דברי גאונים קכה

אם נמצא כתוב בפנקס אביהם או שנכתב בצוואה אנן טענינין להם ברי כאלו היה חי. ומחויב הבע"ד לשבע היסת. כן מבואר בשו"ת אמרי אש חחו"מ סי' יו"ד ובשו"ת תועפת ראם חחו"מ אמצע סי' ג'. ועיין ש"ך סי' ע"ב ס"ק קמ"ב יעו"ש:

יורש שהוציא שטר על אחד שנשאר מאביו וטוען הלוה שפרע לאביו וטוען שישבע היורש שבועת לא פקדנו אבא וישלם כמבואר בסי' ק"ח ובש"ך ס"ק י"א ובא השאלה אם יכול היורש להפוך שבועה על הלוה שישבע שפרע ודעת השואל שאינו יכול להפוך דכיון דקיי"ל דנשבע ונוטל אינו יכול להפוך השבועה רק לומר א"א בתקנת חכמים והריני כשאר התובעים בע"פ וישבע לי הלוה היסת וכאן ל"ש לומר כן דאם היה תובעו היורש בע"פ לא היה יכול להשביעו שאין היורש טוען ברי שלא פרע. עי' בתשו' בית שלמה לגיסי הגאון מהר"ש ווסקאלא בחחו"מ סי' ל' שנלפענ"ד שיכול להפוך על היסת כיון שיש שטר הוי עכ"פ רגלים לדבר שלא פרע ומבואר בססי' ע"ה דברגלים לדבר משביעין אף בטענת ספק ובלא"ה יש הרבה פוסקים דשבועת נשבעים ונוטלים מהפכים עיזבש"ך סי' פ"ז ס"ק ל'. ודבריו עולים יפה בק"ו מדין שהבאתי כאן בשם הא"א ותעפ"ר דאף בנמצא כתוב בפנקס אביו שפלוני חייב לו יוכל היורש להשביעו בטענות ספק מכ"ש כשיש שטר בח"י הלוה או עדים:

ג אפוטרופס של יתומים שהוציא שט"ח על ראובן וראובן מביא עדים שראו שנתן לאביהם מעות אבל אינם יודעים אם בתורת פרעון או פקדון או מתנה. והאפוטרופס טוען שמא מתנה נתן לו. עיין שו"ת שבות יעקב ח"ג סי' ק"כ שהביא דעת הפוסקים אי טענינין ליתמי מילתא דלא שכיח. וסיומא דפיסקא כיון שמבואר בסמ"ע סי' נ"ח ס"ק ט"ו דמתנה לא שכיח ליתן לזה שחייב לו עד שיפרע מקודם חובו. וגם מבואר שם בס"ב ברמ"א דעת החולקים דבכה"ג אף אם המלוה חי וטוען ברי. מ"מ איתרע שטרא ואינו גובה בו. א"כ בנ"ד אין האפוטרופס יכול להוציא מראובן כלום. ועיין בכלל שאח"ז סי' ו' מה שהבאתי בענין אם האפוטרופס יכול לטעון עבור היתומים מילתא דלא שכיחא. אף שאין הב"ד יכולים לטעון יעו"ש. אולם שם נאמר להחזיק מה שבידם וק"ל ועי' בסי' שאח"ז:

ד יתומים שהוציאו שט"ח שירשו מאביהם על ראובן. וטוען ראובן הלא פרעתי לאביכם בפניכם והיתומים משיבים אמת שראינו שקיבל ממך מעות בתורת פרעון. אבל שמא הוא מהלואה אחרת. עיין בשער משפט סי' כ"ח ס"ק א' שבא לפניו עובדא דא. ופלפל שם בחידושי דינים בזה. ומסיק כיון דרוב פוסקים ס"ל דלכך אינו נאמן המלוה בטענת סטראי רק במגו. כיון דסטראי הוא טענה גרוע כיון שהפרעון הוא ודאי והחוב האחר הוא ספק מוציא מידי ודאי ואיתרע שטרא. א"כ בנ"ד כיון שהיורשים הם מודים שפרע לאביהם איתרע שטרא. וכאן לא שייך להאמין להם במגו דלהד"ם דהא הם טוענים רק בספק שמא סטראי ננהו. ואינם רוצים לשקר ומספיקא לא מפקינן ממונא:

