דברי גאונים קכא

התביעה שיש לו אצל התובע באמרו שהתובע הוא אלם דלא ציית דינא. עי' בשו"ת דברי חיים ח"ב חחו"מ סי' ז'. דמחויב לטעון בלי שלישות מעות ואם לא ירצה להשיב יש לו דין מסרב:

ב בעלי דינים שלפי טענת כל אחד מהם זוכה הצד שכנגדו היינו לפי טענת התובע זוכה הנתבע ולפי טענת הנתבע זוכה התובע פסקינן לקולא לנתבע שהוא המוחזק כן מבואר בשו"ת נאות דשא סי' מ"ו בד"ה ועת"ה כעתי"ק עצוויכ"ו שהוכיח בראיות ובפרח מטה אהרן סי' ס"ה וסי' ס"ו ועיי"ש היכא ששניהם אינם מוחזקים וגם באמצע סי' נ"א וכ"כ בחידושי רשב"א גיטין דף מ"ם דתרתי הודאות דסתרי קולא לנתבע. וכ"כ בקצוה"ח סי' פ"ח ס"ק ט' בשם הרמב"ן:

ג מתי הרשות ביד הדיין כשרואה שהבע"ד אינו יודע להסביר טענתו וכיוצא בזה שיקיים פתח פיך לאלם ויטעון הדיין עבורו טענה קרובה לדבריו עי' בחו"מ סי' י"ז ובשו"ת פני יהושע ח"ב סי' פ"ז ועי' בפ"ת סי' הנ"ל ס"ק י"ד ט"ו:

ד אם התובע אינו מברר תביעתו היאך הנתבע חייב לו. רק שטוען ברור לי שאתה חייב לי כך וכך ואיני זוכר ממה עיין בש"ך סימן ע"ה ס"ק וא"ו ועיין בזה בשו"ת הב"ח בישינות סי' י"א:

ה ראובן תובע את שמעון לדין שילך עמו לפני הדיינים לד"ת. ושמעון משיב לא אכנס עמך לדין עד שתודיע לי מתחלה תביעתך שאתה רוצה לדון עליה. וראובן טוען שאינו רוצה לגלות תביעתו רק בב"ד. עי' בש"ך סי' י"א ס"ק א' שהביא בשם הרב באר שבע שהדין עם התובע. והש"ך חלק עליו ופסק דאינו מחויב לילך עמו לדין עד שיגלה לו תביעתו עיי"ש בטעמו. ועיין בשו"ת באר עשק סי' ס"ז שכתב בשם שלשה רבנים שבדורו שפסקו כהבא"ש ועיין בשבות יעקב ח"א סי' קמ"ג הכריע ג"כ כן:

אולם בשו"ת הרמ"ז סי' י"ג וי"ד דחה ראיות הבאר שבע והסכים להש"ך. וכן פסק בתשובת חכם צבי סי' קס"ט אח"ז נדפס במדינתינו ס' ברכי יוסף להגאון חיד"א וראיתי בסי' ימח אות א' שהביא כל האחרונים הנ"ל. וגם הוא הסכים לדינא כהרב ש"ך ועיי"ש אות ה"א שכ' ברמיזא סמך לדעת הש"ך מהריטב"א דמסכת מ"ק דף ט"ז על מימרא דאת ופלניא וכו'. ועי' בהגהת הגאון אמרי ברוך על הש"ך הנ"ל שרימז ג"כ לריטב"א הנ"ל וכתב דמשמע מדבריו כסברת הבאר שבע הרי הגאונים הנ"ל אחזו החבל בתרין ראשין והנה לשון הריטב"א שם הוא. וז"ל את ופלניא פירוש שצריך שיאמר לבע"ד שיהא מזומן לדין עם פלוני. ולא שיאמר לו השליח היה מזומן לדין. והטעם כדי שידע מי תובע בדין ויזכור אם יש לעשות לו כלום ויפייסנו. וגם שיתן אל לבו מה שישיב לו בדין עכ"ל ולפי דברים הללו נראה שיפה כיון בהגהת אמרי ברוך דמשמע דא"צ להודיע טענתו לבעל דין. דאל"ה למה לו להריטב"א להאריך בטעמו. הלא כ"ש הוא מה אם הנתבע יודע מי הוא התובע רק שאינו יודע אופן תביעתו. א"צ לילך לב"ד עד שיודיענו תביעתו. מכ"ש אם לא היינו מודיעים אותו כלל מי הוא התובע ודאי דא"צ לילך. אולם יש לדחות ולומר דבאמת הריטב"א סובר כדעת הש"ך דצריך לגלות לו תביעתו וזהו גופא כוונת הריטב"א דלכך צריך לומר לו את ופלניא כדי שידע מה הוא התביעה כי מסתמא אם יודיעו מי הוא התובע ידע מה הוא תובע. אך באמת למה הנתבע צריך לידע התביעה ע"ז פירש הריטב"א שמ"א יפייסנ"ו וג"ם שית"ן א"ל לב"ו מ"ה שישי"ב ל"ו בדי"ן וע"ש בש"ך שכוון ג"כ לטעם הראשון של הריטב"א שכתב כי אולי אחר שאדע תביעתך אעשה כרצונך ולא אתדיין עמך כלל. ולזה כוון הגאו"ן חיד"א שסמך דעת הש"ך מדברי הריטב"א כיון שכתב טעמא דשמא אפייסנו א"כ מה לי אם ק"י מי הוא התובע או מה הוא התביעה זיל בתר טעמא מכל הלין כראה לדינא כוון שהאחרונים הנ"ל והרב חיד"א פסקו כהש"ך אין לזוז מדבריהם כיון שראו כל מה שדברו החולקים בזה ובפרט שהנתבע הוא מוחזק כמ"ש הגאון חכ"צ. וגם הנתיבות בחידושיו שם סתם כדברי הש"ך. ועיין בתומים סי' י"ג ס"ק א' מה שהכריע בזה. ואין דבריו מוכרחים בלשון הבא"ש והש"ך כאשר יראה המעיין:

ו מי שנתחייב לחבירו בסך מעות באופן שמצד הדין הוא רק אסמכתא. והב"ד פסקו לו שישלם מפני שנכתב בהכת"י שנשבע בת"כ בפועל ממש כמ"ש הסמ"ע סי' ע"ג ס"ק י"ח וע"פ שמבואר בסי' ר"ז סעיף י"ט דשבועה מהני באסמכתא. והוא יודע באמת שלא נשבע ולא נתן ת"כ:

ובא אח"כ ממון חבירו לידו. אם מצי לטעון בסתם וגם לשבע שהוא יודע שאינו חייב לו. עי' בשו"ת חוות יאיר סי' קצ"ד ודעתו דיכול לשבע בסתם כיון שיודע בעצמו שאינו חייב ועיין בתשו' הב"ח בישינות סי' י"א. ובשו"ת שמן רקח ח"א סי' פ':

ז תובע שאמר לפני ב"ד שאין לו עוד שום תביעה יותר. ואח"כ אומר שכחתי לתבוע עוד תביעה אחת או טעיתי. אם הוא נאמן ע' בשבות יעקב ח"ב סי' קמ"ח שהוכיח בראיות דאינו נאמן יעו"ש:

ח בטוען חמשין ידענא וחמשין לא ידענא אם יוכל לומר אח"כ נזכרתי שאיני חייב לך רק חמשים. ע' בשו"ת ס' יהושיע בסופו בפסקים וכתבים שלו סי' כ"ב שכתב דלכאורה לפי מה שכתוב בסי' ע"ה דאם טען א"י אם פרעתיך יוכל לומר אח"כ נזכרתי. א"כ גם בדין זה נאמר כן אך מדברי הסמ"ע סי' הנ"ל ס"ק מ"ם משמע דא"י לחזור. ע"כ דבריו. וכבר הורה דו"ז בקצוה"ח שם ס"ק ח'. ושם בנתיבות דיכול לומר נזכרתי. זולת כשאמר א"י נגד ע"א דהוי משויל"מ. א"י לומר אח"כ נזכרתי משום דכבר נתחייב ע"פ העד והו"ל ע"א במקום שנים:

ט בע"ד שאמר לפני הב"ד אין לי עדים וראי' ואח"כ הביא עדים אם מקבלים עדותן. עי' מ"ש בזה בדיני עדות כלל ע"ו סי' ס"ד: