דברי חיים חלק ב תקיב

מ"ט קתני אם היתה שבת אמר רפרם ז"א עירוב והוצאה לשבת ואין עירוב והוצאה ליה"כ ממאי דלמא יש עו"ה ליה"כ וה"ק אם היתה שבת והוציאו חייב אף משום שבת ויוה"כ אלא אי אתמר דרפרם על הדא אתמר דתני' ושלח ביד איש עתי איש להכשיר את הזר עתי אפילו בטומאה ואפילו בשבת עתי במזומן קתני עתי ואפי' בשבת אמר רפרם ז"א עו"ה לשבת ואין עו"ה ליה"כ ממאי שאני שעיר המשתלח דהכשירו ביה"כ בכך אלא דרפרם בדותא היא עכל"ה וביומא (ס"ו ב') עתי ואפילו בשבת למאי הלכתא אר"ש לומר שאם הי' חולה מרכיבו על כתיפו כמאן כו' אמר רפרם ז"א עירוב והוצאה לשבת ואין עו"ה ליה"כ עכל"ה והנה התוס' [שם בכריתות ד"ה אלא] התעוררו דלמה ביומא לא מדחי הגמ' הא דרפרם ובכריתות מדחה הא דרפרם [ותי' דרגילות היא דד"ת עניים במקו' זה ועשירים במ"א] והשא"ר ז"ל [בס' ע'] כתב דלא מצינו כיוצא בזה דעיקר מקום דרפרם ביומא לא ידחה ובמקום אחר שרק אגב גררא הובא דבריו ידחהו הגמ' יעי"ש בדבריו ונ"ל דהנה רש"י ז"ל בכריתות שם בד"ה דלמא וז"ל מיה"כ לא שמעי' לשבת דיה"כ שאני דהכשר מצותו בכך דומיא דתמידין שקרבין בשבת עכ"ל. והנה לכאורה לפי מה שרש"י מדמהו לקרבן צבור קשה דלמה צ"ל עתי דאפילו בשבת הא בפסחים ילפינן כל המועדות דקרבנם דוחה שבת דהוקשו זה לזה יעו"ש [דף ע"ז א'] וא"כ אם זה מקרי קרבן צבור שדוחה (יו"ט) [יו"כ] א"כ גם שבת ידחה א"ו שזה אינו כלל קרבן שילמד משארי קרבן מועדים שדוחה שבת וא"כ גם יוה"כ לא ידחה. אך כוונת רש"י ז"ל הוא כך דבאמת דיוה"כ שדוחה ודאי הוא מגזה"כ שהתורה צוה לנו בכל יוה"כ אך אעפי"כ אין ללמוד שבת מיו"כ כיון שחזינן שדוחה יו"כ ידחה גם שבת דז"א די"ל דזה מקרי זמנו קבוע והכשרו בכך כמו כל קרבנות שדוחין מכח גזה"כ ה"נ בכל יו"כ הוא גזה"כ לשלוח אך ודאי שאינו מקרי קרבן צבור שידחה שבת כמו כל הקרבנות צבור שדוחין שבת מג"ש דפסחים הנ"ל דזה אינו קרבן כלל וגם אינו מעכב השילוחו לחוץ כמבואר ביומא [ס"ה א'] ולכן כוונת רש"י ז"ל כך דאם לא הי' [כמו] קרבן הי' לנו לומר כיון שחזינן שהתורה דחה יוה"כ לענין זה כמ"כ דוחין שבת אבל כיון שהוא הכשרו דיום ודומי' דקרבן זה לא מקרי דחי' רק מצותו בכך וי"ל דשבת אינו דוחה

והנה מכ"ז יוצא לנו דאינו קרבן כלל רק הכשר מצוה דיוה"כ [נדחה מגזה"כ] אבל לא בשבת [אם לא הי' ריבוי דעתי] ואינו מעכב כלל והנה לפ"ז לכאורה קשה מאי קאמר הברייתא עתי אפילו בשבת הא אפילו בקרבן [שזמנו קבוע] קיי"ל דאינו דוחה שבת רק בדבר שא"א בלעדו אבל הוצאת סכין כגון אם שכח להביאו וכן אזמל למילה אפילו א"א בענין אחר אינו דוחה שבת וכמבואר גבי אשתפיך חמימי [עירובין ס"ת א'] והנה הגמ' מקשה וז"ל עתי ואפילו בשבת למאי הלכתא אר"ש לומר שאם הי' חולה מרכיבו על כתיפו כמאן דלא כר"נ דאי ר"נ האמר חי נושא א"ע אפ"ת ר"נ חולה שאני עכל"ה וא"כ כיון שהוא דבר שאפשר מבלעדי הדחי' כגון אם לא הי' חולה או לזווג לו אחר כמו אם מת המשתלח [יומא ס"ב א'] וא"כ לא מקרי זה הכשרו בכך ואי לאו קרא דעתי ה"א דאם חלה יקח אחר ואם ליכא אחר ידחה כל הקרבן כמו אם עלה יבלת דא"ד שבת אפילו בליכא אחר [עיין פסחים ס"ה ב'] וא"כ צריך עתי על יה"כ גופא שידחה בכה"ג שחלה ומנא לן לומר אפילו בשבת ושבת מי"כ לא ילפי (ולכאורה י"ל דבכה"ג לא שייך הכשירו בכך ושפיר י"ל הא שבת מיה"כ כו') ולכאורה צ"ל ע"כ כרפרם דאין עירוב ליוה"כ וא"כ ל"צ קרא רק לשבת אולם לר"א דס"ל גבי קרבן צבור דדוחה שבת אפילו בדבר שאפשר מערב דוחה היכא דהתירה התורה לדחות שבת כמו הזאה ואיזמל כמכואר בשבת [ר"פ ר"א דמילה] ובפסחים [ר"פ אלו דברים] וא"כ י"ל דהברייתא אתי' כר"א ולדידי' ליוה"כ ל"צ קרא דעתי ורק כיון דהכשירא דיומא היא ממילא דוחה שבת אפילו במלאכה שאפשר לעשות' מערב שבת מכ"ש בכה"נ וא"כ לא צריך עתי רק לשבת מש"ה הכא בכריתות דמייתי רפרם ראי' מהך דעתי אפילו בשבת והוכיח רפרם דאין עו"ה ליו"כ דחי הגמ' שפיר דהכשירא דיומא הוא וברייתא אתי' כר"א ולדידי' א"צ קרא יתירה על הא דאם הי' חולה מרכיבו על כתיפו [ביוה"כ] דממילא שמעינן כיון דהכשירא דיומא נדחה לגבי' אפילו דבר שאפשר מבלעדי הדחי' [ושפיר מוכח דעתי אפי' בשבת] אולם שם ביומא דאיתא שם כמאן דלא כר"נ כו' וא"כ כיון דהגמ' רצה לאוקמי לכ"ע [בוודאי רצה לאוקמא] אפילו לחכמים דפליגי אדר"א וא"כ לדידהו א"א לדחות הכשירא בכך כמו בכריתות שמדחה דלחכמים זה שחלה אינו הכשרו בכך ובכה"ג אפילו קרבן צבור א"ד שבת וא"כ צריך ליה"כ גופא אבל לא לשבת ומנ"ל לידרש אפילו בשבת א"ו דאין עו"ה ליה"כ ושפיר הוכחת רפרם. אך לכאורה א"א לומר כלל דאתי' הברייתא כר"א דהנה בחולין (ק"א ע"ב) וז"ל הגמ' ור' יוסי הגלילי לית לי' איסור כולל והתניא שבת ויה"כ שגג ועשה מלאכה מנין שחייב ע"ז בעצמו וע"ז בעצמו ת"ל שבת היא ויוה"כ היא דברי ריה"ג ור"פ אומר אינו חייב אלא אחת שלח רבין משום דריב"ח כך הוצעה של משנה ואיפוך שלח ר"י כו' משום ר' יוחנן לדברי ריה"ג למאי דאפכן שגג בשבת והזיד ביוה"כ חייב הזיד בשבת ושגג ביה"כ פטור מ"ט אמר אביי שבת קביעה וקיימא יוה"כ ב"ד הוא דקא קבעו לי' א"ל רבא ס"ס תרווייהו בהדי הדדי קא אתו אלא א"ר שמדא הוה ושלחו מתם דיה"כ דהאי שתא שבתא היא וכן כי אתא רבין וכל נחותי [ימא] אמרוהו כרבא עכל"ה ופירש"י ז"ל שם וז"ל שלח רבין כו' במקום שנשנית שם אבל משובשת היא ואיפוך וה"ה דמצי למימר דס"ל לריה"ג דאע"ג דאיסור כולל לא חייל איסור ב"א חייל ומיהו ריב"ח סבר דמאן דל"ל איסור כולל ל"ל נמי איסור ב"א ופלוגתא היא ביבמות בפ"ג כך נראה בעיני ואני שמעתי דשבת חשיב לי' כקודמת משום דקביע וקיימא ויוה"כ חשיב אחרון משום דב"ד מקדשי לי' וריה"ג דמחייב תרתי משום כולל וקשי' לי בגווי' למאי דקא מותיב רבא לקמן לר"י לבתר דאפכוהו ס"ס תרווייהו בהדי הדדי קאתו מאי תיובתי' הא ר"י לדברי ריה"ג קאמר וריה"ג מדפטר לי' ש"מ לאו איסור ב"א חשיב לי' וכי פטר לי' מיוה"כ פטר לי' וכי הזיד בשבת ע"כ פטור משניהם לדברי ריה"ג עכ"ל והנה לכאורה קשה ארש"י ז"ל דלפירושו מאי קא מותיב הגמ' דלריה"ג ל"ל איסור כולל בקל על חמור דא"כ למה מחייב תרתי וקשה דמה ראי' היא הא מבואר הפלוגתא ביומא אם תוספת יה"כ דאורייתא ולהלכה פסק הטור ז"ל כן [באו"ח סי' תר"ח] דתוס' יו"כ דאורייתא ותוס' שבת אינו מה"ת לרוב התנאים כמבואר שם וא"כ דלמא מש"ה מחייב ריה"ג תרתי דלפי מה דאמרי' בשבועות לר"ש האוכל נבילה ביה"כ פטור דלא חל [איסור יוה"כ] על איסור עשה שאינו זבוח כמבואר בתוס' שבועות [כ"ג] וחייב רק משום נבילה וא"כ חזינן שאיסור קל אינו נדחה מפני איסור חמור אפילו לר"ש ולשארי תנאי דאית להו איסור מוסיף או חמור על קל חייב שניהם באוכל נבילה ביה"כ א"כ נמי הכא דיה"כ חל עכ"פ באיסור עשה קודם שבת שוב אפילו בבוא שבת דחמיר וחייל לא נדחה איסור יוה"כ שחל מאז וחייב שתים כמו נבילה ביה"כ לרבנן וא"כ מאי פריך הגמ' וריה"ג איסור קל על חמור לית לי' [באיסור כולל] אך י"ל לפי מה דמבאר הרמב"ם ז"ל בכריתות בנקודה נפלאה וז"ל בפי' המשניות כריתות על פ"ג במשנה יש אוכל כו' והתשובה ע"ז שבב"ח נאסר בהנאה מפני שאסרו הכתוב באכילה כמו שהקדמנו שכל איסור באכילה אסור בהנאה עד שיפרט לך הכתוב ואין שם כתוב שאוסר אכילתו וכתב איסור הנאתו רק שני הענינים יחד הם איסור בב"ח ולפיכך כשאנו אומרים אין איסור חע"א לא יחול איסור בב"ח על איסור נבילה ולא הי' אסור בהנאה אבל הוא מותר בהנאה והאוכל ממנו לוקה משום נבילה ואין שם איסור בב"ח כל עיקר לפי שלא חל ולא תהי' הקו' במקומה עומדת ויהי' כמו חלבי קדשים בשוה אלא אם אמרנו עליו שהוא אסור בהנאה כמו שאנו אומרים בקדשים והאוכל ממנו אינו חייב משום בב"ח אז הי' ראוי להקשות ואין הדבר כן אלא אנו אומרים שבשר זה בחלב לא נאסר בהנאה אלא תראה המשנה אמרה בפירוש שבשר בהמה טמאה מותר לבשל בחלב ומותר בהנאה וכבר נתבאר זה במקומו וזכור הענין מפני שהוא מטעים הכל ותקיש עליו בכל הדומה לו עכ"ל וא"כ ה"נ כיון דאיסור תוספת אינו רק שנתוסף על יוה"כ ואם יוה"כ לא חייל גם התוס' לא חייל דומי' דהתם בב"ח והוי יוה"כ זה שחל בשבת כמו שבת דעלמא דלית בהו תוספת ועפ"ז מתורץ קו' התוס' [בחולין שם סע"א] שהקשה שבת הוא למ"ל הא בלא"ה חייל שקדים וגם לפירש"י ז"ל קשה למ"ל שבת [היא] הא חמור וממילא חייל ולפמ"ש א"ש דכיון דכתבנו דיוה"כ לעולם קדים משום תוספת ורק דאינו חייל כיון דעיקר יה"כ אינו חל גם התוספת אינו אך כיון דכבר דרשו יה"כ הוא דחל משום גזה"כ [ממילא חל מקודם התוספת] א"כ ה"א דשבת אינו חל דאפילו בחמור על קל לא חל איסור על איסור ואשמעינן שבת הוא דאיסור חמור חל ובאמת מזה ילפינן בעלמא שחמור חל על קל כמ"ש התוס' ודו"ק אך לפמ"ש הריטב"א ז"ל בחולין (ק"א ע"ב) בד"ה והתניא שבת ויה"כ כו' שגג ועשה מלאכה וז"ל וא"ת ומאי קושי' דשאני התם דאיסור בת אחת היא ופלוגתא היא ביבמות ויש שתירץ דאפי' למסקנא דהתם דאמרי' לכ"ע אית להו איסור ב"א ואפילו מאן דל"ל כולל