דברי חיים חלק ב תקי

מבכרת שהיתה מעוברת אומר מה שבמעי' של זו אם זכר עולה ילדה זכר יקרב עולה ואם נקיבה זבחי שלמים ילדה נקיבה תקרב שלמים אם זכר עולה ואם נקיבה שלמים ילדה זו"נ הזכר יקרב עולה והנקבה שלמים ילדה שני זכרים אחד מהם יקרב עולה והשני ימכר לחייבי עולה ודמי' חולין ילדה טומטום ואנדרוגינוס רשבג"א אין קדושה חלה עליהם עכ"ל הרי דמצינן למכור בהמה תמימה לצורך עולות והדמים יהי' חולין וכמ"כ מצינו בהמקדיש נכסיו לבה"ב והי' בהם בהמות כמבואר בש"ס [שם כ' ע"א] וא"כ נמי י"ל דיוכל עכ"פ (הלה) [הלוה] להקדיש בקדושת הגוף שימכור לצרכי עולות כמו שיוכל למוכרה לשעתה ובזה לא יפסיד המלוה מידי כיון שיגבה חובו ומש"ה יוכל להקדיש עכ"פ שיהי' גוף הבהמה קדוש לקרבן אך כיון שכבר חל ההקדש בקדושת הגוף שוב ממילא לא נפקע וגם הדמים קדשו ואין מוכרו לצרכי עולה דכיון דכבר חל הקדושה עכ"פ וא"א בשעבודו למנוע עכ"פ שעבוד הגוף ממילא נפקע חובו דהקדש כיון שחל שוב אינו נפקע וז"ב לפע"ד

ועפמ"ש א"ש מאוד דברי הרמב"ם בפט"ו מהל' מעשה הקרבנות ה"ז וז"ל האומר דמי פרה זו לעולה כל למ"ד יום ולאחר למ"ד יום לשלמים או שאמר דמי' לשלמים כל למ"ד יום ולאחר למ"ד יום לעולה דבריו קיימים ואם הקריב דמי' תוך למ"ד יום מביא בהם כמו שנדר ואם הקריבו לאחר ל' יום מביא כמו שנדר עכ"ל וזה כולו תמי' כמבואר בהשגות וכי הוא נגד הגמרא דנדרים דאיתא שם וז"ל (כ"ח ע"ב) הרי נטיעות אלו קרבן וכו' ולעולם אמר בר פדא פדאן חוזרות וקדשות פדאן חוזרות וקדשות עד שיקצצו נקצצו פדאן פ"א ודיו ועולא אמר כיון שנקצצו שוב אין פודין א"ל רב המנונא קדושה שבהן להיכן הלכה ומה אלו אמר לאשה היום את אשתי ולמחר אי את אשתי מי נפקא בלא גט א"ל רבא מי קדמית קדושת דמים לקדושת הגוף ק"ד פקעי בכדי וקה"ג לא פקעי בכדי א"ל אביי וקדה"ג לא פקעי בכדי והתניא שור זה עולה כל ל' יום ולאחר ל' שלמים כל ל' יום עולה ולאחר ל' יום שלמים אמאי קה"ג נינהו ופקעה בכדי הב"ע דאמר לדמי א"ה אימא סיפא לאחר ל' יום עולה ומעכשיו שלמים אא"ב חדא בקה"ג וחדא בק"ד היינו דאצטריך לי' לתנא למתני תרתי דסד"א קה"ג לא פקעה בכדי ק"ד פקעה אמטו להכי תנא תרתי אלא א"א אידי ואידי ק"ד למה למיתני תרתי השתא י"ל מקדושה חמורה לקדושה קלה פקעה מקדושה קלה לק"ח צ"ל לימא תהוי תיובתא דבר פדא דאמר לא פקעה קדושה בכדי אר"פ א"ל בר פדא ה"ק אם לא אמר מעכשיו שלמים לאחר ל' יום עולה הוה מידי דהוה האומר לאשה התקדשי לי לאחר שלשים יום דמקודשת ואעפ"י שנתאכלו המעות פשיטא ל"צ דהדר בי' הניחא למ"ד אינה חוזרות אלא למ"ד חוזרות מא"ל אפי' למ"ד התם חוזרות הכא שאני דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט עכל"ה הרי דמסקינן דוקא אם לא אמר מעכשיו אבל אם הקדיש ואמר שלשים יום עולה ולאח"כ שלמים אין יכול ההקדש של שלמים לחול על הקדש העולה [ע"ש בכ"מ באריכות] אולם לפמ"ש א"ש דהנה בגמ' איתא שור זה עולה וכו' והרמב"ם ז"ל כתב פרה אך זה הוא לפי מאי דמסיק הגמ' בהקדיש לדמי עולה והקשה הר"ן דהמתפיס תמימים [לבה"ב] הוא קדוש קה"ג ומתרץ דאיירי בבעל מום אך הרמב"ם ז"ל מפרש דאיירי בהקדיש דמי פרה לעולה דהנקבה אינה ראוי' לעולה רק לדמי' והנה לפי מה דקיי"ל המקדיש תמימים לדמי נעשה גוף הבהמה הקדש והמקדיש פרה לעולה היינו לדמי עולה אבל גוף הפרה נעשה קודש היינו שלמים וימכרו לצורכי שלמים ובהדמים יוקרבו עולה כמבואר דבר זה ברמב"ם ז"ל ובש"ס כמה פעמים. ילפענ"ד דקדושת דמים נגד קה"ג הוי רק שעבוד עד"מ פרה זו שהקדיש לעולה שנעשה גופה קודש לשלמים ורק שעבוד עלה שלא להקריבה מבלי תת מעות דמי עולה ואשר נקדשה לעולה היינו דמי עולה שעצמה אינה ראוי' לעולה והוי רק שעבוד וא"כ כמו שקיי"ל הקדש מפקיע מידי שעבוד גבי ב"ח כמ"כ קדושת הגוף של הפרה מפקיע השעבוד של דמי עולה ולכן באם אמר פרה זו עולה למ"ד יום ולאח"כ שלמים כיון שבאמת קיי"ל המקדיש בהמה לאחר למ"ד יום חל מעתה ההקדש על לאחר הלמ"ד יום שבדבורו נאסרה בהגיע הזמן ורק בתוך הלמ"ד יום הוא חולין כמבואר ברמב"ם ז"ל ולפ"ז באם הקדישה לעולה היינו לדמי עולה כל למ"ד יום ולאחר ל' יום שלמים דלפי מה דקיי"ל בהקדיש תמימים לדמי נעשו גופם קודש למה שהיא ראוי' וא"כ פרה זו דאינה ראוי' לעולה נעשה גופה קודש לשלמים ודמי' קדש לעולה למוכרה לצורכי שלמים ולהקריב בדמי' עולה כ"ז בתוך הלמ"ד יום אך בהגיע לאחר הל' יום ממילא חל ההקדש דמים לשלמים נמי על הפרה כמו שאמר לאחר ל' יום שלמים וא"ל דהאיך נפקע קדושת העולה ז"א דהא קדה"ג דשלמים שחלה מאז מפקיע השעבוד ולכן שפיר דינו של הרמב"ם ז"ל וכן בסיפא בל' יום שלמים ולאח"כ עולה נמי לא קשה האיך תחול קדושת עולה על קדושת השלמים די"ל כיון דבוודאי תקרב שלמים גופא רק קדושת דמים שפיר חל דהרי קיי"ל אפילו על קרבן חל קדשי בה"ב כמבואר בערכין [כ"ח ב'] ובתמורה [ל"ב א'] והגם שבקה"ג יש רבוי מקרא דאינו חל לרב הונא מ"מ זה לא מקרי קדושת [הגוף] דשפיר יקרב למה שהי' שפיר יוכל ההקדש לחול למפרע ושפיר כתב הרמב"ם ז"ל ולא קשה עליו מדברי הש"ס דמרבי לה דווקא דאם לא אמר מעכשיו וכנ"ל דזה ליתא דר"פ שם רוצה לתרץ אליבא דאביי דהוא הי' שם המקשן כדאיתא שם בש"ס ואביי ס"ל דאין הקדש ממ"ש לכן לא הי' אוקימתא אחרת רק כדמוקי לה ר"פ דלא אמר מעכשיו אך לדידן דס"ל דהקדש ממ"ש לא קשה כלל והיינו דקה"ג מפקיע ק"ד וכנ"ל. אך לכאורה י"ל דהגם דהתוס' ורשב"א ז"ל שכתבו דאביי לא ס"ל דההקדש ממ"ש הוא משום דס"ל דלמפה"ג א"כ לא התחיל ההקדש לחול דאינו שלו כלל וכנ"ל אך הכא גבי הקדש למ"ד יום לעולה ובתר כן לשלמים דכתבנו דהקדש הגוף לשלמים חל ע"כ על הפרה ובכה"ג י"ל דגם אביי ס"ל דהקדש של השלמים לאחר למ"ד מפקיע ק"ד של העולה אמנם אחר העיון נ"ל דזה ליתא דכמו דס"ל לאביי למכה"ג ה"נ גבי הקדיש הפרה על למ"ד יום לעולה דקדשי לדמי עולה וכשמכרו לצרכי שלמים והדמים יהי' לעולה בתוך הלמ"ד דחל ההקדש לקדושת דמי עולה וכמבואר בראב"ד ז"ל [פט"ו ממעה"ק ה"ז] שוב ממילא כאילו גבתה ההקדש לדמי עולה בשעה שהקדישו לעולה וממילא הוי כאינו שלו מה שהקדישו לאח"כ לשלמים ומש"ה לאביי אינו ממ"ש אך לרבא דלא ס"ל למפה"ג ממילא הי' חל ההקדש דלאחר למ"ד לשלמים וממילא נפקע קה"ד של העולה ע"י שעבוד הגוף של שלמים ודו"ק