ה אחד לוה מחבירו ומת המלוה. וקודם מותו הלכו שני אנשים אליו ואמרו לו שפלוני הלוה הוא קרובו ומהראוי שיצוה לתת לו איזה סך מעזבונו. והשיב להם שאינו נותן לו רק שהחוב מחול לו. ואחר מותו העיד אחד מהם שבפניו ובפני השני מחל לו החוב. והשני אומר שאינו זוכר. והלוה מודה שחייב. ואינו יודע אם מחל לו רק עפ"י זה העד. עיין שו"ת שואל ומשיב ח"ב סי' קפ"ז שכתב דלכאורה הוי א"י אם פרעתיך וחייב. ואף שגם היתומים אינם יודעים אם מחל והוי תביעת ספק. מ"מ היתומים לא הו"ל למידע והם באים מכח אביהם ולא מגרע טענתם. כמבואר במשל"מ פ"ג מהל' שאלה. אמנם כראה דפטור כיון שיש ע"א שמחל לו המלוה אפשר דהוי עכ"פ כמו רגלים לדבר. ובכה"ג א"י אם פרעתיך ג"כ פטור היכא שיש רגלים לדבר שפרע כמבואר בחידושי הרשב"א למסכת גיטין דף ע"ח והובא בקצוה"ח סי' ע"ה סס"ק וא"ו ובמשל"מ הנ"ל. ע"כ תורף דבריו. ועיין לעיל בדיני א"י אם נתחייבתי כלל ט' סי' ט"ו. ועמ"ש בזה בדיני עד מסייע כלל ע"ה סימן ט':

ו יתומים שתובעים מהלוה מה שחייב לאביהם והלוה טוען א"י אם פרעתיו וגם היתומים אינם יודעים עיין סימן הקודם לזה. ועי' בדיני א"י אם נתחייבתי כלל ט' סימן ט"ו:

ז כת"י בנאמנות סתם אם מהני נגד היורשים וכן ביורשי המלוה שהוציאו כת"י כזה כל פרטי דינים. עי' בדיני כת"י כלל מ"ט סימן וא"ו מה שהבאתי בשם השער משפט:

ח ראובן ושמעון חתנו שותפים במו"מ. ומסרו ללוי סכום צמר להוליכם למקום פלוני למכור. ויהי כאשר חזר לוי למקום ראובן ושמעון. מצא את שמעון מת. ומסר לוי לראובן חמיו כל החשבון והמעות שהיה בידו מן הצמר גם חלק שמעון. ואחר כמה שנים נפטר ראובן וקמו בני שמעון על לוי. ותובעים ממנו חלק ממון אביהם מהצמר ולוי משיב שכבר נתן חשבון ברור עם המעות לראובן זקנם שהיה אפטרופס וממונה על נכסיהם כפי הכת"י של שמעון שהראה לו ראובן. והיורשים טוענים שזקנם לא היה אפוטרופס. והניח לוי מעותיו על קרן צבי. עיין תשובת מהרשד"ם סי' תכ"ד שהוכיח מכמה טעמים שנאמן לוי במה שאומר שהיה אפוטרופס ושנתן לו חלקם יעו"ש:

ט היכא שהיתומים תובעים מאחד ממון בטענת כך פקדנו אבא שאתה חייב לו. במקום שאם היה אביהם חי היה גובה מן הלוה. כגון שהנתבע משיב א"י אם פרעתיו. או יורשי החנוני ופועלים. אם נחשב טענת היתומים לטענת שמא נמצא שהנתבע פטור כמו אם התובע והנתבע שניהם מסופקים בפרעון דפטור וכן מבואר בסימן ע"ה סעיף כ"א באמר לי אבא שאתה חייב לו והנתבע מודה במקצת שפטור משבועה דאורייתא ולקצת