דברי גאונים קכד

וכיון שהוא פלוגתא אף שהתובע מוחזק בהמעות שחייב להנאמן אעפי"כ אינו יכול להשביעו בספק פלוגתא כמ"ש מהרי"ט בח"א סי' קנ"א ועיין בס' ש"ש ש"ד פכ"ג ע"כ אין לחייב שבועה להנאמן מספק. ואצ"ל אם כבר נסתלק הנאמן מהתמנותו ולא תבעו אז דבלא"ה א"י להשביעו בטענת ספק כמבואר בחו"מ סי' צ"ג סעי' וא"ו אבל מחויב לקבל בח' שלא העלים כלום עכת"ד ומ"ש הגאון הנ"ל בנוטל שכר טרחתו אם יכול להשביעו עי' בנוב"י מהד"ק סוס"י למ"ד שכתב שסוגיא דעלמא כדעת הרמב"ם שיכול להשביעו אף בנוטל שכר וע"ש בסי' וסעי' הנ"ל בנתיבות. שו"ר שהובא בפ"ת שם ס"ק ז':

יד טענת עכו"ם אי הוי טענת ברי להשביע עליה. עיין בדיני עכו"ם כלל ע"ז סי' ה' ו' כלל מד דיני טעיתי א ראובן מכר סחורה לשמעון והיה דרכו להקיף לו וביקש ממנו ראובן שטר על המעות והשיב שמעון שכמדומה לו שפרע לו הסחורה הזאת תיכף במעות והיה ביניהם ויכוח ואח"כ אמר לו שמעון כיון שאתה יודע בבירור שלא פרעתי לך הא לך שטר. ואח"כ טוען שמעון שנזכר בבירור שפרע לו. ומה שהאמין לו אז ונתן לו שטר היה ג"כ מחמת שירא שלא ירצה ליתן לו הסחורה. עי' בשו"ת מהר"י אסאד חא"ע סי' קצ"ו שחייב לשלם וע"ש שמדמה זאת לטוען וחוזר וטוען [וצ"ע דזה לא שייך רק בטוען בפני ב"ד]. וסיים דנ"ל דיכול לומר לראובן אישתבע לי דלא פרעתיך קודם זמן השטר:

ב ראובן ושמעון נו"נ בשותפות ובסוף השותפות עשו חשבון ונ"ח שמעון לראובן ת"ק זהובים והשליש טראטא ביד שליש על הסך הנ"ל שיתן השליש הטראטא לראובן לזמן המוגבל ובהגיע הזמן טוען שמעון שטעה בחשבונו. עי' בשו"ת שו"מ מהד"ג ח"א סי' שי"ט כמה טעמים שאין שמעון נאמן לומר טעיתי:

ג היכא דאין הנתבע נאמן לטעון טעיתי. יש לעיין אם התובע מודה שטעה במקצת. והנתבע טוען שטעה ביותר אם נאמן בכה"ג כיון דאתרע ההודאה או השטר דהרי חזינן דטועה במקצת אח"ז מצאתי בשער משפט על החו"מ סי' פ"א ס"ק י"ד שכתב דאף בכה"ג אינו נאמן לומר טעיתי ביותר:

