דברי חיים חלק ב תקח

בעי כלל שהחצר יזכה לה דבר ובזה שפיר אמרינן גיטה וחצרה באים כא' וכיון שזכתה בחצרה ממילא הגט מונח ברשותה וכן גבי מקומו מושכר לו שכל השכירות הי' בשביל המעשר ממילא כשזכה בהחצר זכה בהמעשר דכל עיקר קניית החצר הי' רק בשביל המעשר אבל כשבא לזכות לא' חצר ופירות י"ל כדברי הש"ך ז"ל דחצרו לא זוכה לו רק כשכבר הוא שלו ולא כשבאים כאחת דעדיין לא נקרא חצרו וא"כ לפ"ז [כאן] בלא קבלת אחריות דהי' נשאל החצר להמפקיד דגם הגאונים ס"ל כן כנ"ל ורק כשהחמץ נאסר בהנאה שב החמץ והחצר להנכרי לא יוכל לזכות הנכרי בהחמץ חצרו וקנייתו באין כא' [ל"מ] אך כ"ז כשלא קיבל עליו הנכרי הנפקד אחריות אבל אם קיבל עליו הנכרי אחריות שכתבנו לעיל בשם מו"ח ז"ל דהוי כחצר השותפים שמושאל גם לנכרי המקום לאחריות וא"כ כשבא שעה זיי"ן שהחמץ נאסר בהנאה ממילא זכה הנכרי בהחמץ המונח בחצרו שהוא שלו וגם קודם הפסח הי' מושאל לאחריותו וכיון שזכה הנכרי בהחמץ שוב לא מקרי כלל חצרו של המפקיד כלל כי לא מושאל לו לשום דבר דהרי החמץ זכה החצר להנכרי וז"ב. ואל תשיבני דהא מה"ת מותר לאחה"פ ואיך יזכה בו העכו"ם דז"א דל"מ לפי מאי דמשמע מסתמא דגמ' [פסחים כ"ט ב'] דלדידן דדבר הגורם לממון לאו כממון דמי חמץ בפסח לאו בר דמים ודאי דיוכל הנכרי לזכות בו אך אפי' לדברי הפ"י ז"ל שכ' דמקרי ממון ממש לדידן מ"מ עכ"פ לדידן דאסור מדרב' יוכל העכו"ם לזכות בה ולכן דברי הגאונים לק"מ

ועפ"ז יש לומר דלהגאונים ז"ל אפילו מדרבנן מותר החמץ לאחה"פ כשהפקידו ביד עכו"ם שקיבל עליו אחריות דהנה הר"נ ז"ל הוכיח דבר זה דלהגאונים נמי מדרבנן אסור לאחה"פ דאל"כ למה אמרינן [שם דף ל"ב] בנכרי שהלוה לישראל על חמצו לאחה"פ אסור ורבא מוקי לה בהרהינו אצלו א"כ נהי דנכרי אינו קונה משכון מ"מ הרי הוא תח"י ולא מקרי בבתיכם לגבי ישראל הלוה ולמה יאסור אחה"פ א"ו דמדרבנן אפילו להגאונים אסור לאחה"פ ולפמ"ש ליכא הוכחה כלל די"ל במפקיד אצל נכרי וקיבל עליו העכו"ם אחריות שוב אין הישראל עובר וממילא מותר לאחה"פ דלא שייך קנס כיון דלא עבר הישראל על ב"י ורק דקשה דהשאיל לו חצרו דגם הגאונים ס"ל סברא זו וא"כ שוב הוי ביתו של ישראל וכתבנו כיון דהחמץ נאסר משעה וא"ו בהנאה קנה לו חצרו לעכוים שלא מדעתו דזכות הוא לו זכי' זו מההפקר כמו במשכנו של גר דקנה לי' חצרו של"מ וא"א שיהא המקום מושאל לישראל דא"כ נאסר בהנאה וקנהו העכו"ם להחמץ והחצר ולא נוכל לומר שהשאיל לו חצרו ממילא להמפקיד אך כ"ז בפקדון אצל עכו"ם שייך שיזכה לו חצרו אפילו של"מ שאינו מכוין לזכות בה אבל שם במשכון דאם יזכה העכו"ם בהמשכון יפקע החוב מהישראל דאם אין מחזיר לו משכונו א"צ לפרוע חובו וא"כ לא הוי רק כעין מכר דלא זכה לו חצר של"מ אבל גבי פקדון דזכה לו החצר להנכרי הנפקד שפיר י"ל דאפילו מדרבנן מותר לאחה"פ ועפ"י מה שכתבנו י"ל דגם אביי [דס"ל למפרע ה"ג] ס"ל חמץ מפקיע משעבוד [ע' בתוס' גיטין ד' מ' ד"ה הקדש ובפ"י ובצל"ח בפסחים דף ל"א] ואך דע"ז קשה למה אמר אביי פסחים ל"א] דנכרי קונה למפרע הא הפקיע החמץ שעבוד של הנכרי ועיין בר"א ואחרונים מש"כ בזה ולפמ"ש א"ש דהנה לפי סברא הנ"ל דהנפקד משאיל חצרו להמפקיד א"כ נהי דנפקע השעבוד של העכו"ם נימא דהא קנה לו (חש"מ) [חמצו של לוה] בשעה שנאסר בהנאה ובב"א בא הזכי' עם האה"נ ונהי שנפקע השעבוד זכה בו הנכרי מן ההפקר שיש דיעות ס"ל שחצר המושכר קונה לשוכר מן ההפקר [ע' סי' רס"ד סעיף ד' וסי' שי"ג וכאן אף דהוא בבית ישראל מ"מ כאן דלמפרע ה"ג והחמץ הוא של העכו"ם ממילא חצירו של ישראל מושאל לו לנכרי בעל החמץ והוי כחצר המושכר לו עכ"ה] וא"כ ה"נ משעה שהחמץ נאסר זכה להו לעכו"ם בתורת הפקר ולא שייך כאן הטעם דלמא לא ניחא לי' להעכו"ם בקנין זה דהא יופסד ממונו והוי כמכר דאין נקנה של"מ זה ליתא דהא בלא"ה אי לאו דהוי חמץ ואיסור הנאה הוי ע"כ נקנה לי' לעכו"ם בלמ"ג וניחא לעכו"ם בזה דע"מ כן הלוה ורק דהוי קשה דנימא חמץ מפקיע מ"ש לזה שפיר י"ל נהי דהשעבוד נפקע מ"מ זכה העכו"ם מן ההפקר דהוי אסה"נ

ולפ"ז יש ליישב קו' התוס' בסוגי' דהרהינו [שם בפסחים דף ל"א ע"ב ד"ה אלא] שהקשו אביי האיך יתרץ הך דלמה לכ"ע עובר הא למ"ג ולפמ"ש א"ש דהנה לפמש"כ גם אביי ס"ל חמץ ממ"ש ורק דהעכו"ם קנהו בחצר המושאל לו מאת הישראל בתורת הפקר כיון שנאסר בהנאה וה"ל ממש בבתיכם ולא בבית הנכרי דהעכו"ם קנהו להחמץ בתורת חצרו אך לכאורה יקשה ע"ז כיון דחמץ ממ"ש א"כ העכו"ם קנהו מטעם הפקר ממילא צריך הישראל לפרוע לו חובו והאיך יכול העכו"ם לזכות בדבר שאם לא זכהו הנכרי הי' שוה לישראל לומר לו הש"ל דנהי דחמץ ממ"ש מ"מ יוכל לומר הש"ל ולא הי' צריך לפרוע לו אבל אם יזכה בו העכו"ם משום הפקר שוב אין גבי' למפרע ויצטרך לשלם לו החוב להעכו"ם ומש"ה לא הוי להעכו"ם לזכות בו אך לפמ"ש המג"א [סי' תמ"א סק"ב] אסור לישראל ליתנו להעכו"ם משום פורע חובו באיסורי הנאה וא"כ לא הי' יכול לומר הש"ל וא"כ ממילא אין שוה כלום להישראל ויכול הנכרי לזכות מטעם זכי' מהפקר והוי כנותן לעכו"ם קודם זמן האיסור וכנ"ל ואך כ"ז כשהוא ברשוח הישראל רק שאמרינן שהקנה לו חצרו להעכו"ם [לשמירת ממונו] והעכו"ם קנהו מההפקר ע"י חצרו שפיר י"ל דאם לא זכה בו העכו"ם לא הי' יכול לומר לו הש"ל דאסור משום פורע חובו באה"נ אבל אם הוא מונח ברשות העכו"ם דא"צ הישראל לפדותו וליקחנו מהעכו"ם [עיי"ש במג"א שהניח זה בצ"ע] וכ"ז שאין העכו"ם נותן לו החמץ הוא פטור מהחוב א"כ החמץ שוה עכ"פ לענין שיכול לומר להעכו"ם הש"ל א"כ לא יכול העכו"ם לזכות מן ההפקר דאינו הפקר לגמרי דנצרך להישראל לומר הש"ל א"כ לא קנהו העכו"ם מטעם הפקר וחמץ ממ"ש ולכן אסור לאחה"פ [וא"כ שפיר גם לאביי מוקמינן בשהרהינו אצלו ופליגי בדר"י ואף דלמפרע ה"ג מ"מ חמץ מפקיע מ"ש ולקנותו בשעת איסורו לא יכול הנכרי דאינו הפקר דצריך לו לישראל לומר הש"ל ולכך לד"ה עובר אבל רישא בישראל שהלוה לנכרי והרהינו דחצר המלוה מושאל לו לעכו"ם לשמירת משכונו שפיר בעת איסור חמץ קנוי לו לעכו"ם בתורת חצירו דאין צורך לו לישראל עוד דלא יוכל להחזיר לו החמץ כדי לגבות חובו כנ"ל ומתורץ קו' התוס' עכ"ה] וזה נכון לפע"ד

