי' קס"ה שכתב דאם זן שמעון את הבהמה ברשותו אז ראובן מחויב לשלם דדינו כמו שהי' בידו ממון חבירו ופרע חובו שלא מדעתו דמה שעשוי עשוי אך אפילו אם זן אותה בבית ראובן מ"מ נראה דחייב דלא דמי לפירנס אשת חבירו כמו שמוכח מתוס' ב"ק ד' ל"ד ע"א ד"ה הב"ע כשפיטמו וכן פסק בשו"ת הר הכרמל חחו"מ סי' י"ד. וכן פסק בס' נתיבות השלום הלכות כתובה כתיב כ"א ס"ק ב':

אחד קנה מחבירו ארבעים שורים באופן שהקונה יקח כעת כ' שורים והמוכר יחזיק ברפת שלו כ' שורים י"ד ימים ומחויב ליתן להם שחת וסובין משלו. ואח"כ נתרצו שיקח הלוקח כל השורים לאשר פחדו כי המוכר הוא בע"ח גדול ועיכב המוכר השורים בעת הליכתם מהרפת עד לפני ביתו עד שהוכרח הלוקח לשלם לו כל דמי המקח וידונו בד"ת על מזונות הכ' שורים ואח"כ שחטו השורים ועתה תובע הקונה דמי המזונות של הי"ד ימים כי בשביל כך הוסיף על דמי השורים. והמוכר טוען כי לא התחייב עצמו רק ליתן להם שחת וסובין רק אם ישארו אצלו וגם כיון שכבר נשחטו השורים פטור ממזונות עיין בחו"מ סי' ס' סעי' ג' ובש"ך ס"ק י"ג ובאהע"ז בב"ש סי' צ"ד ס"ק יו"ד ושם בסי' קי"ד סעי' וא"ו לענין מזונות הבת בנתגרשה אמה ושם בסעי' י"ב ברמ"א לענין מתה הבת ובחו"מ סי' שי"ח בדין טחינת עשרים סאה. ועפי"ז פסק בתשו' מהרי"א הלוי סי' קנ"ח שמחויב המוכר לשלם לו דמי המזונות:

יא איש ואשה הבטיחו בקנין סודר ליתן מזונות לבתם וחתנם ג' שנים ונכתב כן בתנאים אחרונים ואח"כ מת האב באמצע הג' שנים והזוג תובעים מהיורשים עבור המזונות והיורשים אומרים שהחצי חל על האלמנה שתשלם מכתובתה שגבת' כמבואר בחו"מ סי' ע"ז באיש ואשתו שלוו מאחד עיין בתשו' שו"מ מהד"ב ח"ג שהביא מהנחלת שבעה בנוסח שח"ז ובתשו' מעיל צדקה סי' מ"ד דמועיל קנינה לכן החוב של המזונות מעתה חל על היורשים מחצה ועל האלמנה מחצה. דשנים שנתחייבו לזון לאחד הוי כמו שנים שלוו כמבואר בחו"מ סי' ס':

יב מי שנתחייב ליתן לבתו ולחתנו ג' שנים מזונות ובתוך הזמן חוזר וממאן ליתן מזונות בטענה שלא נתחייב רק משום דסבר שחתנו יתמיד בלימוד תורה ועתה שהוא סוחר אינו רוצה לזונם ורצה השואל לזכותו מצד אומדנא דמוכח עי' בשו"ת הרד"ם חחו"מ סי' ה' שדחה דברי השואל:

יג באה"ע סי' קי"ד ס"א דהמתחייב לזון את בת אשתו או איש אחר דחייב לזונו אף אם נתייקרו המזונות. וכתב שם הט"ז והב"ש ס"ק ג' דביוקר דלא שכיח פטור ממזונות דהוי כמו אונס דלא שכיח ועיין בס' שער משפט על חו"מ סי' ס' ס"ק ד' שהשיג עליהם ופסק דחייב אף ביוקר דלא שכיח כיון שהתחייב עצמו בלא שום תנאי הוי דינו כמו שאר בע"ח דחייב למכור כל נכסיו ולשלם:

יד ראובן הוציא שטר שכתוב בו שנתחייב שמעון ליתן לו מזונות כמה שנים או סך כך וכך לשנה ושמעון אינו רוצה לתת יותר משני שנים. וגם אינו רוצה ליתן מזונות רק רוצה לשלם לו כפי הסך הקצוב בשטר וראובן טוען שמחויב ליתן לו ששה שנים כדרך העולם וגם רוצה דוקא במזונות ולא דמיהם באמרו כי הבריר' בידו שיבור לו מזונות או דמיהן. עיין בבית אפרים חחו"מ סי' ע"ה שדעתו נראה דכיון דשנים סתם שני שנים במשמע. והך לישנא דכמ' שנים יותר משנים במשמע וכיון דמפקינן לי' משנים אוקמי' אשלשה. ובענין חיוב מזונות משום דהוי דבר שאינו קצוב כבר הסכימו הפוסקים וכן המנהג בכל בתי דיני ישראל לחייב המתחייב בדבר שאינו קצוב. אך באמת כאן א"צ לזה דשפיר מקרי דבר הקצוב כיון שא"א לחייבו יותר משלשה שנים. ובענין הברירה ביד מי אם ביד המתחייב או ביד מי שנתחייב לו עיי"ש בסוף התשובה והובא בדיני משמעות לשונות כלל ס"ה סי' י"ז:

טו ראובן כתב בשטר לאשתו בשעת הנישואין שקבל עליו להאכיל ולהשקות את בן אשתו ולא כתב לזונו ולפרנסו. עיין בדיני משמעות לשונות כלל ס"ה סי' כ"ח:

טז המתחייב לזון את חברו והמקבל רוצה דמי מזונות. עי' בחו"מ סי' ס' סעי' ג' דפסק המחבר דחייב ליתן לו דמי מזונות ועיין באה"ע סי' קי"ד ס"א ושם בבאה"ט. ועיין בתשו' הרא"ש כלל ע"ד סי' א' בנתחייב לזון את חבירו במאכל ומשתה כל ימי חייו לפי כבודו ולפי הראוי לו והניזון תובע שיתן לו דמי מזונות. ופסק אחרי שחייב עצמו ליתן לו מאכל ומשתה לפי כבודו ולפי הראוי לו חייב ליתן לו מעות אם המקבל לא היה אוכל מקדם על שלחן אחרים. אבל אם