דברי חיים חלק ב תקכ

שאין כ"ר מקדש אלא דבר הראוי דהנה גבי תודה ששחטו על (ארבעים) [שמנים] חלות כתבו התוס' דמנחות דף ע"ח ב' בד"ה ליקדשו מ' מתוך פ' אע"ג דר"י לית לי' ברירה בריש כל הגט היינו היכא כשמתברר לבסוף דלאו כלום עביד אבל הכא קדשו כל היכא דאיתנהו וכשבא להפריש ד' וכו' עכ"ל אלמא כיון דלא צריך להקריב החלה אמרינן שקידשו הארבעים הראוים להתקדש כל היכי דאיתנהו ולא שייך ג"כ לומר אין כ"ש מקדש יותר מהראוי דמה שראוי נתקדש היכא שהוא ובשלמא במי החג אם צריכים שיעור וא"כ אם מילא יותר מכשיעור ואין ברירה מי מהמים ראוים להתנסך והוי כולם שאינם ראוים ולא שייך לומר קידשו הג' לוגים היכי דאיתניהו דהא צריך לנסכן ע"ג המזבח וזה לא נתברר לן איזה מהן הי' ראוי להתנסך דא"ב והכלי לא קידשו רק מה שראוי לניסוך מש"ה לא קדשו כלל אבל הכא בארבעים חלות שבתודה דל"צ שום הקרבה שפיר אמרינן דקידשו הארבעים בכל מקום שהם ואם כן לפי זה בקטורת נמי לפי מה שמבואר בתוס' שבועות (י"א א') וז"ל בד"ה הואיל כו' ואע"ג דטבול יום חמיר דפסול משנתנה למכתשת קידוש כף חשיב לגבי לינה כנתינה למכתשת לטבול יום עכ"ל אלמא דאפי' דלא נפסלו בלינה משום שהכ"ש לא קדשו שלא בזמן מ"מ לענין זה קידש המכתשת לענין טבול יום דשם קטורת עליהם וא"כ מש"ה ממילא לק"מ דאין הכ"ש מקדש יותר מהראוי דז"א דהא לא לענין הקרבה הוא קודש במכתש' כיון שהוא שלא בזמנן רק דקודש שיהא קדוש לגופו לקטורת וא"כ הוי כמו בתודה דקידש הראוי בכל מקום דאיתניהו כיון דאין הקידוש מכח ההקרבה ובשלמא במי החג דהקדישו לענין להקריב לזה אמרינן דלא מקדש יותר ממה שראוי להקרבה ברגל [וכיון דא"ב איזה ראוי לנסך אינו מקדש אבל] הקידוש דמכתשת הוא רק לגוף שיהא קדוש קדושת הגוף לזה שפיר קדוש הראוי לשנה בכל מקום שהוא כמו מ' חלות דתודה כנ"ל וא"כ לפ"ז לא קשה מה שהקשיתי מאי מהני לב ב"ד הא א"ב דהנה מהר"י קורקוס בהל' מעשר שני פ' ד' [הט"ו] כת' וז"ל דע"כ לא פסקינן בדאורייתא א"ב אלא דומי' דההוא שהי' לו מאה לוג דאיסור והיתר מעורבין וא"א להתיר לאכול מהם אם לא נאמר ברירה דאי א"ב נמצא זה אוכל טבל דכן נמי ההוא דסוף ביצה דעלה פסקי' בדאורייתא א"ב להא דמי' דהתם מיירי בבית שיש בו פתחים ומת בבית שאם חשב להוציאו בא' מהם נטהרו כולן ואמרו ב"ה דאפי' חשב אחר שימות מועיל ועלה אמר ר' אושעי' ולא אמרו ב"ה שמועיל אלא לטהר הכלים הנכנסין מכאן ולהבא אבל לא לטהר למפרע דכיון דטומאה דאורייתא הוא א"ב והיינו שאין לומר הוברר למפרע שמפתח זה הי' ראוי לצאת אבל הכא אפשר שאין אנו צריכים להתיר המעשר לטעם ברירה דהא כיון שזה אמר ה"ז מחולל על סלע שתעלה בידי ממ"נ המעשר פדוי ופדיון המעשר בכיס זה הוא וכולם בספק מ"מ איזה סלע שיהי' ה"ז חלול ובשעה שיעלה הסלע אז נאמר זה הוא הסלע שחילל עליו אבל האחרים חולין שהרי אמר סלע שתעלה בידי והרי עלה זה ונתפס למפרע עכ"ל [והכ"מ שם הביאו