דברי חיים חלק ב תקיא

פטור מגרמי ורק אם הוא מזיק ממש חייב אפי' בכה"ג כמבואר ומש"ה הביא הגמ' הטעם משום משש"ח וגם יש ליישב בזה מה שהקשו התוס' [שם גיטין מ"א] לאביי דס"ל למפרה"ג ואין הקדש ושחרור מפקיע מ"ש א"כ האיך יתרץ המשנה בגיטין דאיתא שם (מ' ע"ב) וז"ל עבד שעשאו רבו אפותיקי לאחרים ושחררו שוה"ד אין העבד חייב כלום אלא מפני תה"ע כופין את רבו ועושה אותו ב"ח וכותב שטר על דמיו רשב"ג אומר אינו כותב אלא משחרר וכו' יעוי"ש בגמרא והקשו התוס' דלאביי קשה איך יתרץ דאם שחררו רבו ראשון למה אין לרבו שני עליו כלום הא שחרור א"מ מ"ש וגם כעולא לא יכול לתרץ ששחררו רבו שני דא"כ למה אין העבד חייב במצות הלא לאביי יוכל המלוה להקדיש ולשחרר דלמה"ג אך לפמ"ש אתי שפיר דהנה מבואר ביבמות [מ"ו א'] גבי הלוקח עבד מן הנכרי שצריך לשעבד בו טרם שיזכה העבד בגוף דכיון שהנכרי. יסלק עצמו יוכל העבד לזכות בעצמו יעוי"ש א"כ ה"נ דנהי דלמפרע ה"ג מ"מ כיון דקודם הגבי' הי' ספק אם יגבנו יהי' למ"ג ויהי' משוחרר או לא יבא לידי גבי' ואין שחרורו כלום א"כ בוודאי אסירי שניהם מספק להשתעבד בו דידוע דאסור להשתעבד במשוחרר ועובר על לאו דלא תעבוד וא"כ הוא מסולק מרשות שניהם ואין רשות רבו עליו וממילא יוצא לחירות אך דאינו חייב במצות כמו שקיי"ל כר"י ורב [ל"ח הנ"ל] דמעוכב ג"ש והמפקיר עבדו פטור מן המצות ולא עוד אם מת שוב לא יוכלו היורשים לשחררו לחייבו במצות דאיסורא לברי' לא מוריש וא"כ ה"נ כיון דכבר יצא לחירות מחמת שאין רשות עליו שוב לא יכול לגבות איסורא דאיסורא אינו בר גבי' א"כ לא מהני שחרורו כלל ואינו חייב במצות וזה שדקדק בדברי עולא שאמר שוה"ד אין העבד חייב במצות ולמה לא אמר שוה"ד דאינו משוחרר ולמה תלוי כלל במצות אך לדברינו א"ש דבאמת מועיל השחרור לאביי דלמה"ג ורק דלענין חיוב מצות לא מהני דכבר פקע מיני' השעבוד מחמת שאין רשות שניהם עליו לשעבד בו מספיקא וכנ"ל וא"כ פטור משעבוד וממילא אינו חייב במצות דאיסורא לא יכול לגבות מב"ח ורק הראשון (לא) יכול לשחררו כיון שעדיין לא נפקע ממנו ולא נגבה ורק רשותו נסתלק מעליו והמפקיר עבדו דיוצא לחירות אבל מהני ג"ש עכ"פ כמבואר בגיטין לרב ור"י דקי"ל כוותי'

