דברי גאונים קנב

משכון ואינו של הקדש לגמרי הבעלים נשבעים ומשלמים מה שהודו. דכל דהאי ידע והאי לא ידע משתבע האי דידע ושקיל. ואם היה שם עד אחד שידע מהמשכון והחוב כמה הוא פוטרו משבועה ומיהו מחרימין עליו כמה הוא חייב וע' בסי' שאח"ז:

יח אפוטרופס של יתמי שמעון שמצא כתוב בפנקס שמעון שחייב לו ראובן על משכנות אלו סך מאה זהובים. וראובן טוען שפרע לו בחייו חמשים זהובים ונשאר לו חייב רק חמשים. עיין בשבות יעקב ח"ב סימן קע"א שכתב דלכאורה דין זה מבואר בסי' ע"ב סעיף ל"ה. אולם לדינא מסיק דבנ"ד האפוטרופס נאמן להעיד ליתומים שאביהם לא צוה ע"כ הדין שמחויב ראובן לשלם כפי הכתוב בפנקס ואין לו שום שבועה לא על היתומים ולא על האפוטרופס. ועמש"כ עליו בכלל ז' סי' ב':

יט אם פרע הלוה למלוה בפני עדים ואח"כ תובע שיחזיר לו משכונו וטוען המלוה חוב אחר יש לי עליך ועל אותו החוב קבלתי ע' בדיני סטראי כלל ע"ג סי' ד' מש"ש:

כ ראובן הלוה לשמעון על משכון מנה. והוא שוה מאתיים וכשבא לפדות המשכון אמרה לו אשתו שגם היא הלותה לו מנה אם יכול ראובן לעכב המשכון עבורה ע' בשבות יעקב ח"ב סי' ק"פ שפסק דאינו יכול לתפוס עבורה כיון שהוא אינו יכול לישבע ששמעון חייב לאשתו כיון שאינו יודע. יעו"ש כי קצרתי:

אשה השכינה את הצעיף ממרגליות שלה אצל אחד בהסכמת בעלה ועתה רוצה המלוה לתפוס את הצעיף עבור החוב שמגיע לו מבעלה והאשה טוענת שהצעיף הנ"ל בא אליה זה כמה שנים שקנתה ממעות שירשה מאמה אחר הנישואין ואם היתה טוענת שהכניסה הצעיף לבעלה בשעת הנישואין היתה נאמנת כמבואר בחו"מ סי' צ"ז סעיף כ"ו אבל כיון שאומרת שקנתה הצעיף זמן רב אחר הנישואין לבעלה הוי כאלו הממון בידה וכיון דסתם אשה הוי נו"נ בתוך הבית אינה נאמנת. ונסתפק השואל כיון דהב"ש באהע"ז סי' פ"ה והתומים רסי' ס"ב חולקים על הש"ך וס"ל דגם אשה הנו"נ נאמנת במגו וכאן יש לה מגו דיכולה לומר שהכניסה הצעיף לבעל בשעת הנישואין. עי' בתשו' בית שלמה לגיסי הגאון מהר"ש מסקאלא בחחו"מ סי' כ' שהאריך בזה והעלה דהדין עם המלוה ויכול לתפוס. וע"ש שדו"ז הקצוה"ח סתם כדעת הש"ך וכ"כ בפשיטות בהפלאה בקו"א סי' פ"ה ס"ק ט"ו יעו"ש. עו"כ דכאן לא הוי מגו כיון שהוא קול מפורסים שקנתה הצעיף זמן רב אחר הנישואין אף שאין עדים ברורים ע"ז לא הוי מגו כמ"ש ברמ"א סי' ע"ב סעיף י"ח וכל האחרונים הסכימו להרמ"א וראי' ברורה מדין המבואר בסי' ק"כ סעיף ה' דלא אמרינן מגו נגד קול:

כא ראובן פרע את חובו על המשכון כפי שפשרו הדיינים בקנין ועתה טוען המלוה כי אין בידו להחזיר את המשכון לאשר שבנו לקח את המשכון מביתו שלא מדעתו ואינו רוצה להחזיר עד שראובן יעמוד עמו לד"ת על תביעתו שיש לו עליו. עי' בשו"ת הרמ"ץ חחו"מ סי' ח' שהדין עם בנו דהרי נשתרבב המנהג שהב"ד מעקלין כמ"ש בחו"מ סי' ע"ג וע' ברמ"א ובסמ"ע סי' ד' ומח יב לעמוד מקודם עם בנו לד"ת:

כב מי שחייב לחבירו על משכון ודחקו המלוה לפדותו ואמר לו הלוה יהא המשכון שלך. עיין בחו"מ סי' ע"ב סעיף כ"ו וסי' ע"ג סעיף י"ז בהג"ה דלא קנה משום דדחוי קא מדחי לי'. וע"ש בש"ך סי' ע"ב ס"ק קי"ד שמשיג על המחבר. וע"ש בנתיבות המשפט. וע' ברדב"ז ח"ב סימן כ"ב שכתב דוקא דחקו לפדותו. אבל אם לא דחקו וכ"ש אם לא הגיע זמן פרעון וא"ל קני המשכון קנה כיון שהוא ברשותו. ועוד כתב שם. דאף בדחקו לפדותו אם קנו מידו מהני וכ"כ בש"מ בפ' הבית והעליה בשם הרמ"ך גבי כותל שנפל לתוך גינת חבירו (והוא בחו"מ סי' קס"ו). וא"ל לבעל הגינה פנה האבנים ויהיו שלך דאם קנו מידו א"י לחזור. א"כ ה"נ במשכון והובא בערך השלחן אות ל"ב ול"ג:

כג אם אמר הלוה להמלוה שימכור המשכון ומכרו אם מהני אמירתו לבד ואם אמר בדרך כעס. עי' בכלל פ"ז סי' ל"ט:

כד מלוה על המשכון שתבע חובו מלוה. והשיב לו הלוה אם לא אביא לך המעות כעת מחר. לך ומכור המשכון. ולימים מכר המלוה המשכון בפחות משווי' ועתה רוצה הלוה לבטל המכר באמרו שדעתו היה שימכור בשווי' פסק בשו"ת זרע יעקב סי' ל"ז כיון דמצד שליחות נגעו בה כמבואר בסי' ע"ג בסמ"ע ס"ק מ"ה ובש"ך ס"ק כ"ב. וקיי"ל דשליח שטעה בכ"ש מכרו בטל. א"כ בנ"ד שמכר בפחות משווי' המכר בטל. אם לא שהודיעו ללוה והסכים למכרו בסך זה עכ"ד שו"ר שהדבר מפורש בקיצור בש"ך סימן הנ"ל ס"ק מ"ד בשם מהרי"ק:

כה ראובן לוה משמעון על משכנות זהב סך מאה זהובים. ומשום היתר רבית עשו ביניהם מכירה גמורה שהוא מוכר לו החפצים לחלוטין בעד הסך הנ"ל. והמלוה הבטיחו מרצונו שאם יתן לו אח"כ סך כך וכך ריוח אזי יחזיר וימכור לו התכשיטין הנ"ל אבל לא שיהיה מחויב בדבר רק ברצונו תליא מילתא ואח"כ בא זה לפדותו ולהוסיף לו הרי"ח וטוען המלוה שקנה אותם כדינו במקח גמור ואין רצונו למכור בחזרה. והמוכר טוען שלא נעשה זאת רק לענין להפקיע איסור רבית. עיין בשו"ת צמח צדק סי' כ' שפסק דמחויב להחזיר לו בעד הריוח שנותן לו. ושם בסי' כ"א נדון כזה. ועיין בט"ז או"ח סי' רמ"ו ס"ק ה' שחולק בדין זה וכתב דיש בו איסור רבית כיון דמחויב להחזיר לו יעו"ש. והאליהו רבא שם ס"ק י"ב דחה ג"כ ראיות הרב צ"צ והעלה דאין להקל באיסור רבית אלא היכא דמכרו מכירה גמורה שיהא המוכר יכול להחזיק בו יעו"ש. והרב שבות יעקב ח"א סי' קנ"ו הביא