בקיצור] אלמא באם לא אמר סלע שתעלה בידי רק על הסלע חל ממילא המעשר על כל אחד מהסלעים שבכיס ולאחר כן יוכל לומר שזה שבורר הוא הנפדה עליו המעשר א"כ כמ"כ נמי בקטורת דלא קידש רק מה שצריך כל היכי דאיתא ולא דבר ידוע ולאח"כ הב"ד יכולין לומר זה הנשתייר הוא הנפדה על מעות האומנים דכה"ג אמרינן [דמהני] וכדברי הר"י קורקס הנ"ל והנה כסברת הרי"ק הנ"ל מבואר בדברי הרמב"ם ז"ל בפ' י"ב מהל' פה"מ הל' ט"ו שכ' שם וז"ל תודה שנשחטה על שמונים חלות לא קדשו מ' מתוך פ' ואם אמר יקדשו מ' מתוך פ' מושך מ' מתוך שמונים ומרים מהם א' מכל קרבן והמ' השניות יפדו ויצאו לחולין עכ"ל ולכאורה קשה דהאיך יקח התרומה מארבעים חלות הא א"ב ודילמא אינך הארבעים קדשו ומהם צריך ליקח התרומה א"ו דס"ל כהרי"ק הנ"ל דכיון דקדשו הארבעים כל היכי דאיתנהו רשאי אח"כ לברור ולומר דאותן המה שנקדשו ומהם יקח התרומה. אך התוס' במנחות הנ"ל משמע דלא ס"ל כהרי"ק ז"ל ורק למאן דל"ל ברירה גם בכה"ג שלא אמר מה שאני עתיד להפריש רק סתם ג"כ א"ב ומש"ה צריך ליקח התרומה מכל השמונים. וא"כ לדידהו חזרה הקו' לדוכתא מאי מהני בקטורת לב ב"ד מתנה הא א"ב ולא ידעינן איזה שקידש הכלי ולפיכך הוכרח לפרש דבאמת המכתשת לא הוי כלל כ"ש ורק עיקר קדושת הגוף דהוי כקידש זכר לדמי עולה שגופו עולה [וע"כ כן כוונת התוס' דהרי כל תרומת הלשכה הי' רק קדושת דמים ואף לאחר שנעשה קטורת לא חל קדה"ג קודם כתישה ורק לאחר שנכתש הו"ל ממילא קדה"ג כמש"כ התו' בהדי' משום דהוי כמו הקדיש זכר לדמי עולה ודו"ק עכ"ה] ומש"ה באם לב ב"ד מתנה שהקדש יהא חל על קצתן מה שישתייר יהי' לדמי מותר שירי הלשכה ממילא לא חל כלל עליהם קדושת הגוף ולא שייכי כלל דיני ברירה כיון דבאמת לא קידשו בכלי וגם לא הקדיש לגופו רק משום שראוי לגוף הקרבה חל ממילא קדושת הגוף כמש"כ התוס' ז"ל ואם בתחלה התנו הב"ד שיהא לדמי תרומת הלשכה לא התחיל כלל הקדושת הגוף על שום אחד מהם דנהי דא"ב מ"מ על כל קורטוב חל קדושת דמי שכרו לישכ' כמו שחל קדושה להקרבה ובכה"ג אמרינן מה שיקריב לקטורת יהי' אז קדושת הגוף ומה שיוותר יהי' לתרומת הלשכה דאין לומר שכבר חלה עליו קדושת הגוף דהרי גם תרומת הלשכה הוי עליו ובכה"ג לא אמרינן דקדיש לגוף כיון שראוי להקרבה דהרי בפירוש הקדישו לתרומת הלשכה וכמו שפי' רש"י ז"ל [שם י"א רע"ב] גבי הקדישו לנסכין ולכן אין שייך זה לברירה כלל ואפי' למ"ד א"ב בכה"ג לא חלה עליו קדושת הגוף וזה ברור. והנה לפ"ז לק"מ מה שהקשה הק"ע ז"ל מהירושלמי ואדרבה משם מוכח איפכא דהנה לפמ"ש קשה מאי מהני ביה"כ לב ב"ד התנה הא א"ב כנ"ל דשם הוי קדוש בכלי אך [בירושלמי דאזל] לשמואל דסובר במתנה בפירוש יש ברירה וכמו שמחלקין התוס' בגיטין [כ"ה] א"ש דכה"ג אמרינן ברירה אך לדידן דקיי"ל בכל מקום א"ב בודאי לא הי' המכתשת כ"ש דא"כ לא הוי מהני לב ב"ד מתנה וכנ"ל ואדרבה לדידן דל"ל ברירה י"ל איפכא דהא אפילו נימא כסברת