דברי חיים חלק ב תקכח

אחרת לפנינו כו' וז"א ע"ש] ונ"ל לתרץ עפ"י פשוטו דהנה כשהלוה בא לפסול אחד מכתות הראשונים א"כ אם באו כת השני כולם פסולים משום נמצא א' מהם קו"פ ובשלמא למ"ד צריך לברר א"כ אם לא העידו תכ"ד לא נפסלו משום נמצא קא"פ דהנה קיי"ל בקרובים לא בעינן שיעידו תכ"ד דהא נפסלו בצירופן בשעת ראי' אבל בעדים זוממין דלא ראוי כלל אין הצירוף רק בשעת הגדה דהגדה הוא צירופן [ע' תוס' מכות ו' א' ובש"ך סי' ל"ז] ולפ"ז י"ל דאם המלוה אומר שיש לו שתי כתות דאין הלוה צריך לשלם רק אחר אמירת השני כתות וא"כ עיקר החיוב בא בשעת עדותן ולא מהני מה שנצטרפו בשעת ראי' דהא לא מחייבי אראי' רק (על) עד שיגידו שניהם ואז בא החיוב וצריך אז הצירוף לפוסלן ואם לא העידו תכ"ד לא מצטרפי כלל ולא הוי נמצא א' קו"פ דמשכחת שהעידו לאחר כ"ד וא"כ לא נצטרפו בשעת הגדה בשעת החיוב כשבא [א"כ לא חשוב נוגע במה שפוסל לכת ראשונה כיון דנשאר כת שני'] אבל לדידן דפסקינן דא"צ לברר ואם נמצא א' קא"פ בשעת ראי' פסולין [כולם] וא"כ שפיר כתב המשרים דאפי' לאח"כ לאחר שהביא הכת אחרון א"נ הבע"ד הלוה להעיד לפסול א' מעידי הראי' דהוי נוגע דהא יבטל כל עדותן משום נמצא א' מהם קו"פ ואין להקשות דלמה סתם הדבר בש"ס [סנהדרין כ"ג ב'] ופשטא דגמ' משמע דאם צריך לברר הטעם הוא משום דלא יהא לו שני כתות באם יפסלו וללישנא קמא [של רש"י] דכשר הוי איפכא ולמה לא יאמרו כפשוטו דהוי נמצא א' משני הכתות קו"פ ומשמע מש"ס דאם כבר הגידו הכת הב' יכול לפוסלו להראשונים למ"ד א"צ לברר וכדברי הש"ך וכו' דבאמת בממון מצטרפים בא' אמר בפני לוה וא' אמר בפני הודה וכן בב' כתות כן וא"כ לא ראו מעולם ביחד [ול"ש נמצא קא"פ] משא"כ המשרים אשמעינן דבראו ביחד לא יוכל לפוסלן משום נמצא א' מהם קו"פ ודו"ק

עוד קשה לי בסוגי' זו למ"ד דצריך לברר א"כ הוי הכת ראשונה עדות שאאי"ל דאם לא יברר בעדים המלוה או הלוקח לא יטול המלוה דצ"ל נגמר הדין על ידם ואם יבא כת שני' ויעידו כראשונים א"כ גם הראשונים שנמצאו זוממין פטורין דהא לא יזמו להפסיד ממון דבאמת חייב הוא לזה כאשר העידו הכת הב' וכמבואר במ' מכות בריש פ"א [דף ה' ע"א בתוס' ד"ה וכן] ובב"ק וא"כ הוי עדות שאאי"ל ואפשר לומר נהי דהוי עדות שאאי"ל מ"מ לענין בירור סגי לכ"ע כיון דכת א' כשרה וגם עוד כת מעידה כדברי' הוי בירור עכ"פ ואפי' רש"י ז"ל [בלשון שני שם] מודה בזה כיון דלא הוי פסול ולכאורה י"ל דשפיר הוי יכול להזימה דבלא עדותן לא הוי גובה מהלוה דהא צריך לברר ולא הוי שני כתות וא"כ ע"י עדותן נפסד וצריכים לשלם משום הזמה אך ז"א דהא מ"מ אם המעשה אמת כדברי כת הב' א"כ נתחייב בממון לא גרמו לו היזק ופטורים גבי מזיק ורק גבי קנס מחמת שיכול להודות מתחייבי הזוממים כמבואר במכות דף הנ"ל ולכאורה מכאן מוכח דלאחר דעקרו לדו"ח עדות שאאי"ל כשר דלא כש"ך ז"ל [סי' ל"ג סקט"ז] אך די"ל הא דצריך לברר לא הוי רק דרבנן דמה"ת כיון שיש עדות שחייב די וכי בשביל דיבורו שאמר שיש לו ב' כתות יפסיד מעותיו ובודאי דאינו רק דרבנן וא"כ י"ל שפיר כדברי הש"ך ז"ל ודכת א' ממ"נ כשר דמה"ת א"צ לברר ומדרבנן א"צ עדות שאי"ל

הראשונים הקשו דלמה פסול הנוטל שכר להעיד [רק] מטעם קנס כמבואר בש"ס [בכורות כ"ט ובכ"מ] ויעוין ברש"י ז"ל והלא מה"ת פסול משום נוגע יעוין במהרי"ט ובמהריב"ל וכל האחרונים התעוררו בזה ולי נראה לכאורה דנ"מ לענין עידי גיטין וקדושין וחליצה דצריך גוף העדות להיות בפני עדים אבל אם מקדשה בינו לבין עצמו או בפני פסולים מותרת האשה להנשא לאחר אפילו שהודית וגם בעצמה יודעת שקידשה אחר ואפילו להעיד מותרת אם הוא פסול וא"כ משום נגיעה אינו פסול רק בשעת הגדה דאין מאמינים לו דדלמא משקר משום נגיעתו אבל בשעת ראי' הוי עד כשר ואמת דהא המעשה אמת ולא משקר א"כ נהי דהב"ד לא מהימנין לי' עכשיו משום נגיעה מ"מ האשה דיודעת שקידשה אסורה וכל שראה מעשה הקידושין אסורה לו דהא באמת הוא כשר דחזינן דלא משקר א"כ הי' קדושין בפני עדים אבל למה דפסלו חכמים משום קנס כל העדות בטל ומותרת האשה להנשא ואפילו דנימא דהוא מדרבנן הוי כמקדש לפני פסולי דרבנן דלרה"פ א"מ אפילו מה"ת [עי' ב"ש סי' מ"ב סקי"ט]. אך יש לדחות זה דבשעת קדושין דהראי' הוא ממילא כשר אפי' לפ"מ דאסרו וקנסו הנוטל שכר להעיד דלענין לבא לראות העדות לא הוי נוטל שכר להעיד [כמבואר בש"ע סי' ל"ד] ועל ראיית המעשה דהוי ממילא מה נוטל שכר ע"ז אך ז"א די"ל בגווני דיש קו"פ וצריך לייחד עדות שיכוונו להעיד והוא אינו רוצה לכוין עד שיתנו לו שכר וזה הוי שפיר נוטל שכר להעיד אך עדיין קשה לי דבלאו תקנת חז"ל נוטל שכר פסול משום נוגע ואי דבשעת ראי' ידעו דלא משקר או לפי שיטת מהרש"ך וקצות ז"ל דאפילו אם נוגע משום קרוב לא נפסל [רק] לאחר גמר הקדושין ואז בשעת הקדושין הוי עדות כשר ומקודשת עכ"פ אסור להנשא לדידה דידעה האמת שנתקדשה זה ליתא דלפי מה דמבואר ברשב"ם ב"ב גבי תחלתו וסופו בכשרות דמבואר שם הטעם דכתיב והוא עד וגו' דצריך שיהי' העד בשעת ראי' ראוי להעיד יעו"ש מטעם גזה"כ וא"כ כיון דלא יוכלו להעיד או מטעם דחיישינן משום נגיעה דמשקרי או מטעם קרוב ס"ס לא יכלו להעיד א"כ לא הוי כלל עד אפילו בשעת ראי' דהא א"א לו להעיד ומזה קשה גם על הקצה"ח ז"ל שכתב [אולי כוונתו לס' אבני מלואים סי' מ"ב סק"ו] דבשעת מעשה הוי כשר הא עכ"פ אינו ראוי להעיד ופסול אך די"ל כיון דראוי להגיד פ' נתקדשה סתם הוי ראוי להגיד וכן התם דאפשר לומר פ"ד כמבואר בקצות ולכן כיון דבשעת מעשה לא נפסלו שפיר מועיל עדותן עפ"י פ"ד

