דברי חיים חלק ב תקלב

תשו' המרש"ך הנ"ל חדא למה לא יפסול גם בשעת ראי' ותו הא בעינן תחלתו בכשרות ועל עיקרא דדינא הקשה אמאי לא נאמר פלגינן דיבורא דהא אם ראה הקידושין שלא במתכוון לא עבר על החרם רק אם הזמינו לכך וא"כ נימא פ"ד דראה הקדושין אבל לא הזמינו וכו' וע"ש בקצות החושן מ"ש על דברי המרש"ך דלהכי כשר בשעת הקדושין משום דעבירה שאינו של חמס לא מפסיל רק לאחר גמר העבירה ע"ש ועל מה שכתב המהרי"ט דנימא פלגינן דיבורא כתב דלא שייך פלגינן דיבורא כיון דקי"ל דקדושין בלא עדים הוה מילי דהשטאה ולא קדושין כלל א"כ כשבא העד ואומר שפ' גירש את פ' נמצא שלפי דבריו לא הוה קדושין כלל ושוב לא שייך לומר כלל פ"ד דמוסיפין על דבריו לא מוספינן כמו גבי אנוסים היינו מחמת ממון בכתובות ע"ש בתו' והנה יש לתרץ דברי המהרי"ט דהנה לכאורה קשה אמאי דקאמר המרש"ך דכשר הוא בשעת ראיי' הלא מפורש הוא ברשב"ם ב"ב דף קכ"ח ע"א דדרשינן מאו ראה דבעינן שיהי' בשעת העדות ראוי להעיד וע"ש היטב וכן הוא בש"מ ב"ב דף... וז"ל

א"כ מה בכך דכשר הוא בשעת הקדושין עכ"פ אינו ראוי להעיד על הקידושין דהא תיכף כשנגמר הקדושין שיוכל להיות עליו עד כבר הוא מופסל משום שעבר על החרם א"כ שוב בשעת ראיי' לא הוי ראוי להעיד ודו"ק ומש"ה שפיר י"ל דברי המהרי"ט דלפי הנ"ל שייך שפיר דפלגינן דיבורי' דהא כשבא להעיד על הקדושין מעיד שפיר דהי' קדושין בפני עדים כשרים דהא בשעת הקידושין כשר הי' דא"ת דלא הי' ראוי להעיד ע"ז כתב דשפיר י"ל דפלגינן דיבורי' ושפיר ראוי להעיד דמפליג דבורי' דלא הזמינו רק ראה שלא במתכוין דהא אפי' אם הזמינו אותם ג"כ כשרים הם בשעת הקדושין ודו"ק. [ע"כ דברי המגיה בשם המחבר]

סימן לג

בדין אותן שידוע שאינם [מאמינים] בדברי רז"ל אם הם פסולים לעדות

הנה ברמב"ם מבואר בה"ת [פ"ג ה"ח] וז"ל אפיקורס וכו' הרי מי שאינו מאמין הוי אפיקורס ואפיקורס פסול לעדות והנה באותן שמקילין במצות התורה כגון פאת זקן או שעטנז אפילו שלא להכעיס רק שקל מצוה זו בעיניו נמי פסול לעדות. והנה צריך שנבאר דין מומר שמדברי הרשב"א בחי' ומשמרת הבית מבואר אפילו יש בידו היתר ואוכל דוקא האיסור אינו אפיקורס דפסק כמ"ד [בע"ז כ"ו ב'] מומר להכעיס הוי מומר לא אפיקורס וכן הרא"ה ז"ל פסק כמ"ד דלהכעיס היינו שאיסור והיתר לפניו ואוכל האיסור אבל כשמניח היתר ונוטל בידים האיסור הוי להכעיס ואפיקורס. והנה הרמב"ם ז"ל בה"ת כתב וז"ל [בפ"ג הלכה ט' מומר לעבירה אחת וכו' עד והוא שיעשה להכעיס] הרי דכתב והוא שעשהו להכעיס וקשה עליו דהא [בהלכות רוצח ושמירת הנפש פ"ד הלכה יו"ד] כתב דלהכעיס הוי אפיקורס והאיך כתב כאן דהוי רק מומר לד"א וצ"ל דבעושה להכעיס בורא כ"ע יתשו"י ודאי הוי אפיקורס ומורידין אותו ורק שאינו אוכל לתיאבון קורהו ג"כ להכעיס דהיינו שמבטל מצוה מהתורה לא לתיאבון וזה נקרא להכעיס אבל מ"מ אינו מומר לכה"ת והוי רק מומר עד"א ואעפ"כ אין לו חלק לעה"ב וכן נראה בהלכות רוצח ושמה"נ [בפ' הנ"ל הלכה י"ב] שכתב וז"ל [בד"א בישראל בעל עבירה כו'] הרי במבטל מצוה אחת בתמידות אפילו שלא להכעיס הוי מומר לד"א ואין מעלין אבל לא מורידין וכן נראה מהכ"מ ז"ל שם אבל באינו מאמין במצוה אפילו בדברי חז"ל הוא אפיקורס ומורידין והוי מומר לכה"ת כולה. ונראה מדברי הראשונים ז"ל שכה"ג לא נחלקו ר"א ורבינא [שם] ולא נחלקו רק ביש איסור והיתר לפניו אבל באינו מאמין או שעושה להכעיס הבית"ש זה אפיקורס לכ"ע והמבטל מצוה אחד בתמידות הוי מהאין מעלין ובודאי פסול לעדות דגרע מעכו"ם ולא גרע מרועה ויש לומר דאין צריך להכריז דלפע"ד זה פסול מה"ת ולא אחיך הוא ודו"ק ואותן שאינם מאמינים בדברי חז"ל פסול לעדות מה"ת דהוי אפיקורסין דהתורה הקדושה ציוה לנו לא תסור כנ"ל הנכון והתב"ש ז"ל כתב וז"ל ונראה דמיירי בד"ח רק שאינו מבין מה שאמרו ואם הוא רק חסידות דבר זה אבל מי שיודע ומכחיש דברי חז"ל הוי אפיקורס ימח"ש ופסול לעדות ולא אחיך הוא

סימן לד

להרב המו"צ מ' מענדיל זילבער בק' קאלמייא

בדין כתיבת שם אייזיק בודאי אין לספק רק לכתוב בחד יו"ד או בשתי יודין כפי שחותם עצמו או כפי שכותבין הסופרים באותו עיר הואיל דשם אייזיק מצוי מאוד ונהגו לכותבו בנקודה ולא לכתוב אזק בלא אות מורה על נקודה בודאי צריך לכותבו כן בגט. ועיין בדברי חיים בשער הניקוד בניקוד סגול כנלע"ד אך להלכה אינני סומך כעת על עצמי רק כאשר יסכימו ב"ד לפי דעתיכם

סימן לה

להרב מ' קלמן אבד"ק אבויאר קאמיטאט

הנה מה שעשה השו"ב הוא קלות אך מחמת שאין עדות ברורה וגם כי בעוה"ר נעשה כהיתר בין המוניים דברים כאלה לכן אין להעבירו ורק שיקבל דברי חבירות ולחתום לקיים התנאים דברי יראה אבל לא יזכיר שום איסור שחיטה או ח' ושבועה כי ח"ו יש [חשש] יותר שיכשל ח"ו כמבואר בס"ח [סי' ת"כ] ולא יקבל עליו רק בדרך ד"ח אבל לא שום איסור ואם ח"ו יעבור נעיין מה נדון בי'

סימן לו

להרב... הנה קבלתי מכתבו והנני להשיב תיכף כי הדבר ברור יותר מביעתא בכותחא דזה השו"ב וכו' אסור מדינא דהנה מבואר בחולין וז"ל. מוכח דאם [האיסור] הטעם של החכם האוסר הי' דנראה לו שאסור מצד נדר אסור לו לשו"ב לשחוט ואם עבר ושחט הוא עבריין דעובר על ד"ת ואפילו אם הוא גדול בתורה כי אין אדם נאמן לפסוק לעצמו להתיר מה שחכם אסר ובזה הוא נקרא חשוד על איסורי תורה. וגם עבר שנית לעבור נגד השו"ב שנתנו לו הפרס שקצבו עמו והוא שחט בעיר הזאת וגם הוא קל מאוד כי התריז נגד גאוני דורינו שהעבירוהו והוא חצוף נגדם ולכן בוודאי שחיטתו אסורה

בענין השאלה אם שייך בפשר אסמכתא [א"י] מאי אסמכתא הא גופא טעם של פשר שאינו גומר הקנאה על דעת הדיין ומש"ה צריך קנין ובקנין מסמיך דעתו כפי שיגזור הדיין כן יקום הגם שבאסמכתא גמורה לא מהני קנין רק בבד"ח [כמבואר בחו"מ סי' ר"ז]. גבי פשר לאו אסמכתא גמורה [היא] מהני קנין אבל עכ"פ אם הוי בקנין הפשר מאי שייכות אסמכתא. הא הקנה כבר כפי שיאמרו הפשרנים ועל מי סמך שיהי' אסמכתא וא"כ בודאי שאין אסמכתא בפשר. ואופן השני ששאלו אם הכתבים שהשלישו וקיימו הפשר לא ידעתי מה הי' כתוב בהשטרות דהושלשו ולכן לא ידעתי מה להשיב

סימן לז

להרה"ג החו"ב המפורסם מהר"י שמעלקעס אבד"ק פרעמישלה

מכתבו הגיעני והנה כעת לחולשת כחי וימי הזקנה הגיעו אינני מחליט הלכה למעשה כי אין מרגוע לי לעיין בספר ומאור עיני לא יאורו כבימי נעורי לזה אחרתי מלהשיב. אולם עתה בבוא שנית מכתבו אמרתי להודיע מה שהחלטתי כביר באלו הענינים כי אין ללמוד שום תקנה הכתובה בספר מקהלות אחרות כי נהרא נהרא ופשטי' ועינינו רואות התקנות מתחלפות ואעפ"י שאמרינן ב"ד עושים תקנה על דרך אחד כי היכי דלא יכחשו תקנתא אחריתא. מ"מ באלו תקנות וחזקות לא כל המקומות שוות וכל קהלה תקנו לפי טבעי אנשים בין מישראל בין להבדיל לפי מנהגי זולתינו כאשר עינינו רואות תקנות מחולפות ולזה אין לנו רק אם התקנה ברורה בעיר להלוך אחרי' ומספק אין מוציאין ממון. אך בנידון חזקת האוראנדי ידוע תקנות ארצות הנפשטו בכל מדינותינו אשר תקנו קדושי עליונים בכללות התקנה כל התקנות שווים. ורק קביעת הזמנים בחזקה ובאבידות החזקה כל עיר ומקום לפי מנהגו. והנה בכללות מבואר בתשו' מהרי"ו ז"ל דאפי' אם הפריץ לא ישכירנו בוודאי אפ"ה צריך המחזיק עפ"י התקנה.... יע"ש ולזה אם כבר השווה השני כמה