דברי גאונים יב

בברי כי ממנה נפל במקום הזה ואיש א' מן השוק אומר ג"כ שהוא אבד זהב א' אבל אינו יודע באיזה מקום אבד ופסק המורה שהדין עם האשה אם תשבע שכדבריה כן הוא. עי' שו"ת שואל ומשיב ח"א אמצע סי' ל"ח שנשאל על פסק המורה הנ"ל ודעתו שיפה פסק. ופי' שם בטעמו דבמקומו ממש אמרינן כאן נמצא כאן היה באבידה דליכא חזקת ממון ועיין חו"מ סי' ר"ס סעיף א' ותחילת סעיף ג' וסעיף ה'. ולפע"ד צ"ע לדינא:

ה ע' בסמ"ע סי' רס"ז ס"ק מ"ב שכתב ואם טוען ראיתי שהגבהת שני כיסים שלי. נראה שאין זה כדין אבידה אלא כשאר טוען ונטען וצריך לשבע שלא מצא אלא אחד עכ"ל. וע' מש"כ אא"ז בספרו תרומת הכרי שדברי הסמ"ע תמוהים למה כ' בלשון נראה ומדעת עצמו והדבר במחלוקת הוא שנוי דהרמב"ן והרשב"א ר"פ הניזקין סבירא להו שאפילו טוען ברי אינו נשבע מפני התקנה וכן נראה לו להלכה כמותם עיי"ש:

ו משיב אבידה דקיי"ל דפטור משבועה מפני התקנה. עיין בית אפרים בחו"מ סי' נ"ט. בפיסקא המתחלת ומ"מ נלפע"ד. דכתב שם דלא מצונו רק לפטור משבועה אבל לא מקבלת חרם. ונראה שם דעתו דיכול בעל האבידה להטיל עליו קב"ח:

ז (חצר של שותפות לגדול וקטן ובא מציאה להחצר וקטן אינו קונה מתורת חצר אי זכה הגדול בחלקו או בכולו או לא קנה כלל עי' בחו"מ סי' ר"ס סעיף ד' בחצר השותפים ובסי' רס"ט בחרש ופקח שהגביהו מציאה ובשו"ת בית יצחק או"ח סי' כ"א):

ח אחד שמצא ארנקי ומעות בתוכו במקום שרוב גוים מצוים. ומצאו קודם שנתייאש בעל האבידה וזה נותן סימן בארנקי ובמנין המעות עיין בשו"ת צ"צ סי' פ"ט מה שהעלה חילוקי דינים בזה. ועיין בדברי אא"ז בספרו תרומת הכרי על דין המבואר בחו"מ סי' רנ"ט ס"ג דאם מצא אבידת ישראל במקום שרוב העוברים שם הם עכו"ם אינו חייב להחזיר שודאי נתייאשו הבעלים. שכתב דאם הישראל רדף מיד לחפוש אבידתו או שאמר בפירוש לא מייאשנא בודאי דחייב להחזיר דדוקא בזוטו של ים וכדומה המבוארים שם בסעיף ז' הוי של המוציא אפילו עומד הבעל וצווח. אבל שאר אבידות דמצד יאוש בעלים נגעו בה כל שרודף אחריה או אמר לא מייאשנא לא מצי אחר לזכות בה ודלא כמו שהעלה בצ"צ הנ"ל כי דבריו תמוהים:

ט ראובן השכיר ביתו לשמעון. ומצא שם שמעון מטמון אחד שניכר שמונח שם ימים רבים עד שבודאי נתייאשו הבעלים ממנו. ונתעצמו לדין שראובן טוען שחצירו קונה לו אעפ"י שהוא שכורה ביד שמעון. עיין שו"ת בית אפרים חח"מ סי' מ"ד שפסק דהמע"ה:

י ראובן מלמד עם נערים בבית שמעון. בשכר שמעלה לשמעון ושמעון שכר הבית מלוי ויהי היום וראובן המלמד ושמעון לא היו בביתם ומצא תלמיד המלמד שלשלת של זהב. עיין שו"ת מקום שמואל סי' א' שמפלפל בענין שכירות ליומא ממכר הוא. ובדברי הש"ך סי' שי"ג וסימן של"ד שהביא דעת האחרונים דלא קיי"ל שכירות ליומא ממכר הוא. ומשיג שם על הש"ך וגם הוכיח שם שקטנים שהגיעו לעונת הפעוטות יש להם יד לזכות לעצמם גם מציאה ולא דוקא לענין מקח וממכר. ועיין בדיני שדר"נ כלל ק"ח סי' ד' בקטן שמצא ולקחו המלמד:

יא סוחר שהניח חביות דבש לפני חנותו והיה נקב בשוליו וזב דבש הרבה על הקרקע והצבי והאיל יאכלנו. ובא אחד ואסף הדבש וזיקקו שבעתים מן העפרורית שבו. ועתה תובע בעל הדבש להחזיר לו הדבש. וזה טוען הלא בלא דידי הבהמות היו אוכלים אותו. עיין בדיני גזילה כלל י"ג סי' א'. שזה תלוי במחלוקת אם אבדה מדעת הוי הפקר:

יב בעה"ב שיש לו חנות פתוחה לרה"ר למזוג יין ושכיחי שם עכו"ם השותים במזרקי יין. ומצא שמה המשרת שלו כיס ובתוכו מעות. אם זכה בו המשרת. עיין בחתם סופר או"ח סי' מ"ד שפסק דזכה המשרת במציאתו. דאין חצרו קונה לבעה"ב כיון דלא סמכה דעתו שרבים נכנסים ויוצאים שם. כמ"ש הש"ך בסי' ר"ס ס"ק י"ח ע"כ זכה המשרת דקיי"ל דמציאת פועל ושכיר לעצמו ועיין סמ"ע סס"י ע"ח. ומה שאומרים שהמנהג מציאת משרת לבעה"ב הבל יפצה פיהם. עכ"ד:

יג (מי שמצא דבר בחצר ביהכנ"ס אם זכה בו עי' במג"א סי' קנ"ד ס"ק כ"ג דזכה בו דחצר קונה לבעה"ב רק משום יד ושליחות ואין יד ושליחות להקדש ועי' בזה במהר"ם שיק סי' פ"ב):

כלל ד דיני אומדנא וגילוי דעת עי' במקח וממכר בכלל ט"ז. א (אם יש לדיין לדון עפ"י אומדנא דמוכח לדעתו עי' בחו"מ סי' ט"ו סעיף ג' ד' ה' ובמהרי"ט חו"מ סי' צ"ג ובשו"ת שבסוף ספר בית מאיר סס"י ג' בשם תה"ד סי' ש"נ ובשו"ת מהרש"ל רסי' ט"ז ובשבו"י ח"ב סי' קמ"ב ובט"ז והגהות הח"צ ותומים סי' ס' ס"ק ט' ובשו"ת הרד"ם חו"מ ססי' ה'):

ב ראובן היה לו שותפות עם שמעון בעסק אוראנדא שמנה שנים. ואח"כ תפס ראובן משמעון שני אלפים זהובים באמרו שמגיע לו קרן וריוח מעסק השותפות. וטוען ע"ז ברי. ושמעון טוען ואומר ראי' שאינו מגיע לו כלום מאחר שפרע לו ראובן חוב אחר שחלקו השותפות. ואלו הייתי חייב לו למה שילם לי החוב שהיה לי עליו. עיין שו"ת מאמר מרדכי סי' צ"ח שפסק דישבע שמעון היסת ויחזור לו ראובן מה שתפס. עיי"ש שהאריך בטעמו עיין בכלל צ"ח סי' כ"ו:

ג מי שהוציא כת"י על היתומים והיה ריוח בין הסכום והחתימה. עיין בח"ס חחו"מ סי' כ"ב שפסק דהוי כמו נאמנות מפורש גם לגבי יתומים