דברי גאונים קמו

פט"ז מהלכות מכירה במכר לחבירו דבר שיש בו מום והוליכו למדינה אחרת ולא הודיע להמוכר שהוא מוליכו לשם צריך להחזיר המקח להמוכר על הוצאותיו ומזה הוכיח בנתיבות סי' רל"ב ס"ק י' דלוה שיצא ממקום שהיה דר בו בשעת הלואה דחייב לשלוח הלואתו למקום שלוה על הוצאותיו דההוצאה היזק גמור הוא ולא גורם ונסתייע לזה ממהרי"ק בתשו' סימן י"ז. הלכך כל הוצאות חזרת הפרעון חל על הלוה מדינא כשהיא מונע א"ע מלשלם עפ"י ד"ת שהוא מסרב והמלוה מוכרח להוציא ממונו בערכאות ושפיר שייך בזה תקנת נגזל לכ"ע. ובזה ניחא דברי הרדב"ז הנ"ל דמיירי שהתובע תבע לנתבע שלא כדת והפסידו דאנו רוצים להוציא הוצאות מן התובע שאינו חייב ממון כלל רק מכח דינא דגרמי שגרם הפסד להנתבע שפיר כתב דלא מהימן בשבועה להוציא מן התובע רק ע"י בירור כי בזה לא עשו תקנת נגזל. והיוצא מזה להלכה דכשיצא הנתבע המסרב חייב בדינו אז נשבע ונוטל כל ההוצאה מדינא אבל אם יצא הנתבע זכאי בדינו. אף לפי מ"ש התומים שם מ"מ הואיל ואינו חייב בזה רק מדינא דגרמי (כי התביעה שתבע אותו אינו חייב) פשיטא דלא יכול ליטול בשבועה אלא עפ"י בירור. וכ"ז כשהוציא ברשות ב"ד שסירב הנתבע לבא לד"ת:

ח אם אחד מהבע"ד אומר שרוצה לעמוד לד"ת אך שאינו רוצה לחתום עצמו על קאמפרמוס. מבואר בשו"ת נאות דשא באמצע סי' כ"א דיש לו דין מסרב וכ"מ בשו"ת דברי חיים ח"ב חחו"מ סי' ז' ט' וכ"כ בשו"ת שו"מ מהד"ג ח"ג ססי' קכ"ה. ובשו"ת רמ"ץ חו"מ סי' וא"ו והעיד שכן דנין:

ט אם יש כח ביד הראשים וטובי הקהל או ביד הב"ד לתקן שמי שיסרב לעמוד לד"ת יפסקו הב"ד עליו בלי שמוע טענותיו וע' בכלל ל"א סי' מ"ח:

י מי שנתחייב שבועה בב"ד ואינו רוצה לשבע באמרו שעדיין לא נשבע מעולם. וכן אם אומר שיש לו צוואה מאביו שלא ישבע. עי' בדיני שבועה כלל ק"ג סי' מ"ג וסימן מ"ד:

יא עיין בשו"ת מהר"ם מינץ הראשון שנדפס מקרוב בסימן פ"ג שהתרעם מאוד על ב"ד שלא רצו ליתן סירוב לבע"ד. והוכיח שם שהב"ד מחויבים לכתוב וליתן סירוב ליד הבע"ד:

יב נתבע שטוען אין לי ורוצה לשבע ע"ז והוליכו התובע בערכאות. עי' בזכור לאברהם חו"מ ח"ב ערך ערכאות בשם כנה"ג סי' כ"ו בהגה"ט אות י"ג שכ' דהב"ד ישביעו את הנתבע שבועת אין לי כדינו. ויתנו לו עדיהם שפרע להתובע:

