דברי גאונים קלא

או הלוה נקרא מוחזק משום שהוא מוחזק בממון ומקבלין העדות לפטור אותו מממון אף שלא בפני בע"ד עיין בכלל הקודם לזה סימן י"ב:

לה ראובן תבע את שמעון לד"ת ופסקו הב"ד לשמעון שישבע שבועה דאורייתא כגון שבועת מב"מ או כנגד ע"א. ומת שמעון ולא נשבע אם היורשים מחויבים לשלם. הנה דו"ז בקצוה"ח סי' ס"ט ס"ק ז' האריך לדבר בזה ומסיק דהוא ספיקא דדינא. ובנתיבות שם ובסי' ק"ח ס"ק ד' פסק דאין היורשים מחויבים לשלם. ועיין בשו"ת ס' יהושע סימן ק"כ שהוכיח גם כן דפטורים וכן פסק בשער משפט סי' פ"ז ס"ק כ"ג וכן פסק הגאון מו"ה ברוך פרענקיל ז"ל בהגהותיו אמרי ברוך על הסמ"ע סי' ס"ט ס"ק כ"א. שוב נדפס כעת שו"ת שואל ומשיב מהגאון ריו"ש אב"ד דק"ק לבוב ומצאתי שם בח"א ססי' ר"ו שפסק ג"כ כנ"ל. וכתב שמצא ברדב"ז ח"ה סי' ב' אלפים שי"ט שכתב בהדי' דבכה"ג היורשים פטורים. ולא שייך א"א מוריש שבועה לבניו כל שבאים להחזיק ועי' בזה תש בה ארוכה בשו"ת שו"מ מהד"ג ח"ב סי' ק"ס:

לו באיזה אופן אמרינן גבי יורשים שהם מחויבים בדין מחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם עי' בדיני מחשואי"ל כלל ס"ח סי' ו' וסי' ז':

לז יורשי המת שנתנו לאחד חמשים זהובים שיאמר קדיש עבור נשמת המת. והתחיל לומר קדיש ובאמצע השנה נפטר המקבל. וכעת תובעים יורשי המת מיורשי המקבל שיחזירו להם המעות שיקבל אביהם אחרי שלא קיים התנאי עי' בדיני משמעו"ת לשונו"ת כלל ס"ה סי' כ"ד יעו"ש:

לח ראובן ביקש את לוי להיות לו סרסור שישכיר לו שמעון החנות. וגמר לוי סרסרותו עד שבאו שניהם לעמק השוה. וקודם שמסר שמעון החנות לראובן חל"ש. ועתה תובע לוי מהיורשים שישלמו לו שכר סרסרותו והיורשים משיבים כיון שלא נסתייע לגמור המקח אין לך סרסרות. ע' בדיני סרסור כלל ע"ב סי' ד':

לט מי שהוציא מעות שלו עבור להציל נכסי היתומים מהשר שהעליל על אביהם. והם טוענים שבשבילו הוציא וגם טוענים שהנתפס על חבירו אינו מחויב לשלם לו. עי' זה בדיני מציל חבירו בממון עצמו כלל ס"ב סי' ג' יעו"ש:

מ אחד מקרובי הנפטר שתובע מהיתומים להחזיר לו סך רב שפיזר לצדקה בעת שחלה אביהם. עיין שו"ת שואל ומשיב ח"ב סי' צ"ט בפיסקא המתחלת עו"ד אמרת"י ש"ם וכו' שכתב דהדבר דומה למ"ש הרמ"א בסי' ק"ח ס"א לענין אם הוציא על רפואות דאם ידוע שלא נפרע מוציאין מהיתומים ומקורו מתשובת הרא"ש שכתב בהדיא דדרך הקרובים להוציא על רפואות א"כ מכ"ש בצדקה דצדקה תציל ממות שמחויבים להחזיר לו כל מה שיברר שהוציא ושלא נפרע יעו"ש:

מא עיין בדיני אפוטרופס כלל ז' סי' י' בדין אם הב"ד או האפוטרופס או הקהל יכולים לפסוק צדקה על היתומים:

מב מי שהשכיר בית לחבירו על שנה ומת השוכר באמצע השנה. אם יכול המשכיר להוציא היתומים מן הבית ואם היתומים רוצים לצאת מן הבית אם יכול לעכבם. ואם כבר דרו בו כל השנה ולא נשאר להם עזבון מאביהם אם מחויבים לשלם השכירות משלהם. עיין כל זה בדיני שכירו"ת קרק"ע כלל ק"ד סימן ט"ז:

מג ב"ד ששמו נכסי יתומים קטנים למלוה בחובו. פסק בשער משפט סי' ק"ג ס"ק ה'. דהדרי השומא כשיגדלו היתומים ויכולים לסלק המלוה מנכסים. כמו בשמו ב"ד למלוה שבא ליפרע שלא בפני הלוה:

מד אם היתומים או אפוטרופס שלהם הם בדין מי שפרע אם חזרו ממקח. וכן מוכר שחזר ממקח ולא קיבל עדיין מ"ש ומת. אם היורשים מחויבים למסור המקח להלוקח. וכן אם המוכר חזר אם יורשי הלוקח יכולים לתבוע ממנו לקבל מש"פ. עיין בדיני מי שפרע כלל ס"ג סי' י"ג וי"ד:

מה מי שמשכן ביתו וכתב המשכנתא הוא כת"י. ואח"כ מת הממשכן. עיין בשו"ת חסד לאברהם סי' נ"א שכתב דאף דבכת"י טענינין ליתומים שמא פרע אביהם מ"מ כת"י במשכנתא לא טענינן להו. ואף הלוה בעצמו אינו נאמן לומר פרעתי. ועיין ביאור הדבר בדיני עיסקא כלל ע"ט סי' ח':

כלל מז יאוש בחוב ובפקדון ובקרקע א יאוש בקרקע עי' בשו"ת שו"מ מהד"ק ח"ג סי' ר"ח ובנהד"ג ח"ג סי' קנ"ח ובס' יהושע בפסו"כ סי' ק"ח:

ב אם יאוש לא יצא מרשות בעלים עד דאתי לרשות זוכה ויכול האתייאש לחזור בו עיין בשו"ת שו"מ מהד"ד ח"ב סי' קנ"ג ובשו"ת תפארת יוסף חחו"מ סי' יו"ד ושם בדין יאוש שלא מדעת:

ג בדין יאוש ושינוי רשות ואם מחויב להחזיר החפץ או דמים עי' בקצוה"ח סי' שנ"ג ס"ק ד' ובשו"ת כתב סופר חאו"ח סי' קכ"ג קכ"ד קכ"ה:

ד יאוש בטעות עי' בקצוה"ח סי' קמ"ב ועי' בבית יצחק חאו"ח סי' ע"ו:

ה בדין אם מהני יאוש בחוב עיין בדיני זט"ה ועסק"י הצבו"ר כלל ל"א סי' ל"ו שהבאתי שם דברי הרמ"א בסי' קס"ג בשם מהרי"ק בנדון קהל שהלוו לשר העיר וכמעט נתיאשו מן החוב. ואח"כ פרע בן השר מקצת החוב להקהל איך יחלקו ביניהם דמבואר שם דמהני יאוש בחוב. ועיי"ש בהגהות הגאון ח"צ על הט"ז. ובתשובותיו סימן קמ"ד שהשיג על המהרי"ק ופסק דאין יאוש בחוב ודו"ז בקצוה"ח ס"ק א' סילק כל תלונותיו ממהרי"ק והוכיח דיש יאוש בחוב ועיי"ש בתומים ונתיבות המשפט. וכן פסק בשו"ת תומת ישרים סי' י"ד דיש יאוש בחובי ועיין בזה תשובה באורך בשו"ת בית אפרים חח"מ סי' כ"ב. ובשו"ת טוב טעם