דברי חיים חלק ב תקט

סימן ו

שאלת לתרץ דברי הרמב"ם פ"ד מהל' חו"מ וז"ל ישראל שהרהין חמצו אצל העכו"ם אם אמר אם לא הבאתי לך מעות מכאן ועד יום פ' קנה חמץ זה מעכשיו ה"ז ברשות העכו"ם ואותו חמץ מותר לאחה"פ והוא שיהי' אותו הזמן שקבע לו קודם הפסח ואם לא א"ל קנה מעכשיו נמצא אותו החמץ כאילו הוא פקדון אצל העכו"ם ואסור בהנאה לאחה"פ עכ"ל והקשה עליו הראב"ד וז"ל לא נהיר כו' אלא אפי' לא הגיע זמנו עד לאחה"פ אינו עובר עליו ואם הגיע זמנו קודם הפסח אפי' לא אמר מעכשיו קנאו שאין דין אסמכתא לעכו"ם עכ"ל גם האחרונים האריכו בזה והצל"ח נתקשה דלמה לי' הרהינו כיון דאמר מעכשיו הוי למפרע הוא גובה דאז מותר לאה"פ אפי' בלא הרהינו כמבואר בש"ס [פסחים ד' ל"א] לאביי: ולתרץ כ"ז נקדים מה דהתוס' ז"ל בגיטין [דף מ' ע"ב ד"ה הקדש] והרשב"א ז"ל [שם] כתבו דהקדש חמץ ושחרור מפקיעין מידי שיעבוד הוא לרבא לשיטתי' דס"ל מכאן ולהבא ה"ג אבל לאביי דס"ל למפרע ה"ג אין הקדש חמץ ושיחרור מפקיעין מידי שעבוד והפ"י והצל"ח [פסחים ל"א ובגיטין שם] כתבו לומר איפכא דלהמסקנא גם לאביי חמץ מפקיע מ"ש ורק לס"ד הוי לומר כן ובזה שפיר יתורץ הפלוגתא דברייתא [דף ל"א ע"א] אליבא דאביי כמו לרבא ומתורץ קושית התוס' פסחים [שם ד"ה אלא] ולפעד"נ דא"א לומר כלל הקדש מפקיע מ"ש לאביי דלמפה"ג דלא יוכל הלוה להקדיש דבר שאינו שלו ומתחילה לא חל הקדש כלל והאיך יפקיע מ"ש אם לא חל מעולם בשלמא לרבא הוי ההקדש עכ"פ מעכשיו חל כמו שמכורה לשעתה אם מכר הלוה ורק כשבא המלוה לגבות גובה מיד הלוקח אבל בהקדש לא יוכל המלוה לגבות ממנו כיון שנקרא עלה שם הקדש וכמ"כ בחמץ ושחרור אבל לאביי דהי' למפרע של המלוה א"כ לא מכורה כלל מעולם הגם דקודם זמנו לא יכול לטרוף מהלוקח וגם פירי לא גבי מלוה מ"מ הוי רק ק"פ אבל קנין הגוף הוי מעולם של מלוה ואינו יכול הלוה להקדישו כלל ובאמת י"ל דמזה הטעם עצמו כתב הרמב"ם בפ"ז מהל' ערכין הל' י"ד וז"ל המקדיש כל נכסיו והיתה עליו כתובת אשה או שטרי ב"ח אין האשה יכולה לגבות כתובתה מן ההקדש ולא ב"ח את חובו שהקדש מפקיע השעבוד שקדם אבל כשימכור ההקדש את הקרקע שלו ותצא השדה לחולין יש לב"ח ולאשה לגבות מן הפודה שהרי שעבודה עומד על קרקע זו עכ"ל והקשה עליו הראב"ד דקדושת דמים נראה מהגמ' דאין מפקיע מ"ש ובהדי' אמרי' בש"ס [פסחים הנ"ל ועירובין כ"ג] דמוסיף עוד דינר ומוציא מיד הקדש כדי שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון וגם הקשה עליו דלמה יוכל המלוה לגבות מיד הפודהו מן ההקדש הלא מה מכר ראשון כל זכות שיש לו בה וכמו שלא יוכל לגבות מן הראשון כמ"כ א"י לגבות מן הלוקח וגם גוף לשון הרמב"ם גופא סתרי אהדדי דפתח ואמר שהקדש מפקיע מ"ש שקדם ואח"כ כתב שגובה מן הפודה משום שהשעבוד עדיין על השדה וקשה הלא כבר פקעה מעת שהקדישה ואם טעמו משום שכנגד הפודה לא נפקע הי"ל לומר זה בהדיא דלא נפקע לגמרי השעבוד אולם לפ"ד א"ש דהנה ההקדש לא יוכל להתחיל לחול כיון שהוא משועבד לחבירו אפי' לפי מה דקיי"ל מכאן ולהבא ה"ג כמ"ש רש"י בפסחים (למ"ד ב') וז"ל כ"ע לא פליגי אפי' לרבא דאמר עד עכשיו הי' ברשות לוה מודה הוא דאין מכירתו מכירה ואין הקדישו הקדש שהרי ממושכנין הן למלוה ואע"ג שהן שלו אינן ברשותו ורחמנא אמר איש כי יקדיש את ביתו קודש מה ביתו ברשותו אף כל ברשותו עכ"ל ורק לכאו' הא אכתי מצי יחול ההקדש במה שיפדנו בדרך זה ע"מ לשלם לב"ח חובו ואיזה דינר יהי' הקדש אך לכאורה גם זה אינו יכול להקדיש דהא מגיע לו כדי דמי כל שווי' של השדה והאיך יקדיש דבר שאינו ברשותו ולכן הקדים הגמ' לומר דהדינר צריך [הפודה] לתת להקדש מדרבנן כדי שלא יאמרו הקדש יוצא בל"פ וא"כ לא [יוכל השעבוד להיות] מפקיע ההקדש עכ"פ מדינר אחד וא"כ כיון שיש מקום לחול ההקדש שוב מפקיע ההקדש השעבוד לגמרי ולא מקרי דבר שא"ב דהרי לזה עומד ברשותו שיכול למוכרו או להקדישו ע"מ שיפרעו הלוקח או הגבאי לב"ח א"כ שפיר חל ההקדש וכיון שחל ממילא לא נפקע בכדי ולא יוכל לומר שיתן הדינר הוא בעצמו כדי שלא יאמר הקדש יוצא בל"פ דכיון דכבר חלה הקדושה שוב מדאורייתא (לא) נפקע השעבוד וכמו דס"ל לבן פדא בנדרים [דף כ"ח ב'] דהקדש בכדי לא פקעו היינו בלא פדיון כמו שאמרו שם וכי קדושה שבהם היכן הלכה לתפסו בקדוש' דמים. [ולכן א"א רק בפדיון] אך כ"ז בעודן בקדושה קודם פדי' אזי לא יוכל המלוה ליתן הדינר שיצא בלא פדיון דקדושה שבה להיכן הלכה. כיון שחלה עכ"פ אך לאחר שפדאן שפיר יוכל לטרוף מהלוקח שפדהו מההקדש. וא"ל מה מכר ראשון לשני כל זכות שהי' בידו דז"א דהא גם ההקדש לא הי' בו מעולם זכות רק מה שיפדהו ע"מ לשלם לב"ח ור"ל דיותר לא הי' יכול להקדיש שלא הי' ברשותו ולכן שפיר יכול לטרוף מהפודה מן ההקדש וזה ברור לפע"ד לרש"י ז"ל דכתב בפסחים דמקרי אינו ברשותו של הלוה האיך יכול להקדישו. [ולזה א"ש דעת הרמב"ם הנ"ל בפ"ז מעירוכין דמן הפודה שפיר יוכל לטרוף ובעצמו אינו יוכל לגבות ובגמ' ל"ק רק דמוסיף דינר היינו שיתן הדינר להלוה שהוא יפדנה בתורת פדי' ע"מ לשלם לבע"ח ע"ש רש"י ותוס' בעירוכין כ"ג ודו"ק עכ"ה] והנה באמת בתוס' בגיטין (מ' ב') כתבו בד"ה הקדש וז"ל ואור"י דרבא לטעמי' דאמר בפ' כל שעה דב"ח מכאן ולהבא ה"ג וחשיב ברשותו ודוקא קדושת הגוף שאין לו פדיון מפקיע מ"ש כגון שור תם למזבח או קונמות בפ' אע"פ ואצטלא דפרסו' אמיתנא ביבמות בפ' אלמנה דכיון דחל שעה אחת תו לא פקעי דלא עדיף שעבוד מנתינת דמים וכן חמץ וכן שחרור [וכו'] עכ"ל הרי דס"ל דיוכל להקדישה עתה כמו שיוכל למוכרה קודם גביות הב"ח ומקרי ברשותו אך רש"י ז"ל כתב בהדי' דמקרי אינו ברשותו ולא דמי לביתו ומש"ה א"י להקדישו דאיש כי יקדיש א"ב כתיב וא"כ א"א להקדישו כלל וצ"ל כיון דעכ"פ חל ההקדש על הדינר דיהי' צריך ליתן עכ"פ מדרבנן א"כ שוב יוכל לחול ההקדש שיוצרך דוקא לפדותו ע"מ ליתן לב"ח וכנ"ל. והנה באמת י"ל דפלוגתא זו של רש"י פסחים ותוס' גיטין הנ"ל תלי' בזה בנדרים בש"ס וז"ל (מ"ו ע"ב) ויש לו שם מרחץ וכמה תפיסת יד אר"נ למחצה לשליש ולרביע אבל בבציר לא אביי אמר אפי' בבציר אסור ה"ד דשרי דמקבל בטסקא עכ"ל ובערכין (כ"א א') וז"ל הקדישו הדר בו מעלה שכר להקדש היכי מצי מקדיש לה איש כי יקדיש ביתו קודש אמר רחמנא מה ביתו ברשותו אף כל ברשותו ה"ק הקדישו משכיר הדר בו מעלה שכר להקדש היכי דייר בי' במעילה קאי עכ"ל והקשו כל הראשונים דשני סוגיות סותרים זא"ז דבנדרים משמע דאינו יכול לאסור אם מושכר או ממושכן לחבירו ובערכין משמע דהקדש מפקיע וחל אפילו מה שמשעבד להשוכר או להמלוה ותוס' הרבה תירוצים תרצו ומחלקים דאם שוה יותר מכפי שכירתו יכול לאסור כיון דיכול לאסור המותר ממילא השוכר דר בשל הקדש אך הר"ן והריב"ש ז"ל ומביאם הש"ך ז"ל ביו"ד [סי' רכ"א סקמ"ה] שכתבו דכיון דמשועבד לזה אפי' חלקו א"י לאסור כיון דגורם שיאסר חלק חבירו יעו"ש וא"כ בזה י"ל דרש"י ס"ל דאפי' מה ששוה יותר ואפילו בשלו א"י לאסור אם עי"ז יגיע הפסד למי שנשתעבד לו ומש"ה כתב רש"י ז"ל [שם בפסחים ד"ל ע"ב] שמקרי א"ב הגם שיוכל למוכרו עתה מ"מ כיון שע"י הקדשו יגיע הפסד שלא יוכל המלוה לגבותו אינו יכול להקדיש (ובאמת התוס' ז"ל ס"ל שיוכל לגבות כמו שאמרינן בבן לוי שהקדיש אבל רש"י ז"ל בפסחים מפרש בהדיא שההקדש לא חל מעיקרא) ולכן לרש"י ז"ל אין ההקדש כלל רק מדרבנן ורק הרמב"ם ז"ל ס"ל דהקדש דמים מפקיע מ"ש [ממילא] וכנ"ל אבל התוס' ז"ל ס"ל כיון שעתה יוכל למוכרה יוכל נמי להקדישה הגם שיגיע הפסד לחבירו אפי' אם לא הי' יכול לגבות מההקדש נמי יוכל להקדיש כיון שעתה בידו למוכרה ולשיטת' בערכין כיון שיכול להקדיש המותר מהשכירות יוכל לגרום גם איסור (מהשוכר) [להשוכר] ה"נ שכיון שעתה מקרי ברשותו לענין שיכול למוכרו יכול נמי להקדישו הגם שעי"ז יגרום היזק לחבירו שלא יכול להוציאו מהקדש כיון שיוכל לע"ע למוכרה יוכל להקדישו ולכאורה דברי התוס' מוכרחים דאם לא נימא הכי קשה גבי קדושת הגוף שמפקיע מידי שעבוד לכ"ע ולשיטת רש"י ז"ל קשה האיך יוכל ההקדש גוף לחול כלל כיון שעי"ז ההקדש נפקע השעבוד שלא יוכל לגבות ממנו א"כ אינו ברשותו של הלוה לגרום הפסד למלוה נהי שיש לו רשות למוכרו כיון שהב"ח יוכל לגבות ממנו אבל האיך יוכל לאסרו על הב"ח לגמרי ולהקדישו הלא מקרי אינו ברשותו כיון שמשועבד לחבירו לגבות הימנו כמ"ש רש"י בפסחים והאיך יתחיל כלל ההקדש לחול ומזה הוכיחו התוס' כיון שעתה ברשותו יכול לאסור אפי' שיגיע מזה נזק להמלוה וכנ"ל בערכין לשיטתם אולם לרש"י ז"ל צ"ע לכאורה האיך בהקדיש הגוף מפקיע מ"ש כיון דרש"י ז"ל כתב בהדיא דשדה או מטלטלים שמשעבדים אג"ק מקרי אינו ברשותו ולא דמי לאיש כי יקדיש את ביתו וא"כ קשה האיך יפקיע ההקדש מידי שעבוד הא מעיקרא לא חל ההקדש ואשר נראה לפע"ד דסברת רש"י ז"ל כיון דמצינו בגמ' (תמורה כ"ד ב') וז"ל במשנה ר"פ כיצד מערימין על הבכור