דברי חיים חלק ב תק

אסור להשיג גבולו ואי משום דלא פרע המעות זה הוי כמו חוב אחר על הב"ד להכריחו לקיים פס"ד ולשלם החוב אבל בודאי אסור לב"ח להשיג חיותו א"כ כן ה"נ עפ"י דין הש"ס אסור להשיג גבולו כיון דכבר החזיק בו וטרח טירחא עד דסמיך דעתי' דהוי כמו מצודת דגים שיוצא בדיינים ואין טענה להמחזיק הראשון רק שהשותף הזה עבר על תקנת חזקה שבמדינתנו ולפע"ד בכה"ג לא שייך דין חזקה ולא יכול התקנה לבטל דינא דגמרא כיון דעפ"י דינא דש"ס כיון שטרח ונתן מעות לפייס חבירו נהי דמדינא דש"ס לולי החזקה הי' המעות בחנם מ"מ עכ"פ הוציא מעות כדי לסמוך באומנתו ולולא זה המשיג גבול שבא והוסיף עליו הי' בא האראנדי לידו א"כ ודאי מדינא דש"ס מוציאין מזה המשיג גבול והתקנה שבמדינתנו באופן כזה שא"א לו ואין רצונו לדור שם כלל ורק למכרו בודאי שהשותף שדר בה קודם ולא הי' בזה תקנה ודי עכ"פ שישלם כפי מה שישומו הב"ד אבל החזקה ודאי של השותף שישב בה עד הנה בין מדינא דש"ס ובין מכח התקנות ולכן זה המשיג גבול שמחדש מוציאין ממנו כדברי המ"ב ז"ל

ועוד רצה זה החכם לומר כיון דלא זכה בו הראשון רק מכח כל דאלים גבר א"כ אם אחר יתקפו מהלוקח לא יוכל הלוקח לאשתעי דינא בהדי' דיאמר לו לאו בע"ד דידי את. ואני אומר ישתקע הדבר ולא יאמר דא"כ מי שלוקח שדה מחבירו יאמר לו מערער פ' לא זכה בו רק מכח כל דאלים גבר והלוקח לא יוכל להכחישו אך דבר זה ליתא כלל דבשלמא מיד מי שגבר ואלים מקודם דעת יש פוסקים [בסי' קל"ט ס"ב בש"ך] שיכול השני לתופסה דאמרינן אם הי' של ראשון הי' מתגבר ולא הניח לתפוס ומדהניח לתפסו מוכח שהוא של תופס השני אבל בלוקח מה יעשה זה שלא ידע מידי ואנן טענינן בעד לוקח מסתמא הי' של הראשון מדגבר ידו ומסתמא יש לו ראיות ומש"ה הניחו חבירו לגבור ולתפוס דקיי"ל טענינן ללוקח וסברא כזו כתב הנ"מ [סי' קל"ח סק"ט] לענין טלית אולם באמת גוף דברי קצה"ח שבזה תלה החכם הנ"ל דינו צ"ע שהקצה"ח ז"ל [סי' מ"ט סק"ח] משיג על התומים שכתב דרשאים לכתוב הרשאה ומה שהתוס' ז"ל כתבו (בב"מ) [בב"ב דל"ה] דאין כותבים הרשאה הוא רק לנהרדעי דס"ל גזלן של רבים לא שמי' גזלן אבל לדידן כותבים הרשאה והקצה"ח השיג עליו דגם ר"א לא פליג ע"ז דלרשעים כאלו אין כותבין הרשאה רק דס"ל לר"א דצריך להחזיר וכו' ובמכ"ת זה ליתא כלל דהנה צריכין להבין מ"ש התוס' דאין כותבין הרשאה דלמה לא יכתבו הרשאה ויוציא הגזילה עכ"פ ואפילו בלא הרשאה למה לא יוציאו הב"ד את הגזילה אך באמת סברת התוס' כיון דס"ל לנהרדעי דכה"ג אין כופין הב"ד ומזדקקים להוציא הגזילה ולהשיב לרשעים כאלה כמ"כ אין מזדקקין לכתוב הרשאה לר"א דס"ל דהב"ד מזדקקין להוציא הגזילה מהגזלן בודאי כותבין הרשאה ג"כ להוציא הגזילה ועוד נראה פשוט דכל הפלפול של הקצה"ח ז"ל קודם שזכה אחד אבל לאחר שזכה האחד נגד חבירו מכח התפיסה מדהניח חבירו לתופסו ש"מ שהדין עמו כמבואר בפוסקים וא"כ זה הנכרי שבא בלא שום טענה הוי גזלן ממש של יחיד וגם לנהרדעי מוציאין ממנו שגזל ממנו עכ"פ זכות זה ואפי' לענין להקדים לשחוט או"ב מקרי זה זכות שיכול לקדים כמבואר בט"ז ז"ל (שם) [י"ד סי' ט"ז סק"ט] (מ"מ) [מכ"ש] בכה"ג שזה כבר זכה מכח תפיסתו דאחד מן השוק שחטפה בלא טענה [ודאי] דמוציאין ממנו

סוף דבר דעפ"י הדין והתקנה זכה השותף וזה אשר השיג גבולו בהוספה מוציאין ממנו וזה המוחזק הראשון המוכר לו יחזיר לו מעותיו שהמכר השני בטל אך לאשר שגם השותף שישב בהאוראנדי גם הוא עשה שלא כהוגן ונעשה סרבן עפ"י ב"ד ראוי שישלם ויוסיף על דמי מקחו מהחזקה שקנה מהמחזיק הראשון כפי שיראו הב"ד ודמי ההוספה נמי תלי' בראי' עיני הב"ד כיון שלפ"ד המשיג גבול בהיתר עשה וד"ל

ועוד תמה אני ע"ז החכם דלפי דבריו דיכול לומר בכה"ג לאו בע"ד דידי את הכא א"כ אדרבא כיון דהשותף השני שלקחה עכ"פ בהיתר ועשה תיקונים בהאוראנדי וחובות ודאי חל עליו תקנת חז"ל שלא להשיג גבולו מכח עצמו שזכה באוראנדי בהיתר ואיך יכול אחר להשיג גבולו מכח התקנה ומהיכן באת לומר שכיון שלא פרע להראשון הי' רשות ביד הראשון למוכרו ז"א דיוכל השותף לומר לאו בע"ד דידי את והאראנדי מעיקרא לאו בחזקתך ולא הי' מגיע לך שכר לפרוע בכל שנה וממילא שייכה החזקה להשותף שישב בה ג' שנים ועשה חובות וכן הוא בודאי לפ"ד אותו החכם

סימן נב

שלום לידידי הרב המאה"ג החריף ובקי מו"ה אלימלך שמעון נ"י אבד"ק חירוב יע"א

שאלה ילמדנו במעשה שהי' בראובן ששכר חזקת שמעון ותבע אותו לדין ופסקו ב"ד להם שמחויב להחזיר לשמעון העסק ונתנו שטר חזקה לשמעון והוכרח ראובן להניח את העסק ביד הפריץ ושכר שמעון בעצמו העסק מהפריץ ושכר ראובן ממנו ושילם לו הראטי ואח"כ מת שמעון בתוך זמן השכירות הנ"ל והלך שוב ראובן ושכר העסק הנ"ל מהפריץ ושמעון הניח אלמנה ובת קטנה והאלמנה נישאת אח"כ לבעל ובאתה האש' ובעלה להב"ד ותבעו את ראובן שיחזיר העסק וטען ראובן איך ששמעון נתן לו רשות לשכור העסק ויצא הפסק שמחוי' האשה לישבע איך שלא נתן רשות לראובן לשכור העסק ועשו הב"ד פשרה ביניהם שהעסק יהי' ביד ראובן וראובן יתן דבר מה להאלמנה הנ"ל וכעת הלך בעל האש' הנ"ל ושכר חזקת ראובן מכפר אחר ואומר שיחזיר לו החזקה אשר נתפשרו עלי' אז יחזיר לו החזקה כי הפשרה בטעות הי' מחמת שלא כדין פסקו הב"ד להאשה הנ"ל השבועה כי מה לה שתשבע בשביל היתומה וכי אם אחד יודיע לב"ד שאחד גוזל לחבירו יהי' המודיעו מחויב לישבע ואם לא ירצה לישבע יהא הגזילה בידו הלא הב"ד בעצמם מחוייבים להוציא הגזילה מתחת ידו

תשובה אתפלא מאוד איך עלה על לב יודע ספר לפסוק שבועה לאלמנה הא אפילו תודה האלמנה שבעלה מחל החזקה אינה נאמנת להזיק להיתומה כמבואר גבי שני שותפי' [ח"מ ע"ז ס"ה] שאחד מודה ונשאר החזקה כולה להיתומה ואין לאלמנה כ"ז שלא נשבעה שום טענה על החזקה וא"כ ממילא הפשר שעשתה האלמנה אינו כלום דלא עדיף מאם מכרה מטלטלין הידועים של בעלה קודם שנשבעה אם לא נשבעה לבסוף דלא מהני לכ"ע יעוין בח"מ ובב"ש סי' [צ"ו ס"ה] ובפרט היכי שלא אמרה כלל דמוכרת ומפשרת בשביל כתובה דלית שום חולק כלל דאין מכירתה ופשרה שלה כלום דבשלמא באשה שאמרה שמוכרת בשביל כתובתה יש מקום לומר דהוי כתפסה ויש מקום לספק (הגם דפסקינן דלא מהני בנכסים ידועים לבעל) אבל בנ"ד דאשה לא רמזה כלל כתובתה ומי יודע אם לא גבתה כלל ובעצמה תודה שאין מגיע לה כתובה ולכן בודאי הודאה שלה שמחל בעלה החזקה ל"מ להיתומה וא"כ בודאי הפשר חוזר מכמה טעמים דכיון דחזקה שייך רק להיתומה ואם היתומה לא התפשרה מעולם דנראה דהב"ד לא התפשרו כלל לטובת היתומה וגם לא הגיע לה שום טובה מזה כנראה בעליל ולכן בודאי הפשר בטל דאפטרופסת אינה יכולה לעוות ולהפסיד נכסי היתומים כידוע לדבר פשוט שאם לא הי' לטובת היתומה שהפשרה בטילה וגם עוד טעמא לבטל הפשר משום שנעשה בטעות מכח השבועה ואי משום שלא הזכיר בשעת הפשר שעושה משום השבועה ז"א דחי' דנראה הדבר דעיקר הפשר הי' מחמת השבועה אפילו לא הזכירו הפשרה בטילה ויעוין תשו' מהרמ"א מביאו כ"ה ח"מ סי' כ"ה וז"ל האלשיך ז"ל ומהראי' שהביא נראה ברור שאפי' לא אמרו למורשה דבר כ"א שהי' טוען דאסיק אדעתי' שכתובת חמותה היתה קודמת נראה דמהימן משום דהוי מילתא דעביד אינש למיטעי ואנן סהדי דמסתמא הכי אסיק אדעתי' דאלת"ה מאי איכפת לי' למעבד פשרה ולאפסודי ממון רב דמאן מעכב בידי' דלא ליגבי כל שטר כתובתה משלם דלא בשופטני עסקינן א"ו דאסיק אדעתי' שחמותה היתה קודמת ומ"ה עביד וראי' גמורה מההוא דפי' חזקה שהביא מהרי"ק ז"ל דהתם טעה מאליו במאי דלאו ה"ל למטעי כ"ש בהא דנ"ד דאפי' לא אמרו לו דבר ודאי דלאו אתפשר אלא דטעה בהכי והוא מלתא דעביד אינש למטעי דלא כ"ע דינא גמירי ואדרבה מסברא הי' מסתבר טפי דהיא קודמת לכלתה עכ"ל הרי דמחמת אומדנא שנראה שהתפשר בשביל זה דטעי במלתא דעבידי למיטעי הפשר בטל וא"כ בנ"ד דנראה בעליל דאם היו פוסקים דיחזיר החזקה להיתומה כמו שהוא הדין שלא היתה מתפשרת עצמה בודאי הפשר בטל. ולענין מ"ש בשם מהביל אחד דביתומים ואלמנה אין חזקה כלל ומותר להשיג גבולם ז"א כמבואר בכ"ה בדיני חזקה ובמהרשד"ם ז"ל סי' רל"ד חלק ח"מ דאפילו ביתומים קטנים ולא הי' אפשר להחזיק אעפי"כ בתוך שלשה חזקתם חזקה ואסור להשיג גבול וכן נהגין כל ישראל ולכן החזקה של היתומה בתוקפו וכל החולק ע"ז חולק על תורת אמת ומשיג שדי יתומים וידיננו מלכו של עולם ואני נפשי הצלתי

ואודות העופות לא אדע תמונתם ומה המה ואין אוכלין