דברי גאונים קמ

והבאתי דבריו באורך קצת בדיני השגת גבול כלל כ"ז סי' מ"ג:

יד בדין הנ"ל בהציל אחד מהם עי' בספר בני חיי סי' הנ"ל אות ב' שהביא בשם תרה"ד סי' שמ"א דהיינו דוקא אם שם נפשו בכפו ומשליך גופו מנגד. אבל בבקשה בעלמא לא. ומדברי מהר"ם משמע דבכל ענין הוא שלו. ועי' זה באורך במשא מלך דף וא"ו ועי' פלפול ארוך בח"ס חו"מ סימן ק' בדין שיירא שהציל אחד מהם יעו"ש:

טו שנים שהלכו בדרך ופגע בהם ליסטים אחד והלך א' לחפש עוזרים והשני התאבק עם הלסטים עד שהלסטים הלך לו. ואח"כ טוען זה לעצמי הצלתי. עי' בשו"ת בשמים ראש סי' רי"ט שפסק דכל כמה דלא טרף הגזלן והוא עמד כנגדו והציל שלא יטרוף לא זכה בשל חברו וקיים בזה לא תעמוד על דם רעיך עכ"ל שם וחתום עלה רבינו פרץ הכהן ועמש"כ לקמן דין י"ח בזה:

טז ראובן מסר ביד שמעון מעות להוליכם לפלוני. ובלילה באו שודדים ולקחו את כל אשר לשמעון סחורה ומטלטלים וגם המעות הנ"ל ושמעון השתדל אצל השופט עד שהתפשרו השוללים עם שמעון ונתנו לו סכום מעות שעולים פחות הרבה משיווי הסחורה שלקח ממנו. ועתה ראובן תובע משמעון שיתן לו ג"כ חלק מפשרה זאת ושמעון טוען לעצמו הציל מה שהציל. עי' חו"מ סי' קפ"א וסי' רס"ד. וע' שו"ת הרדב"ז ח"א סי' ת"ס שפסק דאפילו ידעינן שנתייאש ראובן ממעותיו אין זה יאוש כיון שלא גזלו מידו אלא מיד שמעון וראובן אינו יכול לתבוע כלום מהגזלנים נמצא יאושו תלוי ביאוש שמעון. וכיון דשמעון לא נתייאש גם יאושו של ראובן אינו כלום. ותו אפילו אם היה יאוש בשלמא אם היה מציל שמעון מיד הגייס עצמו דין הוא שיהיה שלו. אבל בנ"ד לא הציל אלא מכח משפט ולהם אין דין יאוש ודינא דמלכותא דינא. ותו שהרי הפשרה הוא לפי התביעה ולא גדלה הפשרה אלא מפני שגם מעותיו של ראובן היו בכלל התביעה ולכן ראוי הוא שיהא לראובן חלק בהפשרה. ואפילו אם אמר שמעון בפירוש קודם הפשרה לעצמי אני מציל לא מהני דהא דמבואר בסי' קפ"א בשיירא שעמד עליהם גייס והציל אחד מהם דאם אמר לעצמי אני מציל דמהני היינו דוקא התם שהגייס שללו מכולם. אבל בנ"ד ראובן לא היה יכול להציל שהרי לא שללו אותו וכיון שכל ההצלה תלויה בשמעון ע"כ מציל לאמצע. גם מכח שני טעמים שכתבנו למעלה א"י לומר לעצמי אני מציל הלכך חייב שמעון לתת לראובן חלקו אחר שינכה לו מחלקו מה שטרח ע"כ תורף דבריו:

