דברי גאונים קלט

ואחר כך קנה אחד הסחורה מהמוכסין. וכן לענין קניית חמץ מהעכו"ם שמכרו לו החמץ קודם הפסח. עיין בדיני השגת גבול כלל כ"ז סימן מ"ג:

ז בדין שליח שקיבל מעות מהמשלח לקנות לו סחורה פלונית ואח"כ קנה במעות עצמו וטוען לעצמי קניתי וכן אם נתרצה לקנות להמשלח במעות עצמו. ואח"כ אומר לעצמי קניתי. ואם קנה במעות המשלח וטוען שזקף עליו המעות במלוה וקנה לעצמו. עיין כל זה בדיני שליח כלל צ"ה:

ח שנים שהיה להם אצל עכו"ם חוב בשותפות ונתקלקל החוב וצריכים לעשות עליו הוצאות והאחד אינו רוצה ליתן הוצאות. יכול האחר לחלוק שלא מדעת חבירו ולומר לעצמי אני מציל כן מבואר במחנה אפרים הלכות שותפות ססי' ג' ועי' בדיני שותפים במו"מ כלל צ"ח סי' מ"ה:

ט מי שנתן לחבירו סחורה בהקפה. ונתן לו הלוקח חפצים ע"מ שישליש אותם אצל שליש למשכון עד שיפרע לו בעד הסחורה. וכשבא בעל הסחורה עם החפצים להשליש ומסרם לידו קבלם בשתיקה. וביקש בעל הסחורה כתב שלישית והשיב לו השליש שהוא תופס החפצים בעד החוב שיש לו אצל הלוקח ובעל הסחורה צווח ככרוכיא שהוא נתן ללוקח כך וכך סחורה על החפצים הללו. פסק בשו"ת בית אפרים חחו"מ סימן כ"א בפיסקא המתחלת וא"כ הדב"ר פשו"ט שהדין עם השליש ויכול לתופסם עבור חובו כיון שבעל הסחורה מודה שלא נמסרו לו החפצים ע"ד שיהיו תחת ידו למשכון רק שהאמינו שיוליכם להשליש שיהיה הוא שליש על המשכנות וא"כ עדיין לא זכה בהם בתורת משכון וכיון שכשבאו ליד שליש לא קיבלם בשביל זה רק קיבלם לטובת עצמו ואמר לו שתופסם בשביל חובו. אין זה מוציא מידו. אף שקיבלם בשתיקה דיכול לומר שתקתי כדי שתתן לי החפצים כמבואר בחו"מ סי' פ"ג:

וע' בדיני שליש כלל ק"ז סי' י"ג וסי' י"ד עוד מזה:

ו' י אשה נתנה כל התכשיטים ליד אחד שיהיו בידו בשביל בניה לאחר פטירתה במתנות שכ"מ ונתנה ברשות בעלה. ואחר פטירתה הוא מעכב בתכשיטין ואומר שהיה בדעתו בשעה שקיבלם לתופסם בעד חוב שמגיע לו מהאשה ע' בשו"ת דברי חיים ח"ב חחו"מ סי' ג' שכתב דלכאורה י"ל שתופס וגובה חובו ממתנת שכ"מ ע' בסמ"ע סי' רנ"ב סק"א ונראה כוונתו כיון שיצא מתח"י העזבון ובא ליד המקבל שוב א"י לחזור בו. והנה בנתיבות שם מחלק בין היכא שצוה לתנו תיכף ובין היכא שלא צוה ליתן רק לאחר זמן. ולדבריו בנ"ד כיון שלא צותה האשה ליתן תיכף יוכל התופס לגבות ממתנת שכ"מ. אך בנ"ד כ"ע מודים דהא נכסי צ"ב הבעל יורש את אשתו ומוציא מיד לקוחות. והלכך המתנה הנ"ל הוא מכח בעלה שהסכים ליתן לבניה ואצל הבעל הוי מתנת בריא ופשיטא שאין גובה חובו מהקטנים במה שזכה בשבילם בשעה שנתנה לו התכשיטים. ומה שטוען שבשעה שקבלם היה בדעתו לתופסם בעד חובו אינו נאמן אף אם אין עדים בשעה שקיבלם כיון דהאשה אמרה לו שישמרם להיתומים שלה הוי ממש כזכי בירושה ובכה"ג אינו נאמן לומר אני זכיתי בו לחובי לדעת הקצוה"ח סימן פ"ג ואם יש עדים ודאי אינו נאמן דאין לו מגו ע"ש בתומים סוף דבר העלה דאם יש עדים או מפורסם הדבר שנתנה לו התכשיטים שאין לו מגו כמו בעובדא דרבה בר שרשום בודאי צריך להחזיר:

