דברי חיים חלק ב תקכה

מת הגר פטור ממלקות דה"ל לאו הניתן לתשלומין [עיין מכות דף ט"ז וברמב"ם פי"ח מה' סנהדרין ה"ב] ה"נ כיון דכבר נתחייב בממון ה"ל לאו הניתן לתשלומין. ונ"ל לחלק דהתם כבר נתחייב ממון לגר שפיר ה"ל לאו הניתן לתשלומין דמה שמת הגר וזכה הוא בחובו מ"מ הוי כאלו שילם לו וזכה בחובו מטעם ירושת הגר שזכה בו אבל הכא גבי לקט אין מחוייב כלל לתת לעניים הלקט ורק לעזבה בשדה כמבואר ברמב"ם שם ובכ"מ ורק אם עבר בעה"ב ולקטה עבר על לאו לא תכלה וגו' ומחויב מלקות ורק שהוא ניתק לעשה דתעזוב אבל אינו מחויב ממון רק לקיים העשה או ללקות וא"כ אם נשרף הגורן ואינו יכול לקיים העשה לוקה דלא הוי כלל ניתן לתשלומין דהא מעולם לא נתחייב לעניים רק לקיים המצוה הניתק לעשה ואם אינו יכול לקיים העשה כגון שנשרף נתחייב במלקות דלא ניתן לתשלומין כלל ומש"ה חייב מלקות. ועפ"ז ל"ק קו' התוס' בר"ה [דף ד' רע"ב] שהקשו דאמר שם בגמ' מעמך זה לקט שכחה ופאה דחייב בבל תאחר והק' בתוס' הא קיימו עניים ועובר על בל תאחר (ברגל אחד) [לאלתר] והאיך מרבה הגמ' לג' רגלים לבל תאחר והאריכו בקו' זו. ולפמ"ש לק"מ (דהא באמת לכאורה קשה) מה שרצו התוס' לומר דעובר (ברגל א') [לאלתר] משום דקיימו עניים מה לנו לעניים דקיימו בשלמא גבי צדקה דחייב (ברגל א') [לאלתר] משום דקיימו עניים שהוא חייב לעניים מטעם נדר ועובר (ברגל א') [לאלתר] אבל גבי לקט לא מתחייב כלל לעולם רק לעזוב כמבואר בחולין [קל"א ב'] וברמב"ם הל' זרעים אבל אינו מחויב לתת להם דבר ולא מחייב בעבר ולקט מכל השדה רק שעבר על לאו דלא תלקט וצריך לקיים העשה של תעזוב לנתק הלאו דלא תלקט אבל אין עליו חיוב רק מה שעבר על לאו חיוב מלקות או לקיים העשה ומה לנו לחייבו בבל תאחר משום דקיימו עניים הא אין לעניים עליו חיוב כלל ובשלמא לג' רגלים עובר בב"ת מגזה"כ דמעמך לרבות לקט ש"פ אבל לחייבו משום דקיימו עניים ל"ש חיוב כלל ומה לו לעניים ומתורץ קו' התו' שפיר. אבל יצא לנו מכ"ז (דברגל א') [דבלקט שו"פ] אינו עובר על בל תאחר אפילו דקיימו עניים דאין לעניים חיוב עליו כלל אבל אם עבר ג' רגלים עובר בב"ת משום גזה"כ. והנה לכאורה קשה על הרמב"ם שכ' דאם נשרף הגדיש אם לא יוכל לקיים העשה חייב מלקות ואם הגורן קיים יוכל לקיים העשה ופטור ממלקות וקשה הא מבואר ברמב"ם ובתו' יומא דף ל"ז דחד עשה לא מנתק תרי לאוין וכ"מ במס' תמורה הא כאן תרי לאוין חד דלא תלקט וחד דבל תאחר וחד עשה לא עקר תרי לאוין. אולם לפמ"ש א"ש דאם לא עבר ג' רגלים אינו עובר כלל בב"ת ולפ"ז שפיר השמיענו הרמב"ם במה דכתב על לאו הניתק לעשה [ולא נקיט לישנא דר' יוסי הג' על לקט שו"פ דנהי דגם לקט הו"ל ניתק לעשה עכ"ה] דהיינו באם לא עבר ג' רגלים דאין כאן רק חד לאו והוי ניתק לעשה אבל באם הי' ג' רגלים והוי תרי לאוי ולא אתי חד עשה ומנתק תרי לאוי ולא הוי לאו הניתק לעשה ודו"ק [וא"כ אז אינו מתודה עליו ולכך נקיט סתם על לאו הנל"ע וריוה"ג נקיט על לקט שו"פ לאשמעינן זה גופא דתעזוב השתא משמע והו"ל ניתק לעשה ומיירי בלא עברו עליו ג' רגלים ע"כ אבל הרמב"ם דכבר השמיענו עיקר הדין דתעזוב הו"ל להנל"ע בה' מ"ע שפיר דלא נקיט לקט שו"פ משום דלאו בכל גוונא הו"ל ניתק לעשה ונקיט טפי סתם ניתק לעשה ודו"ק עכ"ה] ומ"ש דאינו חייב בלקט שו"פ במה דקיימי עניים דאינו חייב כלל לעניים זה הוא דבר ברור דהא אמרינן שם בר"ה [ד"ו] דצריכי תרי פסוקי חד דאמר ולא אפריש וחד דאפריש ול"א ה"נ בודאי סברא הוא דלא חייב בבל תאחר על עשה דצריך לקיים להפטר מן המלקות על בל תאחר דאין בו חיוב לעניים כלל ולא אמר ולא אפריש כמו בצדקה אינו חייב כלל בבל תאחר רק משום גזה"כ דמעמך ולא מחמת דקיימו עניים ודו"ק

