דברי חיים חלק ב תקז

כל הפוסקים ראשונים ואחרונים וכבר כתבתי לו מה שנראה בעיניו כי חופשה ניתן היום לכל איש לעשות בכל עיר כרצונו כי אינו כן גם היום בכל עיר ועיר הממשלה נמסרה לשר ומושל העיר ושום איש אינו יוכל לעשות דבר קטן או גדול בלתי רשות והורמנא משר ומושל העיר ואין בכחי להאריך בפלפול וקצרתי וד"ל

סימן ד

להרב כו'

מכתבו הגיעני וצר לי בצערן של ת"ח אך לד' אצפה כי יונח לו כאבו ודאגותיו יעברו ממנו ויהי' כאחד האדם ומה שהקשה ע"ד הרמב"ם ז"ל בכלים [פכ"ה הי"ב שפסק שם דכפת שאור שייבשה ויחדה לישיבה בטלה ובפ"ב מחמץ הט"ו פסק דבעי' דוקא טיחה בטיט] עיין במהרש"א ז"ל [פסחים דף מ"ה ע"ב] שפירש כן בכוונת התוס' חילוק בין חמץ לטומאה והנה באמת גוף הדבר תמוה למה יהא רשאי להשהותו מחמת יחדו לישיבה [לרשב"א] הא מדרבנן עכ"פ צריך לבערו כמו בביטלו כיון דראוי לאכילה [לכלב] לדברי הה"מ והכ"מ בפ"א מהל' חו"מ [הלכה ב'] ולהראב"ד [אפי' נפסל מאכילת כלב] משום דראוי לחמץ בו וגם אפילו מדאורייתא עובר דלא הוי הפקר כלל כיון שאינו הפקר גמור דהרי הוא שלו לישיבה וכמ"ש התוס' ביבמות [פ"ט ע"ב ד"ה שהפקר] לענין תורמין וגם דהא אסור בהנאה אפילו לשבת עליו וא"ל דהוי שלא כדרך אכילתו והנאתו מ"מ רוצה בקיומו ועיין (בהג"מ) [בפ"מ או"ח תמ"ה במ"ז סק"ד] לענין לישב על שק חטים חמוצים ורש"י כתב [בחולין קכ"ט ע"א] דהוי כעץ אך עדיין קשה וכי מחשבה לחוד יועיל לחמץ שברשותו וצ"ע מאד ועיין בצל"ח ואו"ת אבל מ"מ לחכמים אין תימה שצריכים לבטל צורת החמץ ולזה פסק הרמב"ם דבחמץ צריך דוקא טיחה בטיט והנה הרמב"ם שינה וכתב [פכ"ה דכלים הנ"ל] שיבשה ויחדה משמע דבעי מעשה והרבה יש לפלפל בזה אך אין הזמן גורם מפני יומא דכלה הבע"ל ומה שהקשה על רמ"א ביו"ד [סי' שכ"ד סעיף י"א] הנה דבריו נובע מת"ה ק"ץ ושם מבואר בהדיא שהניחו עליו דהוי (ישיבה) [נ"ל דצ"ל נשיכה כי השואל הקשה על הרמ"א שכ' שיניחנה אצל העיסה הגדולה והלא בעי נשיכה כיון שמפריש החלה מהקטנה שאין בה שיעור ועי' בש"ך סוף סי' שכ"ה וע"ז תי' כנ"ל עכ"ה] ובודאי גם כוונת הרמ"א ז"ל כן רק קיצר בלשונו שהדבר פשוט וכן הש"ך [סקכ"א] וח"ס [בליקוטים סי' י"ח] כוונתם כן וק"ל

סימן ה

בהרא"ש ז"ל (פסחים ה' ע"ב) וז"ל יש מן הגאונים שאמרו ישראל שהפקיד חמצו אצל נכרי או אצל ישראל חברו וקבל הנפקד עליו אחריות הנפקד חייב בביעורו ולא המפקיד אעפ"י שהוא שלו כיון שאינו ברשותו והביאו ראי' ממכילתא דתני התם בבתיכם למה נאמר לפי שנאמר בכל גבולך שומע אני כפשוטו ת"ל בבתיכם מה ביתך ברשותך אף גבולך ברשותך יצא חמצו של נכרי ברשות ישראל שהוא בביתו ואינו יכול לבערו יצא חמצו של ישראל ברשות הנכרי שהוא שלו ואין ברשותו. וה"ר יונה ז"ל הי' אומר דלעולם ברשות המפקיד וחייב לבערו מה"ת כדאמרי' בפ' מרובה וגונב מבית האיש ולא מבית הקדש כך מצאתי בשם הר' יונה ז"ל ולא הבנתי ראייתו וגם לא כתב לפרש הא דמכילתא שהביאו ממנה ראי' ונ"ל דדבר פשוט היא דאעפ"י שהנפקד קבל עליו אחריות מ"מ עיקר הממון של הבעלים הוא וכיון שהשאילו הנפקד ביתו לשמירת ממונו קרינא בי' ביתו וההוא דמכילתא מיירי בנכרי שהלוה לישראל על חמצו כדתנן בפ' כ"ש עכ"ל הרא"ש ז"ל והקשה הפר"ת ז"ל [בסי' ת"מ] דלמה לי' קבלת אחריות של הנפקד כיון דסברת הגאונים ז"ל דס"ל כהמכילתא דבבית אחר אינו עובר ממיעוט דבתיכם א"כ אפילו בלא קבלת אחריות של הנפקד אינו עובר המפקיד כיון שאינו בביתו ונ"ל ליישב זה די"ל דגם הגאונים ס"ל סברא זו דהנפקד השאיל לו חצרו וכמבואר בב"ק [מ"ח ע"ב] דהשאיל לו מקום גבי כנוס שורך ורק דסברת הגאונים דכיון דחייב הנפקד באחריות ועובר בלאו דב"י ולא ימצא שוב לא נשאל לו החצר להמפקיד דהנה אמרינן בסוף חולין [קמ"א ב'] וז"ל הגמ' והשתא דאר"י א"ר אסור לזכות בביצים שהאם רובצת עליהן שנאמר שנת [תשלח] את האם והדר הבנים תקח לך אפ"ת אע"ג דנפל לחצרו כל היכי דאיהו מצי זכי חצרו נמי זכיא וכל היכא דאיהו לא מצי זכי חצרו נמי לא זכיא לי' כו' עכל"ה ופסקו גדולי הראשונים דכל מה דאיהו אסור לעשות גם חצרו נמי לא יוכל לעשות עבורו ונמצא כיון דהוא מצווה לבער החמץ הזה משום ב"י וב"י ואינו יכול לשמרו עבור המפקיד כמו כן חצרו נמי לא יוכל להשאיל לו לחבירו וא"כ ממילא אינו מושאל החצר להמפקיד אבל אם לא קיבל הנפקד אחריות על חמץ של אחרים אינו עובר גם חצרו יוכל להשאיל לחבירו וממילא מקרי בבתיכם ועפ"ז א"ש מה דבריש הברייתא איתא שם וז"ל לפי שנא' לא יראה לך שאור שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה יכול יטמין ויקבל פקדונות מן הנכרי' ת"ל לא ימצא אין לי אלא בנכרי שלא כיבשתו נכרי שכיבשתו ושרוי עמך בחצר מנין ת"ל לא ימצא בבתיכם עכל"ה דקדק הצל"ח ז"ל דמ"ש דלא נקיט נמי יכול יקבל פקדונות מאחרים ולמה פרט נכרים ולפמ"ש א"ש דאי לאו דכתיב לא ימצא לאסור בקבלת אחריות הי' החצר מושאל להמפקיד וממילא עובר המפקיד דמונח בביתו וכסברת ר"י ז"ל ובודאי לא הי' יכול לקבל פקדונות מישראל דהרי ישראל המפקיד עובר עלי' בב"י ולזה אמר הברייתא יכול יקבל פקדונות מן הנכרי דייקא אבל לאחר שגילה הכתוב דהנפקד עובר בב"י בקיבל אחריות משום דמצוי אצלו א"כ שוב לא יוכל להשאיל חצרו להמפקיד כנ"ל אך לכאור' קשה דמאי אחריות גבי ישראל השני כיון שהחמץ אינו שוה כלום [כשמגיע הפסח וא"כ נפקע אז האחריות] אך ז"א דהא לפמ"ש אם באו לשאול תוך הפסח על מי לבער ודאי נאמר דהנפקד חייב לבער דהא עובר בלא ימצא ואעפי"כ צריך לשלם כיון שהזיקו בידים ונהי דהשורף חמצו של חבירו במועד פטור מפני שהכל מצווים לבערו [כמבואר בב"ק צ"ח ב'] אבל כאן דהמפקיד אינו עובר כלום רק הנפקד מחויב בהשבתה הוי כמו דקיי"ל [בחו"מ סי' רצ"א סעיף ט'] גבי שומר דאם בא האונס בשביל הנפקד שחייב לשלם וא"כ [לגבי המפקיד] כיון שאינו עובר החמץ לאחה"פ מותר [ורק האי' משום הנפקד וע"כ אפי' נגנבה אח"כ חייב כיון שכבר היא אבודה מכח האי' כבסי' רצ"א הנ"ל עכ"ה] אך כ"ז בישראל שהפקיד אצל ישראל שפיר דבקיבל אחריות אינו עובר המפקיד כנ"ל אך לגבי נכרי שהנפקד נכרי ל"ש שייך זה וקשה בהפקיד אצל נכרי גם (בלא) [בקבל] אחריות הוי להמפקיד להיות (פטור) [חייב] (ולמ"ל) [ולא מהני] קבלת אחריות שהנכרי יקבל אחריות ונ"ל טעם אחר לזה דהנה הצל"ח הקשה דמאי קבלת אחריות שייך בדבר האסור בהנאה גם מו"ח ז"ל בספר ברוך טעם [סוגי' דמפקיד חמץ] הקשה דלמה לא נימא שהושאל [גם] להנפקד חצרו שלו לאחריותו והוי כחצר השותפים יעו"ש והנה לפע"ד זה ודאי דנהי דאסור בהנאה מ"מ הלא יוכל להשהותו ע"ד לבערו דקיי"ל המשהה חמץ ע"מ לבערו אינו עובר [עי' תוס' פסחים דף כ"ט סע"ב] וא"כ משעבד עדיין השמירה לזה וגם כדי שיקיים מצותו ובאחריות של הנפקד (אין לו) [אינו אז] כיון שאינו שוה כלום ורק למצוה חזי והוי שפיר מושאל להמפקיד. אך דזאת נראה ברור בעיני דכיון דקיי"ל גבי משכנו של גר בחצר ישראל אם הוא משתמר ודאי קונה אותו זה שבביתו ויעוין בב"ק [דף מ"ט ב'] ובתוס' שם וא"כ הכא כיון דהחמץ נאסר בהנאה ממילא זכה החצר החמץ להעכו"ם דלדידי' היא היתר וא"כ לא מקרי שוב חצר המושאל להמפקיד דהחצר והחמץ שניהם קיימי ברשות העכו"ם וגם אינו מוזהר הישראל עליו כלל דשעת איסורו וביעורו ועשה דהשבתה עם קניית הנכרי באים כאחד ואינו מחויב כלל הישראל בהשבתה (רק) [כמו] גבי השבתה דסגי בלב וכתבו הטעם משום דבלא"ה אסור ואינו ברשותו [עיין בר"ן ריש פסחים] וא"כ קודם שש שעות לא הוי הביטול כלום [דהא עדיין מותר] רק [ע"כ] כשבא זמן איסור חל השבתה והאיסור כאחת ופטור מביעור מה"ת וכ"כ בהדיא כל האחרונים וכן משמע בב"י גבי ספק חמץ א"כ ה"נ כיון דזכה בו הנכרי משעת איסורו שוב אין החמץ של הישראל ולמה נאמר שמושאל לו חצרו הא אינו מושאל לו כלל דהעכו"ם זוכה בו אפילו שלא מדעתו ונכרי יש לו חצר כידוע ועיין בנה"מ ז"ל [בפתיחה לסי' ר'] אך נ"ל דלק"מ על הרא"ש ז"ל דהנה מבואר בש"ך ז"ל סי' ר"ב ס"ק ג' וז"ל וי"א דאפי' הן צבורין היינו דוקא כשאין הקרקע משומר לדעתו דאל"כ הוי קונה בתורת חצר עכ"ל הסמ"ע וז"א אלא מהר"ן והה"מ מוכח דאפי' בחצר המשתמר לא מהני צבורין וכ"מ להדי' בהשגת הראב"ד ע"ש וכ"מ מסתימת דברי הטור ומהר"ו והטעם נלפע"ד דאין חצרו קונה אלא כשהוא כבר חצרו משא"כ הכא דחצרו ומתנתו באים כאחד ודו"ק וכנ"ל עיקר עכ"ל. והנה הקשו כולם עליו דהרי בגיטין [דף ע"ז ע"ב] אמרי' גיטה וחצרה באין כאחד וכן גבי מקומו מושכר לו [ב"מ י"א ב'] שקנה ביחד מטעם חצר אך דנ"ל דזה לק"מ דגבי גט דלא בעי דעתה רק שיהא נותן לתוך תיקה וה"ה חצרה נמי כן דלא