הרי"ק ודלא כדברי התוס' מנחות ורק דנימא דהיכי דקידש הכלי בכ"מ שהוא נוכל לברר ואמרינן ברירה מ"מ קשה הא ביוה"כ שקידש בכלי הקודש את הקטורת קשה מאי מהני לזה לב ב"ד מתנה דהא ביה"כ קידש הכלי למה שצריך להקריב ביומו אז וא"כ א"ב איזה מהם ראוי להקריב ביומו וא"כ מאי מהני התנאי של לב ב"ד והנה לזה י"ל כסברת הפ"י ז"ל שם בגיטין [ע"ג ב'] דנהי דברירה לא מהני למפרע מ"מ בשעה שנברר שפיר חל ומש"ה מהני ברירה גבי אם לא מתי דבאותו הזמן הוברר בבירור וא"כ מש"ה ביוה"כ בשעת חפינה הוקדש הכלי למה שצריך ולא למה שהותיר דאז כבר נתברר כמו גבי גט וכסברת הפ"י ז"ל אך אם איתא דהמכתשת הוי כלי שרת ואם לא נשתייר בסוף שנה אותו שנשתייר ביה"כ כבר קדוש קדושת הגוף שקדשהו המכתשת [לכל מה שיצטרך לכל השנה] ורק שכתבנו לעיל בכה"ג אם ישתייר [סוף השנה] שייך לברור אז א"כ ביוה"כ שעדיין לא נודע מה יהא בסוף אדר קודם תרומה החדשה א"כ עדיין אנו מסופקים אם נקדש בכלי או לא ואם נקדש בכלי קדשהו גם הכלי השני' זולת המכתשת דאין הב"ד יכולים להתנות בקדושת הגוף וא"כ כיון שעדיין אינו מבורר ביה"כ נהי דאח"כ כשנשאר אמרינן ברירה וכדברי מהרי"ק ז"ל מ"מ הלא כבר קדשהו ביוה"כ דאזי הוי הקדושת כלי להקרבה וכנ"ל וא"ל כסברת הפ"י דאז נברר תיכף דז"א דעדיין אינו מבורר דדלמא לא ישתייר בסוף שנה ונקדש ממילא שוב שנית עתה בזה הכלי ולמה מהני לב ב"ד א"ו דלשמואל ס"ל בכה"ג בהתנה ברירה אך לדידן דקיי"ל א"ב אפי' בהתנה ע"כ המכתשת לא הי' כלי שרת ורק דהוי קדוש' משום שראוי להקרבה [וכדברי התוס' הנ"ל] אבל קדושת כלי מעולם לית בי' ומש"ה ביה"כ הוברר מה שנשתייר אז שאין בו קדושת כלי עכ"פ וז"ב ומעתה נבא לתרץ דברי הרמב"ם שהתחלנו דהנה הוכחנו דאם א"ב לא מהני לב ב"ד רק משום שהכלי לא קידש רק היכי דאיתנהו [כס' הר"י קורקס והרמב"ם ס"ל כוותי'] וכנ"ל וגבי בהמה מהני לב ב"ד מתנה משום דדבר אחד אמרינן ברירה וכתירוץ הריטב"א ז"ל והנה מדברי הרמב"ם ז"ל יראה דלא ס"ל חילוק זה ובכל גווני א"ב [אפי' בדבר אחד] א"כ קשה מאי מהני לב ב"ד מתנה הא א"ב וצ"ל דהגמ' אזלא אליבא דמאן דס"ל אליבי' דר"י ברירה אבל לדידן לא מהני לב ב"ד כפשוטו דהא א"ב רק שמתחלתו לא ניקח רק שיתחיל קדושתו אז בעת שיקריבנו ושיהי' קודש לפי מה שירצה אז או לקייץ המזבח או לחולין וכשאין צריך לומר למפרע שפיר אמרינן שבשעת שנברר חל הדבר כמו שמבואר ברשב"א ב"ק [דף ס"ט] ונוב"י מה"ק [אה"ע סי' צ"א] וא"כ לפ"ז כ"ז שייך בתמידי צבור שנשתיירו דאז לא קנו כלל להקדש רק לחולין או למותר תרומת הלשכה אבל בנאבדו [במוספין] דאז לא שייך (אז) הקנאה להקנות לחולין או למותר תרומת הלשכה שאינו ברשותו שוב להקנותו וע"כ צ"ל דמתחלה נקנה להחולין או למותר התרומה וזה לא מהני דא"ב [במוספין] והגמ' דאמרה גם באבודין לב ב"ד מתנה הוא למ"ד יש ברירה ודו"ק

סימן כו

הרמב"ם ז"ל בפ"ג מהל' גזילה הל' ה' כתב וז"ל בד"א