דברי גאונים קלב

ודעת להגאון רש"ק מבראדי סי' רי"ח ועי' מהרשד"ם חו"מ סי' פ"ו. ומהרש"ך ח"ב סי' קנ"ו. שוב מצאתי להגאון אחד מן האחרונים שחבר שו"ת סמיכה לחיים שהאריך בזה בסי' כ' וסי' כ"א. וזאת אשר העלה שם במצודתו. דאם המלוה נתייאש מחובו בפירוש ואמר ווי לחסרון כיס. ואח"כ בא לידו ממון הלוה. יכול להחזיק בהם ואפשר דאפילו לא תפס מוציאין מהלוה כיון דלא נמצא מאן דס"ל דיאוש מהני בחוב כ"א הרב תומת ישרים והו"ל יחיד בדבר נגד רוב הפוסקים (דבריו אלו צ"ע לכאורה והרוצה לעמוד על דבריו יעיין בגוף התשובה) וממילא אם שלח לו הלוה מעותיו ע"י שליח. ודאי לא זכה השליח בהמעות רק יתנם למלוה. או ללוה אם לא יקבלם המלוה. ואם הלוה הוא עכו"ם ושלח החוב ע"י שליח אחר יאוש המלוה. אז יש חילוק אם הוא מלוה בשטר וזכה זה בשטר דהפקר זוכה גם בחוב. אבל אם הוא מלוה ע"פ כל הקודם זכה ע"כ תורף דבריו. ועיי"ש מה שפלפל בדברי הש"ך סי' ס"ו ס"ק כ"ה. ובדברי התומים שם. ועיי"ש מ"ש דו"ז בקצוה"ח. ועיין בדין יאוש בחוב בשו"ת שו"מ מהד"ג ח"ב סי' קע"ג:

ו אי שייך יאוש בפקדון כגון מי שהפקידו אצלו איזה דבר ושכחו המפקיד ונתייאש אי קנה הנפקד הפקדון. ראיתי להרב מחנה אפרים ה' קנין חצר סי' ח' שצידד בדעת נוטה שמהני בי' יאוש. וקנה הנפקד. וסיים דבפקדון של עכו"ם ודאי מהני יאוש שוב אח"ז מצאתי בשו"ת סמיכה לחיים סי' כ"ב שהביא דבריו והקשה עליו ואסף דעת הפוסקים בזה. וסוף דבריו כתב וז"ל ומ"מ לכ"ע היכא דהפקדון בבית חבירו ולא ידענו דנתייאש בשום זמן נראה ודאי דיש לאסור ומזה אמרתי בספרים שנמצאו בבית בעה"ב ולא ידע של מי הם. דיהא מונחים עד שיבא אליהו. ואם הנפקד יודע בבירור שהמפקיד נתייאש מהפקדון עדיין לא נתבאר לי אם מהני דלפע"ד לאסור. וגם הרב מחנה אפרים לא רצה להתיר בפירוש כי אם בפקדון ששכחו עכו"ם בבית ישראל עכ"ל:

כלל מח כתובה ושבועת אלמנה א אלמנה שמתה קודם שנשבעה על כתובתה והבע"ח של בעלה רוצים לגבות מהנכסים באמרם שלהיורשים אינו מגיע כתובת אמם כיון שלא נשבעה והיורשים טוענים כיון דתקנו חכמים שבועת אלמנה לטובתינו א"א בתקנת חכמים ואנחנו מוחלים לה השבועה ואנחנו יורשים כתובתה עי' בכלל ע' סי' ט"ז:

ב שיעור הזהובים בכתובת בתולה או אלמנה כמה בכסף ואם נשתנה המטבע ועלה או ירד עי' בחת"ס ח"ש סי' למ"ד:

ג כתובה אי כגבוי דמי והוי כמו, מוחזקת לענין היורשים שתובעים ממנה שחייבת לאביהם ותשבע ותפטור ותגבה כתובתה ולענין קי"ל עי' בשו"ת ר' חיים כהן חא"ע סי' מ"ט שהביא רמב"ם מפורש פט"ו מהל' אישות דין ט' דלאו כגבוי דמי וחיזק דעתו בראיות ברורות ועכ"פ היורשים יכולים לומר קי"ל דאנן מוחזקים:

ד בדין אין אלמנה גובית כתובתה אלא בשבועה. כתב הרב כסא אליהו על אה"ע סי' צ"ו ס"א בשם תשובות הגאונים סי' כ"ט והובא בזכור לאברהם חאה"ע סוף ערך כתובה דאפילו אם כתובתה ק' אנה ואינה מוצאה לגבות אלא מנה. מ"מ אינה גובית המנה בלא שבועה והוא פשוט:

ה מי שצוה קודם מותו שלא יפחידו את אשתו. כתב בשו"ת הרשב"ש סי' תע"ז שזה הלשון פוטרה משבועה עיין בדיני משמעות לשונות כלל ס"ה סי' מ"ה:

ו אלמנה שתובעת כתובתה ויש לה עד אחד שבעלה אמר קודם מותו שהוא מוחל לה השבועה. אם העד המסייעה פוטרה. עיין זה בשו"ת ח"ס חחו"מ סי' ס"ט:

ז בעל האשה שמת בדרך. אם האלמנה מחויבת לשבע עי' בשו"ת נוב"י מהד"ק חח"מ סימן י"ח שפסק דגובית כתובתה בלא שבועה כיון דליכא למיחש שהתפיס' צררי קודם מותו. והובא דבריו בפ"ת באהע"ז סי' צ"ו ס"ק א' בביאור קצת. וע' בשו"ת שמן רקח ח"א סי' נ"ד שנשאל ג"כ בזה שבעלה מת במקום מרחק מביתו שהלך לשם להסתחר. ולא הספיקה האשה לשבע על כתובתה עד שמתה גם הוא ויורשי האשה תובעים מיורשי הבעל כתובתה והם משיבים כיון שלא נשבעה א"א מוריש שבועה לבניו. והרב המחבר שם פלפל והביא כל דעות הפוסקים בדין מת פתאום אם חיישינן לאתפסה צררי ודעתו דה"ה מת בדרך לא חיישינן לצררי יעו"ש:

שוב ראיתי בספר שער משפט על החו"מ סי' ק"ח ס"ק כו' שהשיג על הנוב"י. מטעם דחיישינן שמא שלח לה מעות קודם מותו ע"י שליח. והביא ראיה לזה מבעה"ת והטור שפסקו דבנפרע שלא בפני הלוה מחויב המלוה לשבע אף שהלך הלוה למדה"י בתוך זמן הפרעון. מ"מ חיישינן שמא בהגיע הזמן שלח לו החוב ע"י שליח יעו"ש:

ח אלמנה שמתה קודם שנשבעה על כתובתה ויש נאמנות בהכתובה. ותובעים יורשי האשה הכתובה מיורשי הבעל. אי אמרינן א"א מוריש שבועה לבניו. עי' באה"ע סי' צ"ו ס"א במחבר וברמ"א בסתם כתובה. ועיי"ש בפ"ת ועיין שם בסי' צ"ח סעי' ג' ובפ"ת שם ס"ק א' וס"ק ב'. לענין כתובה בנאמנות. ועיי"ש ס"ק ג' בשם הגאון יי"ע. ועיין מהרשד"ם אה"ע סי' קט"ז קע"ד רט"ז ומהרש"ך ח"ב סי' ל"ז. בני שמואל סי' ל"א. ועי' בנוב"י מהד"ק חח"מ סי' י"ח. ושו"ת שמן רקח ח"א סי' נ"ד. ובחתם סופר חאה"ע ח"ב סי' קס"ד האריך בנדון שמתה האשה בלא שבועת אלמנה וצותה קודם מותה על מקומות ביהכ"נ ששימשה בהם אחר מות בעלה