יא ראובן היה לו פאנוו"ר בלשונינו שפילינוע"ר בעיר אחרת שהיה שולח לו סחורות למוכרם שם. ויהי היום שלח לו ראובן סחורה למכור ומכרה הפאטו"ר לשמעון בהקפה ועשה עמו שטר לשלם לזמן פלוני. ובתוך אותו הזמן מכר הפאטו"ר גם סחורת עצמו לשמעון בהקפה בשטר וזמן פרעון הסחורה של ראובן היה קודם לזמן פרעון של הפאטו"ר. וכשעברו שני הזמנים הנ"ל ולא פרע עבור שני הסחורות הלך הפאטו"ר וקבל מעות משמעון לחשבון פרעון החובות הנ"ל. ולא הספיק לגבות כל החובות עד כי העני שמעון ועלה מן הארץ. ועתה הפאטו"ר טוען כי המעות שגבה גבה לעצמו על חובו. וראובן טוען כי דרך התגרים לפרוע חובות הקודמים ראשון ראשון ולאו כל כמיני' הפאטו"ר לומר שגבה לעצמו ע' מהרשד"ם סי' קכ"ה שפסק דכיון שכבר הגיע כל זמן הפרעון של הפאטו"ר נאמן הפאטו"ר לומר לעצמי כוונתי לגבות. ומחויב לקבל בחרם שבשעת הפרעון היה כוונתו לגבות בחובו. דודאי אם כיון בתחלה לגבות בשביל ראובן כבר זכה המעות לראובן וא"י לחזור ולומר לעצמי אני גובה יעו"ש. ועמ"ש בזה בדיני שותפים כלל צ"ח סי' מ"ו:

יב ראובן ושמעון שותפים וכשנפרדו מהשותפות נשאר להם חוב אצל לוי הדר בעיר אחרת, ואח"כ דיבר ראובן עם שמעון ששמעון יגבה חלקו לעצמו וראובן כתב ליהודה שדר במקום לוי שהוא יגבה חלקו מלוי. ואח"כ הלך שמעון לשם וגבה חלקו. ויהודה אינו יכול לגבות חלק ראובן ונפסד חלקו. ועתה תובע ראובן משמעון לחלוק עמו מה שגבה כיון שהם שותפים בחוב הנ"ל. עי' שו"ת סם חיי ססי' כ"ב וססי' כ"ג שהעלה דאף שמבואר בב"י סי' קע"ו בשם המרדכי דאין השותף יכול לומר חלקי גביתי היינו דוקא היכא שהוא שלא מדעת חבירו. אבל בנ"ד שנתרצו לגבות כל אחד חלקו לעצמו וכשגבה שמעון החצי מהחוב לחלקו ולעצמו גבה א"כ אף כי ראובן לא גבה חלקו מזלי' גרם ולא מצי הדר ראובן על שמעון כלום ע"כ תורף דבריו:

יג הא דמבואר בחו"מ סי' קפ"א בדין שיירא שעמד עליהם גייס והציל אחד מהם דיכול לומר לעצמי אני מציל. מצאתי בשו"ת בית אפרים חחו"מ סי' נ"ח שכתב דהיינו מצד הדין. אבל מצד התקנה המבואר בחו"מ סי' שנ"ו סעיף ז' ברמ"א ובסי' שס"ח בהג"ה דיינינן לי' להחזיר מה שהצ"ל.