ועיי"ש עוד במי שחייבוהו ב"ד בחוב או בפקדון ואין יכולים להוציא ממנו. שיש לזקנים ולתלמידים רשות לילך לפני השופט ויעידו שזה חייב לזה ומצוה לעשות כן. ואם לא יתפייס השופט במה שיאמרו דרך כלל יכולים לשקר בדבריהם בדברים המביאים לתכלית המכוון כיון שהתכלית הוא אמת ויציב שהוא חייב. ואם ירצה להשביעם על מה שאומרים אינם יכולים לשבע לשקר אעפ"י שהוא אמת שחייב מן הדין. כן מבואר שם בשם גדולי האחרונים יעו"ש בטעמם ועי' בחו"מ סי' כ"ו סעי' ב' ברמ"א:

יג דיין שמסרב לעמוד לד"ת פסול לדון דיני ממונות לשום אדם. עי' בדיני דיינים כלל כ"ג סי' כ"ח ובכלל ע"ו סי' ל"ג:

ועי' בדיני נאמנות כלל ע"א סי' ב' בתובע שיש לו שטר בנאמנות ותבע את הלוה בערכאות דבטל הנאמנות עיי"ש:

יד מי שהכה את חבירו והלך קרוב המוכה וקבל בערכאות והפסיד המכה הרבה. עיין בדיני חרופין וגידופין כלל ל"ד סי' ו':

טו ראיתי להעתיק כאן מ"ש בשו"ת התשב"ץ ח"ד המכונה בשם חוט המשולש בטור השלישי ססי' וא"ו וז"ל הנשאר פרט אחד צריך להזכירו שאפי' עם העכו"ם אסור לדון בדיניהם וזה נזכר במדרש ילמדנו וכן בשאלתות פרשת משפטים ופ' שופטים וז"ל ומנין שישראל ועכו"ם שיש להם דין ועסק זה עם זה שאסור לומר לעכו"ם לך עמי לערכאות לפי שהוא עובר בלאו שנאמר מגיד דבריו ליעקב וכו' לא עשה כן לכל גוי עכ"ל. ומה שהולכים היום עם העכו"ם לערכאות הוא כדי להציל מידם וכו' דהיינו שהעכו"ם לא ציית דינא דילן ואינו פורע לישראל עפ"י ב"ד לכן הותר להוליכו לערכאות וכו'. אבל אם העכו"ם ציית דינא וכ"ש שהוא רוצה לדון בדינינו ומקבל את הדין פשיטא שאסור להוליכו לערכאות. עכ"ל:

טז אם מותר לעקל נכסי הלוה שהם ביד שליש ע"י ערכאות עי' בכלל פ' סי' ו':

יז מי שמחזיק אורנדא פאכט רגאל ומרגיש שהשענקירס מעלימים ומוכרים יי"ש זר שלא ממנו אם מותר לו ללכת עם ממונים שרי הערכאות לחפש אצלם יי"ש זר ואם מותר לילך עם המעלים לפני הממונים בערכאות לשפוט עמו והמה יקצבו הקנס ויגבוהו מהמעלים עי' בשו"ת רמ"ץ חחו"מ סי' ב' שהאריך בטעמים שמותר וכ' שכן המנהג ועי' בכלל ט"ו סי' ל"ה ל"ו:

יח כת"י שנכתב בו שיפרע לזמן פלוני ובקנס מאה זהובים להשררה אם לא יפרע. אם מותר למלוה לתבוע אותו בערכאות. וגם אם סירב הלוה לילך לב"ד והלך עמו בערכאות ונתחייב בהקנס. ואם מותר למלוה לגלות להשררה מהקנס הזה. עי' כ"ז בשו"ת חוות יאיר סי' קנ"ג ועי' בזה בפ"ת לחו"מ סי' כ"ו ס"ק א':

כלל נג מתנת בריא. ומתנת שכ"מ א אחד נתן מתנה לחבירו שטרות שנקראים שפיל לאזין שיש להם שער כפי עמידה הבערזא בעת ההוא ושלחם לו ע"י שליח ובטלה הגיע ליד המקבל יצא הנימר של הלאז ויש הרבה ריוח עלי' וטוען הנותן שלא זכה המקבל רק בגוף הלויז ולא בשבח דאתי ממילא ע"י הוצאות הנימר