ועפ"ז יש לתרץ דברי הרמב"ם ז"ל [בפ"ד מחו"מ ה"ד] שכתב באחריות אנס חייב בביעור והקשה הראב"ד ז"ל דא"כ איך אמר ר"נ [בפ' כ"ש דף ל' ע"א] הביאו לי חמירא דבני חילא הא חמץ שלהם הי' אסור לדברי הרמב"ם ז"ל והקשה על הר"א ז"ל בכ"מ דהא אפשר שהי' נותנין בבתי עכו"ם דאז הי' מותר ולפמ"ש א"ש דהנה לפמ"ש הרא"ש ז"ל דמושאל חצר להמפקיד א"כ לכאורה למה ביחד לו בית מותר בהפקיד אצלו ובלא ייחד אסור [בפסחים ד"ו ע"ב] הא בלא יחד לו בית הוי נמי מושאל לו חצרו אך החילוק ברור דבאם אינו מיחד לו חצרו רק דהוי כמו שהשאיל לו כיון שמושאל לשמירת ממונו אבל גוף הזוית אינו מכור לנכרי ואם רוצה מפנהו לזוית אחר [ולכך הו"ל גם חצירו של הנפקד ועובר] ורק סברת הרא"ש ז"ל דמ"מ יש לו איזה מקום בחצרו הוי בבתיכם [גם לגבי המפקיד ועובר] אבל ביחד לו בית היינו שיהי' של הנכרי כמו בשכירות גמור א"כ הוי ביתו של העכו"ם לחוד ולא של הישראל והנה לפע"ד דזה [אי מהני ייחד בית בחמץ שקיבל עליו אחריות] תליא בפלוגתא שבח"מ סי' שי"ג בין הרמב"ם והרא"ש ז"ל דהרמב"ם ז"ל ס"ל דחצר המושכר אינו קונה דבר המופקר להשוכר וכתב הש"ך ז"ל שם הטעם דאינו מקרי של השוכר, רק לדבר המושכר לו אבל לשארי ענינים ה"ל חצר של משכיר ולכן לדעת הר"מ ז"ל לא מהני יחד לו בית [בקע"א כמבואר בדבריו פ"ה מה' חו"מ] דהא נמי יש להישראל תועלת בשמירת החמץ לפוטרו מאחריות [ולכך] עובר על לא ימצא ואי משום שמונח בבית העכו"ם הא לדברי הרמב"ם ז"ל עיקר החצר של המשכיר ולא מקרי חצרו של השוכר רק למה שנשכר לו א"כ לאחריות שחייב בו המשכיר ודאי מקרי ביתו של המשכיר כי לזה לא נשכר לו ועיקר ביתו הוא של המשכיר בעל החייב באחריות אבל להרא"ש ז"ל שס"ל שחצר המושכר קונה להשוכר דשכירות ליומא ממכר כמ"ש שם א"כ אפילו אם הוא באחריות הישראל מ"מ מונח בהחצר של העכו"ם דשכירות מכר גמור היא והנה לפ"ז א"ש דברי הראב"ד ז"ל דהי' קשה לי' על הרמב"ם ז"ל נהי דאחריות אנס הוי מצוי מ"מ הא מושאל החצר להעכו"ם לשמירת ממונא והכא לא שייך מש"כ לעיל כיון שלא השכירו לו בפירוש מקרי גם חצרו של הישראל ששומר לו דבר שחייב באחריותו וכמ"ש מו"ח ז"ל בספרו ברוך טעם דז"א דהרי אינו חייב באחריות כלל מדין ומה לנו שהנכרי יכפנו ויאנסו שלא כדין אחר פסח מ"מ בגוף החמץ לית לי' כלום ולכן הוי רק חצרו של עכו"ם ולא מקרי בבתיכם ולכן צ"ל לפי סברא זו דגם בחצר אחרים ס"ל דחייב באחריות אנס עליו ושפיר הקשה הראב"ד ז"ל דא"כ מהיכן נמצא חמץ דב"ח הא אפילו נתנוהו ברשות אחרים אסור כנ"ל אך הרמב"ם ז"ל לשיטתו דבחצר המושכר עיקר בית של המשכיר א"כ באחריות אנס חייב כיון דעכ"פ מונח בחצרו של ישראל אבל בנותן בבית אחר ממש פטור ומש"ה משכחת חמירא דבני חילא וד"ל: