דברי גאונים קכט

יב ראובן ושמעון שותפים במו"מ. ושניהם נשארים חייבים ללוי סך ממון ומשכנו ללוי בעד החוב את הקרקע שיש להם בשותפות. שאם יעבור זמן הפרעון ולא יפרעו. הרשות נתונה ללוי למכור הקרקע הנ"ל ולהתפרע חובו. ואחרי הגיע זמן הפרעון מת ראובן ואח"כ מת לוי המלוה. ועתה עמדו יתמי לוי לגבות את חוב אביהם מהקרקע הנ"ל בשטר משכנתא שבידם. אם יכולים לגבות גם מחלק קרקע של יתמי ראובן עיין בכלל הקודם לזה סי' י"ג:

יג מי שהתחייב עצמו באיזה דבר ומת אם היורשים מחויבים לקיים חיובו. עיין בדיני חיו"ב כלל מ"א סי' ה' מה שציינתי שם יעו"ש:

יד שכ"מ שהאמין בצוואתו ואמר שיתנו לשותפו כל מה שיאמר השותף שהוא חייב לו עיין להרב לחם רב סי' קצ"ט מה שהעלה בזה ועיין בכלל ע"א סי' י"ג:

טו מי שנתן לחבירו מעות בתורת עיסקא. עד שילך המתעסק למצרים ויחזור לעירו ומה שירויח יחלקו ביניהם. ומת המקבל במצרים והלכו שם כל סחורותיו לטמיון. ועתה הנותן תובע מהיתומים היזקו. עיין שו"ת תשב"ץ ח"ד המכונה בשם חוט המשולש בטור השני סי' י"ט שפסק דהוי כמת בתוך זמנו דגובין אף מיתומים. יעו"ש שהאריך בזה:

טז ראובן מת והניח יורשים ונשאר בעזבונו מטלטלים. ובא שמעון ותפס מהיורשים מטלטלים שלא בעדים באמרו שאביהם חייב לו. ואח"כ חזרו יורשי ראובן ותפסו ממטלטלי שמעון ג"כ שלא בעדים. אם מהני תפיסת היורשים מאחר שבאים בשמא על שמעון. ושמעון טוען ברי. ע' בכלל הקודם לזה סי' כ"ד מ"ש בשם ההכ"ר:

יז מי שתובע מיתומים מלוה ע"פ שחייב לו אביהם. דמבואר בחו"מ סי' ק"ז סעיף ה' דאם תפס מהיתומים מטלטלי הלוה דמהני תפיסתו. יש לעיין אם תפס מטלטלי היורשים אם מהני תפיסתו. עיין מ"ש בכלל הקודם לזה סי' כ"ה:

יח בהא דקיי"ל בחו"מ סי' ק"ח וסי' ק"י סעיף א'. דאין גובין בשטר מיתומים קטנים. כתב מהראנ"ח סי' צ"ד דאם התנה בפירוש שיגבה אף מיתומים קטנים נזקקים להם והביאו הש"ך סי' ק"י ס"ק ז' ועי' בכנה"ג סי' הנ"ל שהקשה עליו והניח בצ"ע. וכן מצאתי בס' משחא דרבותא חחו"מ סי' הנ"ל שחולק ג"כ על מהראנ"ח. וכתב שם דאופן המועיל לגבות מיתומים קטנים הוא כשכותב לו שכ"ל זמ"ן ששט"ר ז"ה ל"א כתו"ב ע"ל גב"ו שהו"א פרו"ע. א"ו קרו"ע. אז"י כ"ל אפשר"י הביטו"ל שמבטלי"ם שט"ר ז"ה הר"י ה"ם בטילי"ם ומבוטלי"ם כחר"ס הנשב"ר וכדב"ר שאי"ן ב"ו ממ"ש ועדיי"ן השט"ר ז"ה בתוקפ"ו ול"א יבט"ל שט"ר ז"ה בשו"ם טענ"ה שבעול"ם לב"ד א"ם נמצ"א כתו"ב ע"ל גב"ו שהו"א פרו"ע א"ו קרו"ע. ואם נכתב כן אזי מועיל אף להרמב"ם ודעמי' עיי"ש שהאריך בטעמו. אולם בס' ערך השלחן על החו"מ סי' ע"א אות י"ט הביא דברי מהראנ"ח לדינא וציין שם שכ"כ גם מהר"י עייא"ש בתשובתו בית יהודה ח"א סי' י"א וכן מבואר בהרמ"ה פ' יש נוחלין סי' קצ"ו. ובפ' ג"פ סי' קל"ג דלא משכחת לה נאמנות לגבי יתומים קטנים. אלא אם האמינו בפירוש לגבות אף מיתומים קטנים. ואם האמינו לגבות מהם בלא שבועה גובה מהם בלא שבועה. ואם האמינו לגבות מהם סתם לא יגבה מהם אלא בשבועה עיי"ש באורך:

יט אם יש יתומים גדולים וקטנים אם נזקקין לנכסי הקטנים אגב נכסי הגדולים ע' בשו"ת שו"מ מהד"ב ח"ד סי' כ"ב ובמהד"ג ח"א סי' מ"ז דאין נזקקין:

כ גבאי צדקה שצוה לפני מותו שיתנו בניו ק' זהובים לקופת הצדקה כי פשע לפעמים מחמת שכחה ופעמים במזיד ולא כתב בפנקס הכנסות מהצדקה ע"כ רוצה להחזיר לקופת הצדקה והיורשים אינם רוצים לשלם כי אין אדם משים עצמו רשע שהעלים מעות צדקה ואינו נאמן. וגם הם חייבים בכבוד אביהם שלא להחזיק אותו בגנב עי' בשו"ת מהרי"א אסאד חא"ע סי' מ"ז שמחויבים לשלם. ועי' בדיני נחלות כלל ע' סי' ס"ה:

כא ראובן צוה קודם מותו שהוא חייב לפלוני סך מאה זהובים וגם לפלוני ופלוני עד שלא נשאר בעזבונו החצי כפי מה שמגיע לנושים ואותו החוב של המאה זהובים הוא בכת"י בנאמנות רק אינו מפורש לגבי יורשים. ושאר הבע"ח הם בע"פ. עיין בשו"ת חסד לאברהם חח"מ סימן ח' ובשו"ת תועפות ראם חח"מ סי' ה' דפסקו שזה שיש לו הכת"י גובה קודם. והשאר יחלקו ביניהם הנושים בע"פ:

כב כת"י בנאמנות סתם אם מהני נגד היורשים. וכן ביורשי המלוה שהוציאו כת"י כזה. כל פרטי דיניו עיין בדיני כת"י כלל מ"ט סימן וא"ו מה שהבאתי בשם השער משפט:

כג אחד תובע מיתומים שאביהם חשב על פנקסו וחתם א"ע שהוא חייב לו סך מה ויש כמה שיטין חלק בין הכתב והחתימה שהיה יכול התובע לכתוב שם נאמנות עיין בנוב"י מהד"ת סימן כ"ה וססי' כ"ו שהאריך ומסיק דלא טענינן להו שמא פרע. וביאר שם דבכת"י שכתוב בו נאמנות מפורש נגד היתומים מהני ועיין בח"ס חו"מ סימן כ"ג במי שהוציא על היתומים כת"י חלק בחתימת אביהם היינו שהיה ריוח בין הסכום והחתימה. ופסק דכיון שהיה יכול לכתוב שם נאמנות מפורש גם לגבי היורשים מהני יעו"ש:

כד מי שמת ולא הניח יורשים. וחילק כל עזבונו במתנת שכ"מ. ואח"כ הוציא עליו א' חילוף כתב על איזה סך. עיין בשו"ת חת"ס חו"מ סי' קכ"ח שפסק דח"כ הוא כמו שטר בעדים לא מצד דינא דמלכותא. רק מצד דכיון דבדינא דמלכותא אינו יכול לטעון פרעתי אין אדם מניח שטר כזה ביד המלוה אם היה פורע לו. נמצא מקבלי מתנת שכ"מ כיורשים שווי' רבנן. וצריך לשבע כדין הבא ליפרע מנכסי יתומים ואח"כ יגבו חובם