דברי גאונים קנג

בשם מהר"ש הלוי סי' כ' שחולק על דין הצ"צ. אך הוא קיים סברת הצ"צ. ועיין בפ"מ או"ח על הט"ז הנ"ל שהליץ ג"כ קצת בעד הצ"צ ועיין בשער דיעה הנדפס בסוף ס' שער משפט סימן קע"ד ס"ק א' שהשיג על הצ"צ ודחה כל ראיותיו ופסק דאין הלוקח צריך להחזיר לו כלל. ועיין ביו"ד סימן הנ"ל בהגהות הגאון יד שאול מ"ש עליו. וע' סי' קס"ט סי"ח בש"ך וט"ז שם ובקונטרס הסמ"ע סי"ג. ועמ"ש בסימן שאח"ז. ובכלל צ"ב סי' ב'. ועיין בשו"ת דברי חיים ח"א חחו"מ סי' ט"ז. ועיין בשו"ת פני יהושע ח"א חיו"ד סס"י ד' אופן היתר שהסכים בצירוף גדולים:

כו ראובן הלוה לשמעון עשרים זהובים על משכנות. וכתב לו על המשכנות שטר מכירה בכל אופן המועיל כדי שיהא בטוח ששמעון יפדה המשכנות לזמן שקבע לו. ובסוף שטר המכירה כתב. אכן נתרצה ראובן ברצון טוב שאם אתן לו לזמן פלוני העשרים זהו' אזי נתרצה לי להחזיר לי כל המטלטלים שמכרתי לו ויהי אחר זמן שלשה חדשים נתוודע לראובן המלוה שהמשכנות אינם שוים אף חצי מסך ההלואה ותובע מעותיו משמעון ושמעון טוען כנגדו שלקח ממנו קודם כמה שנים רבית ורוצה לנכות לו עכשיו מהחוב הנ"ל. עיין בשו"ת חות יאיר סימן צ"ח צ"ט וסי' קט"ו קט"ז קי"ז שנתווכחו גדולי הדור בענין טענת רבית. ועכ"פ יוצא משם דכ' מכירה זו אין לה דין מכר לחלוטין כיון שלא נעשה רק לבטוח ההלוא' ע"כ המלוה יכול לתבוע הלואתו:

כז אם התנה הלוה שאם לא ישלם עד זמן פלוני יהא המשכון שלך מעכשיו ואח"כ הוזל המשכון והמלוה תובע חובי והלוה טוען שהמשכון מוחלט לו כפי התנאים ואינו מחויב לשלם עי' במקור חיים סי' תמ"א בביאורים ס"ק ד' ובשו"ת שו"מ מהד"ק ח"ג סימן קצ"ט בד"ה והנ"ה שאר"י שפסק דמחייב לשלם החוב:

כח ראובן הביא משכון לשמעון ואמר לו שהוא של עכו"ם פלוני ששלחו ללות לו מעות ברבית עד זמן פלוני. והלוה לו שמעון על המשכון ובעבור זמן הפרעון מכר שמעון המשכון מבלי הגיד לראובן אם רוצה לפדותו ואח"כ נודע זה לראובן ובא אל שמעין ואמר לו הילך מעותך הקרן והרבית ותן לי משכוני שאם לא אחזור המשכון להעכו"ם אהיה מוכרח לשלם לו הרבה יותר על שיוי המשכון כפי דתם וכ"ש עכו"ם זה שהוא אלם ואנס. ישמעון משיב אין לי עסק עם העכו"ם והמשכון לא היה שוה יותר על החוב עיין בשו"ת מקור ברוך סס"י כ"ד שכתב שאם יכריח העכו"ם לשמעון לפייסו בהרבה ממון יותר על שיוי המשכון. כפי הנראה ממה שכ' מהר"ם והרא"ש ז"ל הסכים עמו בתשובה נראה דחייב המלוה לשלם:

כט אחד השכין ס"ת בעד חוב ועברו כמה שנים ולא פדאו הלוה כי נחבש בבית האסורים והקדיש המלוה את הס"ת לביהכנ"ס לקהל. ועתה בא הלוה ורוצה לעדותו אם מחויבים הקהל להחזיר לו ולמי שייך מעות החוב אם למלוה או להקהל עיין בדיני ס"ת סי' י':

ל ראובן השכין חפץ ביד שמעון שאם לא יפדנו עד זמן פלוני יהא שלו מעכשיו. וכשהגיע זמן הפרעון לא היה המלוה בעיר כי נסע למרחוק. ועי"ז נסע גם הלוה לדרכו באיזה מסחר. ועתה כבא המלוה והלוה לביתם. בא הלו' לפדות משכונו והמלוה טוען כבר עבר הזמן. ואף שלא היה בעיר הי' לו להשליש המעות אצל הב"ד. עיין בשבות יעקב ח"ב סימן קנ"ד שפסק דהדין עם הלוה דכל שהמלוה לא היה בעיר לא חל הזמן. ועי' בחו"מ סי' ע"ג סעיף ח' בנשבע לפרוע לזמן פלוני והגיע הזמן והמלוה אינו בעיר וכו'. ולא נתחייב ג"כ להשליש ביד ביד. ובפרט בנ"ד שיש לו משכון דודאי אינו מחויב להשליש המעות ולהניח משכונו ביד המלוה כי אדעתא דהכי לא התנה מתחלה. אולם אם הניח המלוה משכונו ביד אשתו ובניו שיוכל הלוה לפדותו אם הודיע לו אזי מחויב לפדותו בזמנו ואם לאו נחלט משכונו:

לא אם נאמן עכו"ם לסמוך עליו בשומת המשכון בב"ד כמה הוא שוה. עיין בדיני עכו"ם כלל ע"ז סי' ט"ז:

לב ראובן לוה מאחיו מנה על עיסקא ונתן לו משכון ועתה בא חותן ראובן ובירור בעדים שהמשכון הוא שלו ובא ליד ראובן בשאלה ותובע מהמלוה שיחזיר לו משכונו עיין בדיני תקנת השוק כלל קי"א סי' ז':

לג בעל שמכר או השכין בגדי אשתו והאשה תובעת מהלוקח או מהמלוה באמרה שעש' שלא ברשותה עיין בדיני חזקת מטלטלים כלל ל"ו סי' י"ג:

לד ראובן השכין ביתו לשמעון שידור בה כל ימי המשכונה. ושמעון לא דר בה רק השכירה לאחר. וראובן טוען איני רוצה שתשכירנו לאחר. ועתה שהשכרת אני אטול השכירות. מצאתי בשו"ת הרשב"ש סימן שנ"ה שכתב במשכן חצירו לחבירו לדור בה הכוונה שיאכל פירותיה א"כ אין הפרש בין דר בעצמו או השכירה לאחרים אמנם אם הלוה התנה בפירוש ע"מ שתדור בעצמך ולא תשכירנו לאחרים. אז ב"ב של השוכר הם מרובים משל שמעון ומנהג העיר להוסיף בשכירות ע"פ תוספת הנפשות אותו תוספת נוטל ראובן בעל החצר וכל זה כשלא ידע ראובן שהשכירו שמעון לאחר אבל אם ידע ושתיק ולבסוף צווח אין בדבריו כלום יעו"ש:

לה אחד השכין ביתו לחבירו והותנה שכל זמן שלא יחזיר לו המעות ידור בביתו בחנם ומת המלוה ורוצה הלוה לנכות להיורשים מדמי ההלואה בעד הדירה שדר בו המלוה כמה שנים באמרו שהוא רבית קציצה עי' כאן סי' מ"ד ועי' בשו"ת שו"מ מהד"ב ח"ג סי' קט"ו שהביא דברי הש"ך ביו"ד סי' קע"ב ס"ק ז' והחוו"ד שם. וכפול התשו' הנ"ל במהד"ד ח"ג סי' קי"ט: