דברי גאונים קכח

בתשב"ץ ח"ד הנק' בשם חוט המשולש בטור הראשון סי' ל"ח מה שהעלה בזה:

כלל מו יתומים ויורשים הנתבעים א הא דקיי"ל טענינין ליתמי היינו דוקא להחזיק אותם בשלהם אבל לא טענינין להו כדי להוציא מאחרים וכן אף שהם מוחזקים בנכסים של אחרים רק שמורישם היה נאמן להחזיק בהם במגו. אבל בלא מגו לא היה מהני תפיסתו. כה"ג לא טענינן ליתמי. ומחויבים להחזיר המטלטלים עיין כל זה בכלל הקודם לזה סי' א':

ב אם הב"ד טוענין ליתומים שמא פרע אבוהון היכא דאין הדין ידוע שמחויב לפרוע. עיין בזה בס' שער משפט על החו"מ סי' ק"ח ס"ק ב' וס"ק ד':

ג צורבא מרבנן שהוציא שטר שאין בו נאמנות על היתומים שהדין שאין נפרעין מנכסי יתומים אלא בשבועה פסק בשו"ת פני יהושע ח"א חחו"מ סי' וא"ו דלא מזדקקין לי' להשביעו כמו שמבואר בסי' פ"ב סעיף ו' לגבי הלוה עצמו ובשו"מ מהד"ג ח"ב סי' ל"ח חולק עליו בנדון דידי'. וע"ש שפסק דכל שהוא למדן וקובע עתים לתורה נקרא צורבא מרבנן:

ד אם האלמנה מודית שיודעת שבעלה חייב לפלוני מעות או שהמטלטלים או המעות הללו הם של פלוני שנתן ליד בעלה בפקדון או בעיסקא והמעות והמטלטלים הם ת"י ויש לה מגו שהיתה יכולה להחזיר ליד המלוה או המפקיד. ואם הם ת"י היתומים אם היא נאמנת להפסיד בהודאתה להיתומים עי' בשו"ת נטע שעשועים סי' ל"ה ובחו"מ סי' ק"ח סוף סעיף א' ועיין בשו"ת דברי חיים ח"ב חחו"מ סי' כ"ב:

ה ממרמות הנהוגים שאין כתוב בו שם המלוה רק לכל מי שמוציאו ומת לוה בחיי המלוה ואח"כ מת המלוה אי שייך בו דין אין אדם מוריש שבועה לבניו כיון דנשתעבד גם להיורשים בעצמם עי' בקצוה"ח סי' ק"ח ובשו"מ מהד"ק ח"ב סי' קי"ג:

ו ברמ"א סי' ר"צ סעי' י"ב פסק דאף דאין הב"ד טוענין ליתומים מילתא דלא שכיחא מ"מ האפוטרופס מצי למטען עבורם והוא מתשו' הרא"ש כלל פ"ו סי' א' ועיין בשו"ת שואל ומשיב מהד"א ח"א סי' רפ"ו בפיסקא המתחלת והנ"ה עו"ד הי"ה ש"ם וכו' שכתב בשם הגאון ישועות יעקב דפסק דטענת האפוטרופס לא מהני רק במקום שמכח הטענה שיטעון יהיו היתומים א"י אם נתחייבתי. אבל אם יהיו א"י אם פרעתיך לא מהני טענתו. דבשלמא אם הב"ד טוענים עבורם שמא פרע אביהם. אז אף שהחיוב הוא ודאי. הלא גם טענת הב"ד נחשב לברי. אבל במילת' דלא שכיח. אף שיטעון האפוטרופס מ"מ טענתו הוא שמא והחיוב הוא ברי והוי א"י אם פרעתיך. והגאון המחבר שם דחה דבריו יעו"ש. והנה לא עליו לבדו הוא תלונתו. כי העלים עיניו מראות כי דו"ז בקצוה"ח סי' הנ"ל ס"ק ב'. כתב כדברי הישועות יעקב. ושני הגאונים לדבר אחד נתכוונו:

ז הא דפליגי הפוסקים. אם הב"ד טוענים עבור היתומים ברי כדי לחייב את שכנגדם שבועה. הוא דוקא אם לא נשאר כת"י מאביהם המסייע להם. אבל אם נמצא כתוב בפנקס אביהם או שנכתב בצוואה אכן טוענין להם ברי כאלו היה חי ומחויב הבע"ד לשבע כנגדם עיין בכלל הקודם לזה סי' ב' מ"ש יעו"ש:

ח מלוה שהוציא על היתומים כת"י אביהם שחייב לו איזה סך שמבואר בש"ע סי' ס"ט דטענינין ליתמי שמא פרע אביהם. אם היתומים טענו לפני הב"ד מזויף ואח"כ נתקיים החתימה לפני הב"ד. עיין מהרשד"ם סי' וא"ו שכתב דאף בזה היתומים פטורים. אע"ג דאם היה טוען כן מורישם היה מוחזק כפרן. מ"מ ביתומים כיון דהב"ד טוענים להם והם אינם צריכים לטעון כלל לא איכפת לן במה שטענו. עיי"ש עוד טעם לזה וע' בסמ"ע סימן ק"ח ס"ק ה':

ט עיין מהרי"ט ח"א סי' ט' ורמזו בכנה"ג אה"ע סי' צ"א בהגה"ט אות י"א שכתב דבעל היורש את אשתו והוא חייבת לאיש אחד. אין הבעל יכול לטעון שמא פרעה היא דכיון שנשאת תיכף והכניסה לו הכל מנין היה לה לפרוע וכו' עיי"ש הנדון:

י ראובן מת ונשאר חייב לאיש אחד על טראט סך מעות. והתפשר שמעון עם הבע"ח שהוא ישלם לו עבור ראובן סך כו"כ לזמן קצוב. ונתן לו שמעון כת"י שחייב לו סך כו"כ בתנאי שיחזיר לו הטראטו של ראובן שהוא על סך כו"כ. ואח"כ מת שמעון ותובע זה האיש מיתמי שמעון בכת"י הנ"ל ובידו הטראטי של ראובן. והבורר של היתומים טוען אולי פרע לך שמעון והחזרת לו הטראטי. וזה הטראטי שבידך הוא טראט אחר שהיה לך עוד חוב על ראובן. עיין בשו"ת שואל ומשיב ח"ב סי' קל"ה שפסק דמחויבים היורשים לשלם. דכיון שכתוב בכת"י שלא ישלם לו עד שיחזיר לו הטראטא של ראובן. בודאי לא פרע כ"ז שהטראטא היא ביד התובע. וגם מה שטוען הבורר שמא זהו טראטא אחרת. ג"ז אינה טענה כיון דהיה כתוב בכת"י הסכום של הטראט רחוק שיזדמן שהיה לו על ראובן עוד טראטא מסך כזה במכוון ולא טענינין להו בכה"ג אף להחזיק כמבואר בנתיבות סי' נ"ט ס"ק א':

יא שמעון רצה ללות מעות משר העיר. ולא רצה השר להלוות לו עד שיחתום גם ראובן עמו על השטר. וראובן היה רק ערב רק שחתמו שניהם. ואח"כ נפטר הלוה. והשר תובע חובו והיתומים טוענים ששמעו מאביהם שאמר שיש לו תביעות על ראובן רק שאינו יודע אם יזכה בד"ת עיין שו"ת נאות דשא סי' ס"א שפסק דהיורשים מחויבים לשלם עיי"ש טעמו. ועיין בכלל הקודם לזה סי' י"א: