דברי חיים חלק ב תקכג

הש"ל לכפר על השבועה שהיתה גורם ודו"ק. (ועפ"ז י"ל דהראב"ד שמשיג על הרמב"ם דב"א)

סימן כז

הרמב"ם ז"ל בהל' (תמידין ומוספין) [מעשה הקרבנות פט"ו ה"ד] כתב וז"ל אעפ"י שקדושת דמים (אינו נדחה) [היא] מפני שבע"ח אינם נידחין ע"כ תורף לשונו והוא נגד הגמ' קידושין [ז'] וזבחים [י"ב] וכמה מקומות שמבואר שם גבי ר"י ש"מ תלת ש"מ בע"ח נדחין ויש דיחוי בדמים וכו' הרי דמסברא הו"ל למימר אין בע"ח נדחין זולת שחידש לנו ר"י שבע"ח נדחין וכן קדושת דמים נדחין והרמב"ם ז"ל תפס הלשון בהיפוך אעפ"י שק"ד [היא ור"ל דהי' ראוי להיות] נדחה מ"מ בע"ח אינם נדחין וק' הא כיון דפליג אדר"י וס"ל להרמב"ם ז"ל דבע"ח אינם נידחין וכן [ממילא גם] ק"ד א"כ מה זה שכ' אעפ"י שק"ד נדחין הא אדרבה ק"ד א"נ לדידי' מסברא בעלמא וכל המפורשים עמדו בזה הכ"מ ולח"מ ונ"ל דכוונתו כן שקשה לו נהי דדיחוי מעיקרא לא הוי דיחוי היינו במקום שלא הי' חל עליו שום הקדש ונדחה שייך שפיר לומר דיחוי מעיקרא לא הוי דיחוי כיון שלא נדחה מעולם ורק דלא הי' ראוי אז לשום הקדש והוי כמו מחוסר זמן דילפי' מקראי דל"ש בו דיחוי אבל היכי דשייך בו שם הקדש ונדחה ממקצתו שפיר שייך בו דיחוי ולזה אמר שפיר דאעפ"י שהקדיש לדמי' ושייך שם דיחוי במה שנדחה בהקדש הגוף ולזה אמר מ"מ ב"ח א"נ ול"ש עליהם שום דיחוי כיון דראוין להיות עדיין ראוי שוב לא הוי אדחי כלל ודו"ק בלשונו. וע"ד זה יש לתרץ קו' התוס' בסוכה [ד' ל"ג ע"א] שכתבו [כיון] דנראה ונדחה ובידו לא הוי דיחוי ולמה אמרי' בסוכה דנראה ונדחה ובידו הי' לא נפשוט ולפמ"ש כל הטעם בדיחוי היכי שהי' פעם נדחה הוי דיחוי כל חדא או דיחוי מעיקרא או דיחוי דשעתא אבל דאין שם דיחוי עליו לא לכן במה שהי' בידו לתקנו אין מקום פסול אבל [כשא"א לתקנו אם לא] כשעבר [על איסור] יו"ט שם דיחוי עליו

סימן כח

לחתני הרב הגדול החריף ובקי בנש"ק חו"פ מו"ה מרדכי דוב נ"י

אודות פלפולך ידידי אתמה מאד למה נטית מהדרך הפשוט הלא נודע כי (במקום) פלוגתא דתנאי אי מטמא מה"ת אפי' משקין וגם מים מי מטבחים פלוגתא להרמב"ם ז"ל [פ"י מטומאת אוכלין הט"ז] מהלכה ולשארי המפרשים הטעם דעשאו כד"ת דמים אינו מטמא דהוי מקוה ולהר"ש אפי' במחובר הוי מטמא לולא הקבלה אך הורה לנו הרמב"ם ז"ל כלל דמים מחוברים אפי' למ"ד שמטמא מה"ת מ"מ אינו מטמא זולת אם נעקר בכוונה ויותר מזה מבואר אפי' שאוב בכלי לצורך מחובר אינו מכשיר ולא מקבל טומאה וא"כ בפסחים [דף ט"ז] דבעזרה אם יש רביעית מים או מה"ת או מדרבנן מטמא בכל מקום דאיירי דעקרו מהמחובר לכוונתו וכדמפרש הרא"ש ז"ל בפסקיו בנדה אבל אם לא נעקר לרצונו אין שום [מים] שבעולם מטמא ועיין ברמב"ם והוא מהמשנה ותוספת' שמחלקים בין מה שנעקר מפיו ומה שנעקר בזריעותיו אצל רגליו דהוי מסתמא נעקר שלא לרצון ומש"ה בנעקר לרצון כמו בעזרה (דבנעקר שלא לרצון אפי' בעזרה טהור דזה הלכה ברורה דמי גבים וכן כל מים פחות ממ' סאה אין מטמאין עד שיתלשו בכוונה), ולכן שם בפסחים תלי' הדבר בפלוגתא כיון שנתלש בכוונה דמטמא ורק דמטהרין דהוי מקוה מים יהי' ורבנן מדרבנן טמא ולכן יפה כתב הרמב"ם דבטל והראב"ד לשיטתו וכמ"ש בס' הנ"ל סיון תר"ל

סימן כט

הרמב"ם ז"ל פסק דקדשי דמים פודין אותן לכלבים ולא מחלק [בין מתה קודם שתפדה] רק בקדשי מזבח כמ"ש המ"ל ז"ל באיסורי מזבח פרק ראשון [ה"י] גבי ואם נשחטה [קודם] שתפדה אבל במקדיש ב"מ מעיקרא דהוי לדמים פודין אפילו אם מתה וקשה עליו דהא בפסחים [כ"ט א'] האוכל חמץ של הקדש וכו' אמר ר"א דכ"ע אין פודין וכו' אלמא דבקדושת דמים נמי אין פודין ויעוין בפ"י ונ"ל לתרץ זה דהנה לפי מה דקיי"ל כל הראוי לקדושת הגוף אין פודין אותו רק לצרכי אותו הקרבן והדמים יפלו לבה"ב או יקרבו עולות כתנאי דבשקלים [פ"ר מ"ז] וא"כ הכא דחמץ נהי דאינו ראוי למזבח מ"מ ראוי לקדושת הגוף לחמי תודה או שתי לחם וא"כ שוב ראוי להקדש הגוף ואין פודין אותו לכלבי'. אך באמת אאל"כ דאיירי הברייתא דאוכל חמץ הקדש בדבר שראוי להקדש הגוף דא"כ אין פודין אותו כלל ומאי אמר ר"א דהוי דמים לריה"ג דראוי לפדותו להסיק הא אין פודין רק לצרכי קרבן והנה (מלבד) זה י"ל דהא דאין סלתות (נדרים) [נפדין אפי' בקדושת דמים כמבו' ברמב"ם פ"ה מה' עירוכין ה"ח] היינו באם אינם חמוצים שראוי למזבח אבל בחימצו שאז אין ראוין למזבח נפדין דכן מורין דברי הרמב"ם [שם] דדוקא מה שראוי למזבח אינו נפדה [וא"ש דלהסקה ראוי לפדות] הן אמת דלפי מה דכתב המ"ל ז"ל בפ"ה דערכין דדין זה [דדבר הראוי למזבח אינו יוצא מידי מזבח] רק מדרבנן משום דלא שכיח [כדאיתא במנחות ק"א] א"כ כמו בסולת שאינה חמץ דאינו נפדה וכנ"ל משום דלא שכיח כמ"כ נמי בראוי לקדושת הגוף כמו תודה או שתי הלחם אינו נפדה דמ"ש כיון שאין נפדה רק מדרבנן משום דלא שכיח כמ"כ לענין חמץ קרבן תודה או שתי הלחם נמי גזרו רבנן שלא יפדו רק לצורכי אותה הקדושה ולא גרעו מכ"ש ועצים שאינם נפדים [כמבואר במנחות שם] ולכן צ"ל דע"כ לא איירי בהקדש הראוי לקדושת הגוף דא"כ אינו נפדה אפילו לשריפה דהא אינו נפדה רק לצורך הקדושה הראוי' [והדק"ל על הרמב"ם] אך לפי מה שבארתי הסוגי' שפיר י"ל דאיירי הברייתא בדבר הראוי לקדושת הגוף ולא קשה דא"כ למה נפדה להיסק זה אינו דלפי מה שבארתי הסוגי' על מה שקשה לכאורה בחמץ הקדש שר' נחוני' בה"ק ס"ל דלא מעל משום שכרת פוטרו מתשלומין וקשה הא בהגבהה בעלמא יצא מידי מעילה ומעל קודם שבא חיוב כרת ובצל"ח ז"ל עמד בזה וכן בהפלאה ז"ל בכתובות [ד"ל] וע"ש מה שתירצו דאיירי שחבירו תחבו לו וחברו הוא גזבר ולפע"ד י"ל בפשוט בסבור שהוא שלו דאז אינו מכוין לקנות שאין מועל [בנטילתו] כמבואר בהרמב"ם ז"ל ה"מ [פ"ו] אך דלכאורה קשה דהרי נהנה מלעיסה [וחיוב כרת רק בהנאת מעיו וגרונו] והנה בהפלאה ז"ל כתב דהלעיסה הוי כמזיק הקדש דפטור וזה אינו כיון דס"ס בלעה ממילא איכא הנאת הלעיסה דחייב ורק בזה י"ל כיון דא"א לחייבו על הלעיסה רק משום הבליעה דאי לא שבלעה לא מקרי נהנה וא"כ הוי כמו באים כאחת כיון דא"א למעול בלתי חיוב כרת על החמץ שיבלענו ומש"ה פטר ר"נ בה"ק ובזה יש לתרץ קו' התוס' ז"ל שהקשו בפסחי' [הנ"ל ד"ה מאן] דאמאי פטור לרנבה"ק גבי הקדש הא כיון דגלי רחמנא דמיתה ב"ש אינו פוטרו גבי כל הקדש דלרבי במיתה ואפ"ה חייב במעילה כמ"כ כרת לא יפטרנה כמ"ש גבי האוכל תרומת חמץ יעו"ש ולפמ"ש י"ל שפיר דהנה החיוב מיתה של מעילה הוא משום שנהנה מהקדש וזה חייב על הלעיסה אבל חיוב של חמץ באה כשבולעו דאז לא שייך בו איסור וחיוב מעילה שכבר יצא לחולין וא"כ אותו חיוב מיתה שבא לאח"כ י"ל שפוטרו דהכתוב לא גילה רק חיוב מיתה שבא בשעת מעשה של המעילה זה לא פטרה ממעילה אבל חיוב המיתה שבא לאח"כ ורק משום שא"א למעול מבלעדי החיוב מיתה שלאח"כ בכה"ג י"ל דפטרה הכ' [משום מיתה] שלאח"כ אך התוס' י"ל שס"ל דכ"ש הוא מה אם בא כאחת המעילה עם החיוב מיתה לא פטרה מכ"ש (כשבא) החיוב כרת לאח"כ ודו"ק

נחזור לענינינו דהחיוב בא על שעת הלעיסה [לר"י דמוקי פלוגתי' בדרנבה"ק וא"כ כמ"כ לר"א דמוקי פלוגתי' בריוה"ג ורבנן שפיר י"ל דנהי דבשעת הגבהה לא שייך בו מעילה דלא חזי לכלום דאין פודין דבר הראוי לקדוה"ג רק להראוי לו מ"מ בשעת לעיסה דנתקלקל. עכ"ה] ואז אין ראוי לקדושת הגוף והנה בירושלמי שקלים מבואר בהדיא בכה"ג פלוגתא דאמוראי בהקדיש תמימים לבה"ב אם נפדים לכל כשהוממו או לא יעו"ש וא"כ בזה שפיר י"ל דפליגי בזה בדרבנן וריוה"ג דר"א ס"ל כהך מ"ד דנפדו לכל כשהוממו ולכך לריוה"ג דמותר בהנאה בשעת לעיסה דאינו ראוי עוד למזבח שפיר בר דמים הוא לפדות להיסק אבל לכלבים שפיר לכ"ע אין פודין משום שהי' ראוי לקדושת הגוף ודו"ק] אבל בבד"ה שאינו ראוי לקדושת הגוף [מעולם] שפיר פסק הרמב"ם ז"ל דנפדין וכו'

ובאופן וסגנון זה תרצנו קו' התוס' שהקשו על רש"י ז"ל שפירש במה דאמר (ראב"ש) [ראב"י] האוכל חמץ של נכרי במועד פטור לר"י דיליף שאור דאכילה משאור דראי' וכתבו התוס' (פסחים כ"ט ע"א) ד"ה בדין הוא וז"ל פרש"י מותר באכילה וקשה דא"א אם לא יהי' שלו בשעת אכילה דאם נתן לו הנכרי הרי הוא שלו ואם גזל מנכרי הרי חייב באחריותו ולא גרע מחמץ שחייב באחריותו דהוי כשלו ועוד לקמן דקאמר ואזדו לטעמייהו דפליגי בחמץ שעבר עליו הפסח ליפלגי בפסח גופי'