היוצא לנו מזה דבשחרור הטעם דממ"ש הוא מטעם סילוק רשות וזה י"ל שמהני בין לאביי בין לרבא אך בחמץ לכאורה קשה דלמה לא יהי' גם לאביי מפקיע מ"ש בשלמא גבי הקדש אם בא לידי גבי' הוי למפרע של המלוה ולא יכול הלוה להקדיש דש"ח ולא התחיל כלל (השעבוד) [ההקדש] אך בחמץ דקיי"ל אפילו הוא חמצו של עכו"ם אם הוא רק מצוי אצל הישראל יהי' באופן שיהי' אסור א"כ נהי דלמה"ג מ"מ אם אולי לא יבא לידי גבי' הוי עכ"פ מצוי' אצל הישראל וכמש"כ הט"ז ז"ל [או"ח סי' תמ"א סק"ג] בסברא נכונה דזה הוי מצוי' גבי ישראל וא"כ נהי דהוא למפרע חמץ של עכו"ם מ"מ של אחרים נמי נאסר אם הוא מצוי' אצל ישראל כמבואר בפ"י בריש פסחים ולכן ע"כ צ"ל דגם לאביי איירי בהגיע הזמן קודם פסח דאז הרשות ביד העכו"ם לגבותו אימתי שירצה ואינו מקרי כלל מצוי' אצל ישראל דהגעת הזמן נחלט לו לגבות הימנו ורק לרבא דס"ל מכאן ולהבא ה"ג כל זמן שלא גבהו עדיין הוא חמצו של (עכו"ם) [ישראל] ולכן הוצרך רבא לאוקמי בהרהינו ואמר מעכשיו דמעכשיו לא סגי דהרי עדיין מקרי מצוי' אצל ישראל כיון דיכול לשלם ועדיין לא הגיע הזמן והגעת הזמן קוה"פ לא מהני דהוי אסמכתא ולכן בעי מעכשיו לסלק האסמכתא וגם בעי דוקא הרהינו דלא כקו' הצל"ח ז"ל דהנה צריך להבין למה במשכון ישראל לא שייך אסמכתא ובעכו"ם שייך אסמכתא ומ"ש הרה"מ ז"ל [בפ"ד מחו"מ הנ"ל] דישראל קונה בקנין יותר מעכו"ם זה מקושי ההבנה מה זה לענין אסמכתא אם לא סמך דעתו גם בישראל לא קנה ואם סומך וגמר ומקני מחמת שהוא תח"י חבירו כמו להרמב"ם ז"ל שתח"י לא שייך אסמכתא א"כ גם בעכו"ם לא שייך אסמכתא כיון שהוא תח"י דמה שיש לישראל קנין במשכון ולעכו"ם אין קנין משכון זה לא שייך לענין סמיכת דעת כלל אם עשה הנכרי ק"ג והוא תח"י מאי אסמכתא שייך בי' אך י"ל דטעם הדבר הוא זה משום דאף במ"ש הרמב"ם ז"ל [פי"א ממכירה ה"ד] גבי ערבוני מחול לך דזה שהוא ת"י לא שייך אסמכתא ולכאורה קשה הא הטעם דאסמכתא משום שלא גמר בדעתו שיהי' הקנין שסובר בדעתו בודאי יעשה הדבר שהבטיח לחבירו או שישלם חובו וכיוצא וא"כ גם שהוא תח"י סומך על זה דא"ל כיון שמוסרו וירא שיוחלט בידו ואטו בשופטני עסקינן וכי לא מהימן לי' כשיקיים התנאי יחזרנו לו הלה וא"כ גם במוסרו לחבירו ג"כ שייך שאינו סומך בדעתו להקנות כי בדעתו שיתקיים התנאי אך נ"ל שי"ל הטעם לפמ"ש בריטב"א קדושין [אולי כוונתו לדף מ"ז ע"ב גבי השואל קורדם ע"ש ודו"ק] ודו"ק דמשיכה לא מהני רק לקנין מוחלטת ולכן אסמכתא כיון שאין עדיין מוחלט הקנין לא מהני משיכה לחודה ולכן גבי ישראל שקונה משכון הרי דמהני משיכה לדבר שאינו לגמרי שלו שפיר מהני המשיכה אם הוא תח"י דקנה משכון הזה ושפיר מהני המשיכה כמו במשכון שמהני המשיכה אך בעכו"ם שאינו קונה משכון לא מהני המשיכה הזה שאינו רק מספק וסומך שלא יהי' כלל ומש"ה בעכו"ם שייך אסמכתא ואך באומר מעכשיו דקיי"ל המקנה מעכשיו ולאחר למ"ד יום דביום הל' נגמר קנין המשיכה ומש"ה צריך שיהי' עכ"פ ברשות הקונה כמבואר בר"ן כתובות [דף פ"ו עיי"ש וצ"ע] וא"כ מש"ה אם לא הי' הרהינו לא הי' מועיל כלל משיכת העכו"ם להחמץ דהוי אסמכתא וגם המעכשיו לא הי' מועיל כיון דקנין אינו כלום ורק כשהוא ברשותו של העכו"ם וא"כ בשעת הגעת הזמן נגמרה המשיכה דמאז שיוחלט לו א"כ ממילא הוא של העכו"ם ומש"ה בעי הרהינו וז"ב ודו"ק