בתומים [סי' ל"ז ס"ק כ"ב] הקשה על ר"ב והרא"ש דס"ל דבעדות ל"מ סילוק מהא דפריך הגמ' [ב"ב מ"ג ב'] וז"ל הגמ' (על שמואל דאמר שותף מעיד) [וכיון דאסהיד דלוי הוא היכי מצי מפיק מיני'] והקשה דלפי סברת ר"ב ואשר"י הרי עכ"פ פסול מטעם שתחלתו הי' בפיסול שהי' נוגע וסילוק לא מהני ובאמת לפע"ד לק"מ דהנה באמת כתבו הראשונים דלא שהביא ראובן עדות שהוא שלו רק דידעינן שאומר כן שדעתו לתובעו מש"ה הוי נוגע שרוצה לפסול עדי לוי משום שנראה לו שהעדים שלו טובים ויוציא בדין והוי נוגע אבל אם מסלק עצמו והודה ליהודה דהוא של יהודה ואינו נוגע עתה כלל גם תחלתו לא נפסל כלל דהא אנן לא ידעינן שהוא נוגע דדלמא אין לו כלל עדים ולא נפסל למפרע כלל וא"כ [לא שייך] כלל ע"ז שהי' נוגע כיון שעתה אין שום חשש שמשקר וד"ל

בתומים סי' ל"ד ס"ק כ"ו וז"ל [ולכן נראה דתלי' בהך פלוגת' שכתבתי לעיל עד כיון דאנן אמרינן דהוי כמעיד לאחר לוה ולא לו אין לך סילוק גדול מזה ומה נגיעה יש כאן ועיי"ש] ואינני מבין מה חילוק אם אנו פ"ד באופן שהכוונה על אחר או שאינ' משגיחים בעדותו משום ב"ד ס"ס אין אנו מקבלין עדותו על עצמו מה שאמר שלוה לו ולפי הטעמים זולת תירוץ הראב"ד ז"ל דהוי בע"ד ואינו בגדר עדות ובשארי התירוצים כתבו הטעם של פ"ד היינו מה שאומר על פלוני אינו נצרך לעדות פסלות ואינ' מקבלים רק הצורך לפסול או להרוג פ' וא"כ ס"ס אין מקבלין רק מה שצריך לעדות פסלות או הריגת פ' אבל לכל התירוצים אין מקבלין עדותן על הנגזל אך י"ל דאיירי בגווני שיש עוד עד שלוה [ממנו] בריבית ומבין שניהם רוצים הב"ד לפסול למלוה ולכן כתב הריב"ש דאצ"ל לא לקח הריבית דלא הוי נוגע כלל ולא יקח דהא לא מהימנינן לי' על הריבית דידי' יהי' מאיזה טעם שיהי' והוי כאלו לא מעיד ע"ז וכמבואר היטב בריטב"א מכות ועיין בר"נ סנהדרין ופסקי רא"ש מכות ולכן כשר לעדות משום פ"ד אך לכאורה דהנה הוא תובע רבית ונהי דאין מקבלין עדותו משום איזה טעם הנ"ל מ"מ יתבענו ע"י עד השני שלקח ממנו רבית ויהי' חייב שבועה עפ"י העד ואם יהי' פסול יהי' משואיל"מ ומש"ה נהנה בעדותו שצריך לו וא"כ הוי נוגע ממש [ושפיר כ' המרדכי דוקא באומר לא לקח הרבית] אולם י"ל דכיון דרוב השיטות פסקו באם ידע בהחשוד לא אמרי' משואיל"מ ורק פטור בלא כלום כמבואר הטעם בתוס' שלא יערימו על החשוד [ע' בחו"מ סי' צ"ב סעיף ז' ובש"ך סק"י] וא"כ טעם זה שייך גבי הלואה [ברבית] דלא יהי' משואיל"מ ורק יהי' פטור בלא שבועה [כיון דמיד שהלוה לו ברבית ידע שהוא חשוד] ומש"ה שוב אינו נוגע כלום וכדברי הריב"ש אבל במקום דאין שייך זה כגון שהעידו עליו עד אחד כן עם הנגזל [שגזל ממנו] דאז שפיר מתהני בעדותו דהא אם יפסול הוי לי' כנגדו משואיל"מ [וע"כ כ' הרמ"א גבי נגזל ובלבד שלא יהא הנאה ומיושב קו' הש"ך סקכ"ח על הסמ"ע דהלא מרמ"א מוכח כמרדכי עיי"ש ובזה א"ש היטב וד"ל]

בסוגיא דנמצא אחד מהן קאו"פ

ז"ל המשנה [מכות דף ה' ע"ב] עפ"י שנים או שלשה עדים יומת המת אם מתקיימת בשנים כו' אלא להקיש שלשה לשנים כו' עד שיהי' שלשתן זוממין ומנין אפי' מאה ת"ל עדים יעו"ש קשה דמאי הוי ס"ד דביותר מג' א"צ שיזומו כולם הלא אדרבה ומה בג' שאין נשאר כאן עדות על המעשה מ"מ לא