סימן לא

קצת הערות בהל' עדות

בב"ח סי' ל"ד כתב [דעדות שבשטר מועיל הזמה לפסול העדים דלא עדיף מהזמה שלא בפניהם וכו'] הובא בש"ך ס"ק י"ג ד"ה שאפשר ובסי' ל"ח סק"ב השיג עליו וז"ל ונ"ל כדברי הב"ח ולא מטעמי' כו' שכ' דהכחשה מיהו הוי כמו הזמה שלא בפניהם ליתא דמי לא עסקי' נמי שמזימין אותם בפניהם כו' יעי"ש ונ"ל דכוונת הב"ח ז"ל הוא דהנה בהזמה יש שני ענינים א' על גוף הדבר שמעידין וא' על המלוה או על הפקדון אם חייב הלוה או הנפקד וכתבו שם הפוסקים הטעם דהזמה שלא בפניהם הכחשה הוי דמה שמעידין על גוף הממון אם חייב הלוה או הנפקד הלוה והמלוה המה בפני הב"ד ומה איכפת להו מה שהעדים אינם כאן הא המה כאן ועליהם מעידים שאין חייב הלוה ובפניו ופסלות העדים הוא ענין אחר ועיין בנ"מ ל"ח וא"כ שפיר מדמה הב"ח הזמה בשטר להתם דהנה קיי"ל עדות שבכתב פסול ורק בשטר כשר הוא מטעם דהוי כמו שנחקרה עדותן בב"ד דעדים החתומין על השטר הוי כנחקרה עדותן בב"ד והוי כהגידו אז בע"פ בשעת חתימתן או מטעם שנכתב בציווי הבע"ד וכ"ז אם אמרי' שהשטר אמת דמדאו' לא חיישינן לזיוף וא"צ קיום ורק עיקר העיכוב דגזה"כ מפיהם ולא מפ"כ ע"ז אמרי' דהשטר אמת אבל אם יש עד: (השאר חסר) [נ"ל דכוונתו דכיון דיש עדים המזימין להשטר נמצא אגמ"ל דלא הוי כנחקרה עדותן בב"ד וגם לא נכתב בצווי הבע"ד א"כ שוב לא הוי רק עדות בכתב דלא הוי עדות וא"כ שפיר נהי דלפסול השטר מהני ההזמה אבל לענין עונש אפי' כשהזימם בפניהם לא יוכל לחול העונש דהרי בלא"ה עדותן פסול משום מפי כתבם ושפיר הוי כהזמה שלא בפניהם ודו"ק עכ"ה]

הש"ך ז"ל בסי' ל"ה ס"ק א' וז"ל ב' שערות אחר י"ג שנים גמורות כו' עכ"ל הסמ"ע משמע דר"ל כו' יעי"ש ולענ"ד לא נראה כלל לחשוב שעות בי"ג שנים ויום א' דהנה מבואר בש"ס [נדה מ"ד ב'] פלוגתא דתנאי גבי בת שלשה ויום א' אם סגי בב' שנים ויום א' או ב' שנים ושלשים יום וגם גבי עשרים והביא סימני סריס יש פלוגתא [שם מ"ז ב'] אי סגי בשלשים יום וגבי י"ג ויום א' אין חולק דבעי י"ג ויום אחד והסברא פשוט משום דפליגי אמוראי [שם מ"ה] אם תוך זמן כלפני הזמן או כלאחר זמן וא"כ ממ"נ למ"ד דתוך זמן כלאחר זמן בודאי מהני הסימנים כל שמביאין בתוך שנת הי"ג ואם למ"ד דת"ז כלפני הזמן בודאי דל"ש לומר דסגי בי"ב שנים ושלשים יום דנהי דשלשים יום לשנה יחשב מ"מ כל השנה הוי ת"ז ולא לאחר זמן וכיון דבעינן דיביא השערות לאחר הי"ו שנים ממילא לאחר שלשים דשנת י"ג הוי עדיין תוך י"ג אבל לא הוי לאחר הי"ג ולכן לכ"ע בעינן דוקא י"ג ויום א' אך כשעברו הי"ג שנים נהי דלא הוי שלם בשעות מ"מ סגי בי"ג שלימות דהוי אחר הי"ג שנים דאנן בתר שנות העולם אזלי' בזה כמו בבן כ' שהביא סימני סריס דסגי בי"ט שנים ולמ"ד יום או להרמב"ם ז"ל [בפ"ב מה"א] כ' פחות למ"ד יום אבל לא בעי שלימות ורק בי"ג שנים א"א לומר דסגי מחמת למ"ד בשנה דנהי דהוי כשנה הא עכ"פ תוך הפרק הוי אבל בעבור כל הי"ג שנים הוי בשנות העולם בתר י"ג אפי' לא נתמלא בשעות דהא פסקינן בזה דלא כרב דס"ל שלימות בסריס וה"ה בי"ג שנה

הנה התוס' בסנהדרין [דף מ"א ע"ב ד"ה שזה יודע וז"ל וי"ל דאם איתא דלא אזלינן בתר רובא הוי לי' כחוזר ומגיד וכו' יע"ש]. וזה קשה חדא דהא קודם חקירת כולן יכולין להחזיר אפילו לאחר כ"ד [כמבואר בטור וב"י סי' כ"ט] וגם קשה מאי פסיקא להו דהוי אחר כ"ד ונ"ל ליישב בהקדם לתרץ דברי התוס' בריש דבריהם ובפסחים [דף י"א ע"ב] שכ' וז"ל [וי"ל דשפיר דייקינן כיון דשיילינן באיזה יום ומכווני ליום אחד וכו' ע"ש]. דקשה עדיין מה נפסיד אם נבדקם עוד הפעם. ותו הקשו המפרשים דהלא ר"מ לא אזיל בתר רוב וחייש למיעוטא א"כ מאי מהני לצטרף עדותן [לר"מ שם בפסחים י"א ב'] ולתרץ כ"ז נקדים דהנה קשה על הגמרא [סנהדרין ס"ט ע"א] דמאי מקשה מהא דא' אומר בב' בחדש וכו' ש"מ דאזלינן בתר רובא [מנ"ל דילמא לא אזלינן בתר רובא] רק דנאמנין לפרש דבריהם כדקי"ל בש"ע ובהדיא אמרינן בירושלמי דטעות שמצויין לטעות נאמנין ובש"ע סי' כ"ט מפורש כן לדינא [וא"כ בזה שמכוונ' ליום השבוע נתברר שטעו וכמש"כ התוס' הנ"ל] וא"כ מנ"ל מזה דאזלינן בתר רובא אך י"ל דקו' הגמ' דנהי דנאמנין לפרש דבריהם מ"מ לולא דאזלינן בתר רובא הוי כלא מעיד על יום החודש רק על יום השבוע [וא"כ בצרי לי' מז' חקירות] ומש"ה ש"מ דאזלינן בתר רובא דטעי והוי כאלו העיד בפירוש בג' בחודש וכ"כ התומים סי' [כ"ט ס"ק א'] לשיטתו שם ולקו' נמי שפיר מתורץ בזה נהי דעד נאמן לתרץ דבריו מ"מ כל כמה דלא מפרש הוי כלא אמר בכמה בחודש לולא דאזלינן בתר רובא. והנה לפ"ז דבאמת אם אומר יום השבוע במכוון עם העד השני נתגלה שטעה ורק דלא הוי כאומר יום החודש בפירוש [רק כיון דרובא טעי הוי כאומר יום החודש בפירוש] והנה לפ"ז אפי' אם לאחר שאומר יום השבוע יחזור ויאמר שלא טעה בעיבור החודש ג"כ לא יוכל לחזור ממה שאמר כבר ביום השבוע וא"כ ל"ק קו' [על] התוס' שמה נפסיד אם נשאלם הא מבואר (בב"י) בטו"ז סי' כ"ח סעי' ט"ו בשם