סימן ז

לתרץ קו' התוס' פסחים (ל"א ע"ב) ד"ה אלא הב"ע וז"ל תימא לריב"א אביי האיך יתרץ דע"כ בדרר"י קמיפלגי כו' יעוי"ש ונראה דהנה לכאורה קשה האיך יוכל לומר גבי [עכו"ם] למפה"ג הלא אפי' הפקעת הלואה מותר בעכו"ם [כמבואר בב"ק קי"ג ב'] והאיך משועבד למפרע וכעין זה כתב המלחמות ז"ל באמת למסקנא אך קשה מה קס"ד בעכו"ם למ"ג אך לפי מה דכתב ביש"ש (פ"ק) [בפ' הגוזל ומאכיל דין כ'] דאם נתן לו עכו"ם מעות על מקח שיתן מחיר כספו איזה חפץ שלקח ממנו אם לא יתן לו החפץ הוי גזל ממש ורק הלואה להוצאה ניתנה והנה א"כ לפ"ז למ"ד למפרע גובה הוי כלקח חפץ ממנו בשעת הלואה ורק אם יפרע לו המעות חוזר המקח וא"כ אם אינו נותן לו החפץ ולא משלם החוב הוי גזל גמור דהרי הוי מקח ע"ת וכיון שלא קיים התנאי לשלם המעות ממילא נקנה לו החפץ והוי גזל אם אינו נותנו לו ולכן שפיר אפי' בעכו"ם למפרע גובה אך כ"ז דלא איירי בהרהינו אבל בהרהינו דעכו"ם לכ"ע לא קנה משכון לא אמרי' כלל למפ"ג דהא הפקעת הלואה מותר ואם נאבד המשכון מהעכו"ם ומצאו ישראל חייב להחזירו לישראל הלוה והלוה פטור לשלם החוב מה תאמר הא הנכרי נתן לו מעות על חפץ מחויב לתת הא נתן לו כרצונו ומה לו לעשות יותר אבל לעולם העכו"ם לא קנאה כלל רק בעת גביתו בזמנו אבל מקודם לא הוי של עכו"ם כלל דהא הפקעת הלואה שרי בעכו"ם ואין לו בו זכיי' כלל וזה ברור וא"כ בהרהינו גם לאביי לא אמרינן לכ"ע למפ"ג. ועל קו' השני' למה בישראל שהלוה לנכרי למה למ"ד אינו עובר כנ"ל די"ל דהאיך שייך לומר גבי חמץ למפ"ג הא כיון שמטא פסח הוי א"ה והפקר אפי' חמצו של עכו"ם אסור בפסח בהנאה ופקע אז השעבוד למ"ד דס"ל גם לאביי דחמץ מפקיע שעבוד וא"כ בפסח אינו משועבד כלל חמץ דנפקע השעבוד מכח איסור חמץ והאיך שייך כלל לומר גבייתו שגבה עכשיו הוא כהי' למפרע שלו הא בנתיים הוי הפקר והעכו"ם שזכה אז זכה בהפקר והוי כקנאה אחר הלואתו ולא שייך כלל למ"ג אך באמת חמץ של עכו"ם אסור בהנאה אבל לא הוי הפקר וממון הוא ואם ישראל גזלו או הזיקו בידים חייב לשלם ורק לישראל אסור בהנאה אבל לא הוי הפקר וא"כ שייך שפיר למפרע גובה אך בהרהינו אצל ישראל דכתב הפ"י ז"ל דעשה דתשביתו שייך אפי' על חמצו של עכו"ם וא"כ עומד לשרוף והכל מצווין לבערו והוי הפקר ממש וא"כ כשזכה (הנכרי) [הישראל] בהו אחה"פ הוי כמו שקנאה אז ולא שייך בזה למפ"ג ודו"ק

סימן ח

הרי"ף ז"ל פסק במס' יו"ט וז"ל בפ"א וקי"ל דיו"ט צריך עירובי תחומין וא"צ עירובי חצרות ושתופי מבואות אבל יוה"כ צריך אפילו ע"ח וש"מ כשבת דתני' א"ל ב"ה לב"ש אי אתם מודים שמערבים לגדול ביה"כ אעפ"י שחייב בתענית ואסור לו לאכול כו' ש"מ דבין ב"ש ובין ב"ה כולהו ס"ל דמערבין לגדול ביה"כ ע"ת וחצרות כשבת וכן הלכה עכ"ל ותמהו כולם עליו דמאי ראי' מהא דעירובין דלמא מיירי בעירובי תחומים אבל לעולם אין עירוב והוצאה ליוה"כ ונלע"ד לתרץ בד"ז דהנה בכריתות (י"ד ע"א) וזל"ה רמ"א כו' וניתני אם הוציא חייב