יז עי' בשבות יעקב ח"ג סי' קע"ו שנשאל בנדון המאורע שהיו הבאנקאנאטוין הלוך וחסור השיווי שלהם מידי יום ביומו עד שנתבטלו לגמרי. ובתוך כך כל מי שיכול להוציא הכתבים ההם היה מוציא אותם בכל האפשר להקדים עצמו להוציאם. וראובן נתן באנקנאטין שלו לשמעון להוציאם עם שלו לפי שהוא בעל משא ומתן שיכול להוציאם מהר יותר. ושמעון ערבם עם שלו כי אין קפידא בדבר והוציא הרבה מהם. ואח"כ נשארו באנקנאטין ורוצה להחזירם לראובן. וראובן אינו רוצה לקבלם כיון שערבם עם שלו אולי הנשארו הם שלו. ופסק הרב שבו"י דפשוט דהדין עם שמעון. דאין אדם מפסיד לעצמו כדי להרויח לאחריני דהא אפילו בשני שותפים כל מקום דאיכא פסידא יכול לומר לעצמי אני מציל כמבואר בסי' קע"ו סעיף כ"ח בהג"ה וע"ש בש"ך. ובנ"ד סתמא כפירושו שאין אדם מציל את חבירו ויפסיד לעצמו. וע' בסימן רס"ד סעיף ג' בהג"ה וכ"ש כאן:

יח ד' שותפים וג' שותפים נשתתפו יחד במסחר שורים להוליכם לאלמיץ למכרם שמה ושלחו הד' שותפים שותף אחד מהם וגם הג' שותפים שלחו א' מהם ומכרו השורים ולקח אחד מהם סכום מעות לידו. וגם השני לקח סכום מעות לידו. ובחזירתם לביתם נפלו שודדים עליהם ולקחו מאת האחד הנשלח מן הג' את כל כספו. והאחד הנשלח מן הד' נס לדרכו והציל כספו במסרו ליד שני אנשים אשר פגע בהם. ובבא שני השותפים לביתם הלכו לדין וטען האחד מן הד' שתפס בשביל ארבעה שותפיו ולעצמם הציל. עי' בישועות יעקב חחו"מ סי' קפ"א שהכה על קדקד המורה שפסק שהשותף המציל יקבל בחרם שאמר לעצמי הצלתי והאריך להביא דעת הראשונים והעלה שהמורה טעה מכמה טעמים:

(א) כיון דהשוללים לא שללו מהאיש הנשלח מהד' לא קנה השותף ההוא אף אם אמר לעצמי אני מציל לפי דעת ר"פ ויש"ש דדוקא אם כבר גזלו והוא קם והציל הבלוע מידם (ע' לעיל דין ט"ו) אז קנה:

(ב) כיון שכבר היה המעות תחת ידו וחל עליו מצות השבה לשאר השותפים שוב לא מהני היאוש וכו':

(ג) אף אם נימא מטעם הפקר כבר הבאתי בשם הרמב"ן דבשומר דידו כיד הבעלים ובשותף דידו כיד חברו לא מהני הפקר. א"כ הכא פשיטא דלא מהני אף הפקר דיד האחד מן הד' כיד חברו הנשלח מן השלשה:

(ד) אף מטעם הפקר י"ל דצריך שלשה:

(ה) אף אם נימא כשיטת רש"י דאף אם חל עליו מצות השבה מ"מ באמר לעצמי הצלתי ופליג השותפות וכלתה שמירתו ואין עוד עליו מצות השבה וגם ידו איננה עוד כיד חברו ושוב מהני יאוש כדי. מ"מ בנ"ד דבשעה שנפלו עליהם השוללים היה ספק אצל מי יגזול ושניהם היו בסכנה הדבר ברור דאין ביד השותף הנשלח מן הד' לחלוק את השותפות בלי ידיעת ארבעה חבריו וכו':

(ו) כבר כתבתי דעיקר דבאינו יכול להציל הציל לעצמו הוא מטעם יאוש א"כ בנ"ד שלא היה כאן רק אחד מן השלשה שותפים והנשארים בביתם לא ידעו כלל הדבר ברור דיאוש השותף הזה לא מהני רק על חלקו ולא על חלק שלשה השותפים שבביתם וכאן גרע מיאוש שלא מדעת וכו':

(ז) הכא כיון שלא הציל לעצמו לבד רק עבור ארבעה שותפיו לא מהני דהוי תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים וכו':

(ח) איך מהני שבועתו שלעצמו הציל וכו' דכיון שהיה פעם אחת ת"י הגייס נפיק מחזקת