היוצא לנו מזה דלאביי דלמה"ג אין הקדש ממ"ש דלא חל כלל הקדש וכדברי התוס' והרשב"א ז"ל. והנה לכאורה יש לשדות נרגא במש"כ דלרבא מש"ה חל ההקדש הגם שא"ב שממושכן אצל אחרים וכמש"כ רש"י ז"ל בפסחים מ"מ חל ההקדש עכ"פ לקדושת הגוף דהא יכול למוכרו לצרכי עולה והדמים יהי' חולין וחל ההקדש הגוף וממילא נפקע שעבוד המלוה וכמש"כ לעיל בארוכה ויש להקשות ע"ז מהא דגבי אצטלא דפרסי אמתנא [יבמות ס"ו] האיך יכול לאסור על המלוה דבר שא"ב דכאן לא שייך הסברא דיכול למכור לצורך המת ולגבות חובו אך לזה י"ל דכיון דהקדש חייל בכה"ג גם במת דמי להקדש דילפי' איסורא מהקדש ולכן לא פלוג חז"ל וגם באצטלא יכול לאסור כנלע"ד דהנה רחוק אצלי לומר דיחול קדושה במה שאינו שלו ואינו ברשותו הגם דהתוס' ז"ל כתבו דמקרי לע"ע ברשותו כיון שבידו למוכרה לפע"ד לפי מה דקיי"ל [סי' רכ"א הנ"ל] גבי משכיר שאינו יכול לאסור על השוכר אפילו בחלקו אינו יכול לגרום הפסד להשוכר ככה נמי אין ביד הלוה לאסור על המלוה אפילו אם הוא ברשותו למוכרו ממכר לשעתה מ"מ לא יוכל לגרום איסור למלוה שלא יוכל לגבותה ויעוין בהא דירושלמי גבי למכרה ממכר לשעתה בח"מ בש"ך ובב"י ז"ל אך לכאורה יקשה משחרור שמפקיע מ"ש לרבא דהאיך יכול לשחרר ולהפסיד לחבירו ומה שרצה הפ"י ז"ל [בגיטין ה"נ] לומר דזה תלוי באם יוצא לשניהם בשן ועין עיין במל"מ הל' עבדים [פ"ה הט"ז] שדחה סברא זו בטוב טעם דשם תלי' בכספו המיוחד לו ותלי' אם קנין הפירות כקה"ג אבל למכור בוודאי יכול למוכרו וכמ"כ יכול לשחררו ורק למ"ש קשה האיך יוכל לשחררו ולהפקיע דבר ש"ש בשלמא למוכרו יוכל שחבירו יגבנו בהגעת הזמן אבל האיך יכול לשחררו בדבר שאינו שלו. ולכן נלע"ד דבשחרור הטעם שיכול לשחררו הוא משום דאמר שמואל [גיטין ל"ח] עבד שאין לרבו רשות עליו יוצא לחירות וגם ר"י ורב לא פליגי בזה רק דס"ל דצריך ג"ש גבי המפקיר עבדו יעוי"ש אבל בזה כ"ע מודים דיוצא לחירות וא"כ נהי שלא יוכל לשחררו בתורת שחרור מ"מ יוכל לסלק רשותו מעליו כעת והמלוה לא יכול ג"כ לשעבדו קודם הגעת הזמן הפרעון חובו וא"כ נשאר העבד בלא רשות וממילא יוצא לחירות. ועד"ז יתיישב קו' התוס' גיטין (מ"א א') שהקשו דלמה אמר הש"ס דפליגי במזיק שעבודו של חבירו ולמה לא נימא דהוי גרמי שגרם לו היזק בשחרורו יעוי"ש ולפמ"ש א"ש דבגרמי קיי"ל [ב"ק כ"ו ב'] דצריך להיות הגרמי בגוף הדבר אבל בסילוק כרים וכסתות בכלים שנפלו מהגג פטור שלא עשה רק סילוק הצלה כמ"כ נמי כיון שלא עשה מידי רק שע"י שסילק רשותו יצא לחירות