דברי גאונים קנ

עבוטו. כתב בנתיבות סי' צ"ז דבעיסקא שהוא פלגא מלוה ופלגא פקדון מותר לתפוס כיון דבשביל פקדון מותר לתפוס א"כ אף שתופס חפץ גדול בכוונה שהיה שוה אף כנגד המלוה מותר אף שמכוון בשביל דבר האסור ודבר המותר. ועיין בשו"ת בית יצחק בשולי המכתב שבססי' ז' שתמה עליו:

ג ראובן קנה סחורה משמעון בסך מסוים ונתן לו משכון על הדמים. ושמעון הניח המשכון בבית שבחצרו שיש בו כל סחורותיו ובלילה נגנב כל הסחורה אשר בבית וגם המשכון. עי' בס' ערך השלחן על החו"מ סי' ע"ב אות זיי"ן שפסק דאפילו למ"ד המלוה על המשכון הוי ש"ח. הכא כ"ע מודי דהוה ש"ש דהא דמלוה לא הוי ש"ש בהאי הנאה דתפס לי' אחובי' כתבו התוס' בפרק האומנים והר"ן בתשובה סי' כ' משום דלא איתהני מלוה כלל במה שהלוהו ממה שלא היה מלוה לו ולא היה נותן לו משכון ע"ש. ופרוטה דר"י הוה הנאה פורתא ולא שכיחא כמבואר בפוסקים. א"כ בנ"ד שהרויח בסחורה שמכר לו. אמרינן שפיר בההוא הנאה דתפס לי' אחובי' הוה ש"ש. כדקיי"ל באומן דהוי ש"ש מהאי טעמא ודומה לזה מבואר בסמ"ע סי' ע"ב ס"ק י"ד. והש"ך ס"ק כ"א הסכים עמו היכא דהלוה לו המעות בריוח דאם המשכון מונח אצלו גם על הריוח דהוי ש"ש מהאי טעמא הנ"ל יעו"ש. (ובישועות יעקב הסכים עם הסמ"ע לדינא) ועי"ל בדיני קנין מטלטלי כלל פ"ח סי' א' ודו"ק וע' בנתיבות בחידושים סי' ע"ב ס"ק י"ג:

ד ראובן הלוה לשמעון סך שמנה מאות זהובים ונתן לו משכנות כסף וזהב שוים שבעה מאות זהובים וגם שלשלת של זהב ששוה שלשה מאות זהובים. ואח"כ נגנב מראובן השלשלת של זהב ועתה רוצה שמעון לנכות מהחוב כל דמי השלשלת. עי' בשו"ת מקור ברוך סי' נ"ב שפסק דכיון דמבואר בחו"מ סי' ע"ב בהג"ה דבשיווי המשכון שהוא יותר על החוב הוי ש"ח. א"כ בנ"ד כיון שהשלשלת היה שוה יותר על החוב שני מאות זהובים יכול המלוה לומר ללוה שלך נאבד והמשכון שתחת ידי הוא כנגד חובי ולא אפסיד רק מאה זהובים. ודמי למאי דאמרינן במנחות ופסקוהו הפוסקים בית בביתי שור בין שורי אני מוכר לך דאם מת אחד מהם מראהו המת. ואף דיש לחלק כמו שכתב הרשב"א והר"ן והה"מ פ"ו מה' זכיה דסיים לו בית מסוים ושור מסוים. אבל בנ"ד דאינו מסוים איזה משכון הוא המותר על דמי החוב כיון שנתן המשכנות בבת אחת א"כ היה ראוי שיפסיד גם המלוה לפי חשבון כמו בשנים שהטילו לכיס זה מנה וזה מאתיים ונאבד מנה דההפסד לפי חשבון לזה שליש ולזה שני שלישים מ"מ יכול המלוה לומר קי"ל כרש"י והרמב"ן והריצב"א דאף בכה"ג יכול לומר שלך נאבד. ע"ש שהאריך ומסיק כן לדינא. וע' בחו"מ סי' רצ"ב סעיף יו"ד ברמ"א. ועיין בנתיבות סי' ע"ב בחידושים ס"ק י"א וס"ק ט"ז:

ה ראובן הלוה לשמעון מאה זהובים על משכון לפרוע לו בכל רביע שנה כ"ה זהובים ואחר שפרע לו שלשה זמנים ולא נ"ח לו רק כ"ה זהובים נאבד המשכון מן המלוה עי' בשו"ת חת"ס חחו"מ סי' נ"ז שפסק דהלוה פטור מן כ"ה זהו'. והמלוה פטור ממה שקיבל ע"ה זהו' יעו"ש:

ו לוה שנתן למלוה טבעת במשכון. ובתוכו קבוע אבן טוב וכיוצא. ונאבד האבן מן הטבעת. והמלוה טוען פן נאבד מיד הלוה קודם שלקחתי מידו כי אני לא השגחתי בעת קבלת הטבעת. עיין זה בדיני שומר כלל צ"ו סי' ס"ה וסי' ס"ח:

ז אחד תפס מחבירו חפץ למשכון בעד חובו. ואח"כ נגנב ממנו החפץ אם הוי ש"ש. עי' בשו"ת שבות יעקב ח"א סי' קנ"ב שמשיג על הרב פרח מטה אהרן ח"א סי' ע"א ופסק דאם נכנס לבית חבירו ותפס החפץ ודאי דהוי ש"ש. ואף אם חבירו נתן לו החפץ בתורת פקדון והוא תופסו בשביל חובו. מ"מ הוי ש"ש בהאי הנאה דתפיס לי' אחובי'. דדוקא במשכנו בשעת הלואתו שייך סברת התוס' דלא אתהני כלל כיון דהיה בידו שלא להלוות לו. אבל אחר הלואתו שפיר איתהני מה שתפס עתה לבטחון על חובו והוי ש"ש. וכן מבואר ממשמעות הטור והש"ך בסי' ע"ב ס"ק ט':

ח מי שחייב לחבירו מנה. ונתן הלוה למלוה חפץ למכרו ולהשתלם מחובו. ונאבד החפץ מן המלוה. עי' שו"ת הרשב"ש בן הרשב"ץ סימן ר"מ שפסק דדינו כמשכנו בשעת הלואתו דהוי ש"ש. וכן פסק שם בסי' תקע"ה אע"פ שלא נטלו בתורת משכון. מ"מ לבו היה נכון ובטוח שישתלם חובו מדמי החפץ שימכור אותו. וכן פסק בתשובת הרדב"ז ח"ב סי' ר"ב. וכן פסק בתשו' מהריט"ץ סי' י"ב ערך השלחן סי' ע"ב אות ח':

ט אחד לוה מחברה גמילות חסדים מעות על משכון. ולאחר זמן נברר גבאי חדש ונטל המשכון לידו. ואח"כ המיר הגבאי ונטל המשכון עמו. פסק בשער אפרים סי' קכ"ב דהלוה מחויב לשלם להחבורה כל החוב וע' בספר שער משפט על החו"מ סי' ע"ב ס"ק יו"ד שביאר דבריו קצת:

י כתב בכנה"ג סי' ע"ב בהגהב"י אות י"ט דאפילו למ"ד מלוה על המשכון הוי ש"ש. אם הראה המלוה ללוה מקום השמירה ונתרצה הו"ל כאלו התנה בפירוש שנפטר בשמירה זו ועיין בחו"מ סי' רצ"א סעיף י"ז:

יא מי שהיה בידו משכנות והניחם בכיפה של אבנים ונפלה אש. וקדם והציל החפצים שהיה לו בבית מקורה בעצים. ובתוך כך נתבקע הכיפה ונשרפו המשכנות עיין בשו"ת חת"ס סי' ט"ז שהשיג על הש"ך בסי' ש"ג ס"ק ז' שכתב דבקדם והציל את שלו חייב אף בש"ח ופסק דפטור בש"ח. וגם שכיפה של אבנים הוא בחזקת משומר וגם בנוב"י מהד"ק סי' ל"ו השיג על הש"ך. וכ"פ דו"ז בקצוה"ח שם סק"ג. וע"ל בדיני שומרים כלל צ"ו סי' מ"ח בזה: