דברי גאונים קלו

נראה פשוט דאם כשבא לפני ב"ד הודה שאינו פרוע ולא אמר תוך כ"ד אמנה וכדומה. שוב אינו נאמן לטעון שום טענה במגו דפרעתי משום דהוי מגו למפרע. כמו שמבואר בט"ז רסי' פ"ב דאם הודה על השטר שצוה לכתבו שוב אחר כ"ד אינו נאמן לטעון פרעתי במגו דמזויף משום מגו למפרע. וכן הסכים שם בנתיבות. וגם אם טוען על כת"י תנאי היה בדבר לפי מה שפסק בשער משפט סי' פ"ב סס"ק ט' דהיכא דהלוה בעצמו חתם בח"י ולא נכתב התנאי. אזי תנאי הוא טענה גרוע מצד עצמה ואינו נאמן עליו אלא במגו דפרעתי. א"כ בנ"ד יהיה מגו למפרע דלא אמרינן מגו אלא בתוך כ"ד כמבואר בחו"מ בש"ך סי' ע"ב ס"ק כ"ג ובהרבה מקומות ועיין בדיני תנא"י כלל קי"ג סי' י"ט שהבאתי כמה חילוקי דינים בדין אם טוען הלוה על כת"י תנאי היה בינינו שאם אקיימנו אפטור:

ג כת"י שכתוב בו קבלתי מפלוני סך כו"כ אם נאמן לטעון עליו לא קבלתי ואמנה היה ע' בדיני אמנ"ה כלל י"א סי' א' מה שכתב השבו"י בזה ומ"ש עליו:

ד מי שהודה או חייב עצמו בכת"י. וכשבא התובע לתבוע בכת"י טוען הנתבע שאנוס היה ליתן לו הכת"י ואינו חייב כלום. ע' בכנה"ג סי' ס"ט בהגהב"י אות כ' שהביא תשובת הרשב"א ומהרא"ש סי' צ"ה דנאמן במגו דפרעתי. ובשו"ת דרכי נועם סי' כ"ג כתב בשם רבני צרפת דאינו נאמן כיון שלא מסר מודעה. והרב כנה"ג דחה דבריהם דהיינו דוקא במכר אבל במחייב עצמו בדבר שאינו חייב דינו כמתנה כמבואר בתשובת הרשב"א. ופסקו מור"ם בסי' ר"ה ססעי' י"א. ועיי"ש בסמ"ע ס"ק כ"ח. ובמתנה אם נתברר אונסו א"צ מסירת מודעה כמבואר שם ובסימן רמ"ב. וה"נ אם לא נתברר אונסו ישבע שהיה באונס ונאמן במגו דפרעתי. ועיין מהרי"ט ח"א סימן מ"ג שכתב על מ"ש הרא"ש בתשובה בלוה שטען שאנוס היה בהודאה דאינו טענה כיון שלא מסר מודעה דהיינו דוקא בשט"ח גמור בעדים. אבל בכת"י נאמן במגו דפרעתי וכ"כ הרב פני משה ח"א סי' נ". והובא כ"ז בס' ערך השלחן סי' ס"ט:

ה כת"י שחתם עליו הלוה או שצוה לאחר לחתום אותו במסה"ק אם מהני להתחייב עצמו בדבר שאינו חייב עיין בדיני חיו"ב כלל נ"א סי' י"ג:

ו כת"י בנאמנות סתם אם מהני להוציא מיתומים. וכן אם כתוב נאמנות מפורש לגבי היורשים ומת המלוה אם מהני הנאמנות גם ליורשי המלוה. וכן כשכתוב בכת"י שלא יהיה נאמן הלוה לטעון. פרעתי ועתה טוען הלוה פרעתי אם צריך המלוה לשבע אף דלא טען הלוה אשתבע לי כמו שפסק הש"ך סי' ס"ט ס"ק י"ח עיין כ"ז בשער משפט סי' הנ"ל ס"ק ה' דכל הדינים הללו תלוי בשני הטעמים המבוארים בפוסקים דכת"י בנאמנות מהני. א' משום דהאלי' ואיהו דאפסיד אנפשי'. ב' משום דכת"י כזה יש חזקה שטרך בידי מאי בעי. ולפי טעם הב' בכל הדינים הנ"ל יד בעהש"ט על העליונה יעו"ש כי קצרתי באומר. וע' בנתיבות בביאורים סי' ס"ט ס"ק ח' וסי' ק"ח ס"ק א' וע' מ"ש בזה בדיני יתומים הנתבעים כלל מ"ו סי' כ"א כ"ג כ"ד כ"ה כ"ו ובכלל ע"א:

ז כת"י על עיסקא שהוא פלגא מלוה ופלגא פקדון שכתוב בו נאמנות נגד טענת פרעון אם מהני גם גד חלק הפקדון עיין בדיני עיסקא כלל ע"ט סי' א':

ח כת"י שכתוב בו וע"פ תוקף כתב זה מחויב אני לסלק ככל תוקף הוועקסלין האריך בשו"ת השיב משה סי' פ"ו בראיות דאין לו דין וועקסיל. ואף אם כתוב בו ושטר זה יהיה בתוקפו עד דיקרע בקרע ב"ד. לא הוה כת"י בנאמנות. דלא הוי נאמנות רק אם כתוב שיהא נאמן עד דיקרע בקרע ב"ד או עד דכתוב עליו תברא. אבל לשון זה שיהא השטר בתוקפו אינו מועיל לענין נאמנות:

ט שמעון נתן כת"י לראובן שישלם לו סך כו"כ בתנאי שיחזיר לו הטראטא של שותפו לוי שמת ואח"כ מת שמעון ובא ראובן עם הכת"י הנז' וגם הטראט של לוי בידו ותובע מיתומים של שמעון לשלם לו על הכת"י כיון שעדיין לא פרע לו שמעון והראיה שהטראט של לוי עדיין ת"י והבורר של היתומים טוען אולי פרע לך שמעון ולקח הטראט מידך וזהו טראט אחרת שהיה לך על לוי. עיין זה בדיני יתומים הנתבעים כלל מ"ו סי' י':

י מי שהשכין ביתו לאחר וכתב המשכנתא בכת"י. ואח"כ מת הממשכן אי טענינין להיתומים שמא פרע אבוהון כמו שהדין בשאר כת"י. עי' בדיני יתומים הנתבעים כלל מ"ו סי' מ"ה:

יא מלוה שתובע בכת"י או בשטר והלוה טוען יש לי משכון בידך והמלוה כופר במשכון. עיין בדיני משכון כלל ד"ן סי' י"ד:

יב בדין ממרמו"ת הנהוגים. שהוציא המלוה ממרמ"י חלקה שלא נכתב עליה כלום רק חתימת הלוה. עיין בסמ"ע סימן מ"ח ס"ק א' ובש"ך ס"ק ב'. ובסי' ס"ט ס"ק י"ז. ועיין בשו"ת פני יהושע ח"א חחו"מ סימן יו"ד שהוכיח דכיון שהיה יכול המלוה לכתוב עליה קודם שהראה אותה לפני הב"ד הוי כמו שכבר נכתב. ועיין בשו"ת ר' חיים כהן חא"ע סימן מ"ט שפסק דאם הממר"ם חלק הוא ת"י שליש הכל מודים להסמ"ע שגובין בו:

יג אשה שהוציאה ממר"ם ישן על בעלה או על יורשי בעלה וכתוב בו שחייב לכל מי שמוציאו ויש בו נאמנות ולגבי בעל אף בלא נאמנות ע' בס' יהושע בפסו"כ סימן שמ"ה דגובית בו דבזה לא שייך לומר דהבעל לגלוי זוזי הוא דבעי כמבואר בא"ע סי' פ"ה סעיף ט' וסי' פ"ו סעי' ב' כיון דהיתה יכולה האשה למסור הממר"ם לאיש אחר לגבות בו וע' בב"ש סימן פ"ו ס"ק ט"ו וגם