ד המתעסק בממון חבירו על חצי ריוח. ואח"כ עשו חשבון ונתן לו המתעסק שטר על הריוח ואח"כ כשתבעו טוען טעיתי בחשבוני וסברתי שהי' ריוח. הנה בשו"ת תורת חיים למהרח"ש פסק דאינו נאמן לטעון טעיתי דכיון שעשה שטר על הריוח גם הבעה"ת מודה שאינו נאמן. וע' בש"ך סי' פ"א ס"ק ע"ט מ"ש בנדון מהריב"ל. וברמ"א בסי' קכ"ו ושם בש"ך ס"ק ס"א בדין טוענת טעיתי על כתב ידו ושם בפ"ת סק"ז ומש"ל בכלל ל"ו סי' מ"ז. ועיין בשער משפט סי' הנ"ל ס"ק י"ט שלחלק יצא דאם נתן לו כת"י. אזי לשיטת הש"ך ס"ק הנ"ל נאמן לומר על כת"י טענתי. ואם נתן לו שטר בעדים אף שאינו נמצא לקיימו. מ"מ אינו נאמן לומר טעיתי במגו דמזויף. דחזקה דאין אדם נותן שטר בעדים אא"כ מדקדק היטב. אך אם טוען מה שנתתי השטר הוא מפני שהיה לי חובות מהעסק וסברתי שיפרעו לי החייבים וכעת שלא פרעו לי אינו מגיע לך ריוח כראה דבכה"ג נאמן אם השטר אינו מקוים במגו דמזויף. וכן פסק בתשו' מהרי"א ח"א סי' קפ"ז דעל שטר או וועקסיל אינו לאמן לומר טעיתי בחשבוני ולא היה ריוח. ועי' בדיני עיסקא כלל ע"ט סי' ט' ועי' בפ"ת לחו"מ סי' קכ"ו סק"ז:

ה ראובן תובע את שמעון שפרע לו יותר ממה שהגיע לו כי טעה בחשבונו. ושמעון מכחישו שהיה מגיע לו כ"כ שנתן לו. בתשובת מהר"ם מלובלין פסק בפשיטות דשמעון חייב לשבע היסת ובשער משפט סי' פ"א סס"ק י"ד תיהא קצת עיי"ש:

ו תובע שאמר לפני ב"ד שאין לו עוד שום תביעה יותר על הנתבע. ואח"כ אומר טעיתי עי' בדיני טענו"ת בע"ד כלל מ"ב סי' ז' בשם השבו"י:

מי ששלח אגרת לחבירו שהוא שולח לו סך כ' זהובים. ועוד כ' זהובים נ"ח לו וישלח לו בקרוב ואח"כ טוען טעיתי. עיין בנוב"י מהד"ת חחו"מ סי' ט"ו כלל מה יתומים ויורשים התובעים א הא דקיי"ל טענינין ליתמי היינו דוקא להחזיק אותם במה שבידם. אבל לא טענינין להם כדי להוציא מאחרים. כ"כ הש"ך בסי' ע"ב ס"ק קמ"ב. והנה הש"ך כתב כן מדעת עצמו כמבואר מלשונו שכתב דלא אשכחן בשום דוכתא דטענינין ליורש לחייב לזה שכנגדו וכו'. ולא זכר שר כי הדבר מבואר בתשובת מהר"ם השייכות לה' אישות סי' ה'. וכ"כ הרשב"א בתשובה ח"ב סי' מ' ומהר"י ן' מגא"ש בתשובה סי' קכ"א. וכ"כ מהרשד"ם סי' רס"א ורצ"ג ורצ"ד יעו"ש. ועיין בתשובת מהרי"ט ח"א סי' ל"ט שכתב ג"כ דהא דקיי"ל דטענינין ליתמי כל מה שאבוהון הוי מצי למטען היינו דוקא לענין להעמיד בידם דבר שהוא בחזקת מורישם שהוא שלו. אבל נכסים שהם בחזקת אחרים רק שמורישם היה נאמן להחזיק בהם במגו כה"ג לא טענינין ליתמי. ועיין בשער משפט סי' נ"ח ס"ק א'. ועי"ל סי' כ"א. ועי' בזה בשו"ת שו"מ מהד"ק ח"א סי' רפ"ו בד"ה והנ"ה עו"ד ה"יה:

ב הא דפליגי הפוסקים אם הב"ד טוענים עבור היתומים ברי כדי לחייב את שכנגדם שבועה והובא המחלוקת בחו"מ סי' קל"ג סעיף ה'. הוא דוקא אם לא נשאר כת"י מאביהם. אבל