דברי גאונים קיח

ע"כ תורף דבריו. ויעוין בגוף התשובה כי קצרתי:

והנה הרב חוו"י כיון בחילוקו הנ"ל לדעת המהראנ"ח ח"ב סי' ל"ו. והובא דבריו במחנה אפרים בדיני אסמכתא סי' ד' שכתב וז"ל דלא קרינין אסמכתא מה שאדם מתחייב עצמו לעשות מפני שאין הדבר בידו. ובההוא דיהיב זוזי אחמרא ופשע ולא זבין. לא אמרינן אסמכתא על קניית היין עצמו. דודאי מחויב לקיים דבריו ולקנות ולהביא. אלא היכא דעבר ולא קנה (כוונתו כמ"ש החוו"י ועתה עבר זמן הבציר וק"ל) ובא זה לחייבו לפרוע לו מה שהתנה לפרוע לו משלו לא גמר ומקני עכ"ל. הרי מבואר ממש כדברי הרב חוו"י דלענין הקנס אם לא אקנה הוי אסמכתא. אבל אם התחייב עצמו לקנות או לעשות. החיוב חל על גופו לעשות את אשר מהראוי לעשות כנ"ל:

אולם בנתיבות המשפט בביאורים סי' סמ"ך ס"ק יו"ד ובסי' רי"א ס"ק א' לא דרך דרך זה. והעולה ממנו לדינא הוא דהמחייב עצמו לקנות לחבירו דבר ידוע שאינו ברשותו ואינו מצוי בשוק לקנות. כגון שהתחייב עצמו לקנות לו בית פלוני או שדה פלונית לא חל עליו החיוב כלל ואין עליו חיוב לקנותו כיון דאינו בידו לגמרי דאולי לא ירצה חבירו למכור לו בעד כל הון. וכיון שלא חל החיוב במקצת לא נתחייב כלל. ולא מהני החיוב רק כשמחייב עצמו ליתן או למכור לו לכשיקחנה ויבוא הדבר לרשותו. ואם אמר הריני מחייב עצמי ליתן לך מנה אם לא אקנה לך בית פלוני ודאי דנתחייב בהמנה משום דהוי רק כתולה תנאי בדשלב"ל. דמהני כמ"ש התומים. רק צריך שיהיה חיוב הקנס באופן המועיל דלא יהיה בו דין אסמכתא כגון קנין בד"ח וכדומה המבואר בסי' ר"ז. ומ"מ אם א"א לקנות אותו דבר כי אם ביותר משווי' הוי אנוס ופטור ע"כ תורף דבריו שם. וכן סתם הנתיבות בסי' ר"ח בביאורים ס"ק ג'. מכל זה הראת לדעת כי בענין הקנס כיוונו הגאונים לדעת אחד. אבל לענין אם התחייב עצמו לקנות לו דבר שאינו מצוי לקנות הם מחולקים אם חל החיוב עליו לקנות כלל. וע"ש בנתיבות סי' ר"ח ס"ק הנ"ל שכתב בסתם דלא מהני חיוב בשום דבר בדבר שאינו מצוי לקנות. וציין לספר מחנה אפרים שהבאתי לעיל. ואני תמה למה לא העיר שיש סתירה בזה מדברי מהראנ"ח שהביא שם המחנה אפרים. לדברי מהראנ"ח שהעתיק הנתיבות בסי' ס' ובסי' רי"א שנסתייע שם מדבריו. והסתירה מבואר להמעיין בהשקפה ראשונה וצ"ע כעת ועי' בפ"ת לאה"ע סי' ק"ח ס"ק ג':

ועיין בתשו' מהרי"א הלוי אב"ד דק"ק לבוב בח"א סי' ק"ל באחד שהחזיק ראנדעס מן האדון בשכירות ואח"כ השכיר חלק אחד מהראנדיס לאיש אחר עד תום זמן שכירות שלו מהאדון וכתב המשכיר בשטר השכירות בלשון זה באם שאשכור הראנדא להבא אזי אני מחויב ליתן להשוכר הזה הקרעטשמא פלונית בעד ד' מאות זהובים ואח"כ נתן המשכיר רשות לשני בניו שהם ישכרו הראנדא מהאדון ומסר להם זכות החזקה שלו ועתה רוצים בניו לדחות את השוכר מזכות שלו בקרעטשמא הנ"ל ופסק דודאי המשכיר נתחייב לקיים אף שהיה דבר שאינו ברשותו בשעת החיוב כי עדיין לא שכר אז מהאדון אלהבא מ"מ מהני כיון שכתב בתורת חיוב אני מחוי"ב לית"ן להשוכ"ר מהני אף בדשלב"ל. וע"ש במה שסיים שהבנים השלישו טראטין לקיים דברי אביהם א"כ אביהם מחויב להשתדל אצל הבנים שיתנו הקרעטשמא להשוכר הנ"ל מצד חיוב שלו כנלפענ"ד לזכות השוכר ליתן לו הקרעטשמא עכ"ל ודברים אלו אין להם הבנה דממ"נ אם הבנים השלישו הטראטין באופן המועיל עפ"י דתה"ק אזי הם מחויבים ליתן הקרעטשמא מצד חיוב עצמם. ואם היה השלישות באופן שאינם מחויבים עפ"י הד"ת איזה חיוב יש על אביהם הלא הוא התחייב א"ע רק באופן אם ישכור מן האדון להבא אחר כלות משך השכירות הקודמת והלא הוא לא שכר וצ"ע. אמנם אם היה אביהם שוכר בעצמו להבא היה מהני החיוב אף שכתוב בלשון ספק א"ם אשכו"ר אז"י אנ"י מחוי"ב וכו' כמ"ש בנתיבות סי' ס' ס"ק יו"ד ובסי' רי"א סק"א:

ד המחייב עצמו ליתן לחבירו חפץ פלוני שיש לו ברשותו ולא קיבל עליו אחריותו. אם חל החיוב הוא פלוגתת האחרונים. שדעת דו"ז בקצוה"ח ס' ר"ג ס"ק ב' ובסי' ר"ו ס"ק א' דלא חל החיוב אלא היכא דהחיוב חל על גופו והוא חייב באחריותו דהיינו כגון שנתחייב ליתן לו פירות. דאם אין לו פירות מחויב ליתן לו דמיהם כיון דהתחייב א"ע. אבל כשמחייב עצמו ליתן לו דבר ידוע כגון חפץ פלוני ואינו מקבל עליו חיוב אחריותו אין זה נקרא חיוב הגוף ולא הוי חיוב כלל, ועיי"ש בנתיבות ס"ק וא"ו שמשיג עליו:

ה מי שהתחייב עצמו באיזה דבר ומת אם מחויבים היורשים לקיים חיובו. עיין בתומים ובקצוה"ח סי' סמ"ך ס"ק ה'. ושם בנתיבות ס"ק יו"ד. ובסי' רי"א ס"ק א'. ועיין כאן סימן י' ובדיני קנין מטלטלים כלל פ"ז סי' ס"ז בשם הפרמ"א:

ו אחד הבטיח בתנאים ראשונים לשלם לחתנו עבור ג' שנים מזונות ומת חמיו באמצע הג' שנים וחתנו תובע מהיורשים עי' בדיני שידוכין כלל ק"ו סי' י"ח:

ז המחייב עצמו בדבר שלילה כגון שלא ליקח מחבירו הקנס או הריוח. או שלא אירש מאבא כשימות. וכיוצא בו שמחייב עצמו בשב ואל תעשה אע"ג דמצד מחילה לא היה מהני כגון שהוא על דשלב"ל מ"מ מהני בי' לשון חיוב כן יש ללמוד מתשובת מהרשד"ם חו"מ ססי' ש"ע.:

שוב מצאתי הדבר מבואר בשו"ת תורת חסד סי' רכ"ח שפסק דאף היכא דאין הקנין מועיל בלשון סילוק ושלילה כגון שלא אירש מאבא שלא אבנה. שלא אעשה דבר פלוני דהוי קנין דברים משום דהוא דבר שאין בו ממש כמבואר בפוסקים. מ"מ אם כתב בלשון חיוב אני מחייב עצמי שלא אתבע חלק מירושה שלא אבנה בחצרי. אף אם לא קנו מידו מהני. דאף שהסילוק הוא לשון גרוע ואין בו ממש לחול עליו הקנין. מ"מ