דברי חיים חלק ב תצו

סימן מו

לכבוד בני ידידי חביבי הרב המאה"ג החריף ובקי החסיד המפורסם ירא ד' מו"ה דוד נ"י אבד"ק קרשאנאב

הגיעני מכתבך ואשר שאלת המנהג אם מחייבים להמשיג גבול האוראנדי לשלם מה שהוסיף על הראשון זה תלוי במנהג מקומות בקצת מחייבים לשלם הוספה שהוסיף אך בגבולינו אמרו לי הדיינים הזקנים שהיו אז כי אין כופין לשלם ההוספה ועיקר תלוי בראות עיני הב"ד. גם מה שדרשת אודות הדירה שהשכיר האפטרופיס שנתמנה מפי ערכאות בפחות משוי' ולקח לעצמו שלשים ר"כ בעבור טרחתו ופחדו כאשר בארת במכתבך טענותיו בארוכה וכעת נשרף הבית. הנה לא ידעתי למה הארכת בפלפול שלא לצורך הלא הדבר ידוע דשליח ששינה יוכל לומר לתקוני שדרתיך ואין במעשיו כלום אם ידוע שהוא שליח ואם המשלח רוצה לקיים מעשיו והשליח ישלם לו משלו יש בזה [חילוקי דיעות] דעת הראב"ד דיוכל לומר דנתרצה בשליחותו ומדברי הר"ר יראה דמעשיו ממילא בטלין ודעת הרמב"ם נראה כן [ע' טוש"ע סי' קפ"ב] והרבה הארכתי בזה. אך בכאן אין מקום לזה דלכל הדיעות השליח צריך לשלם מה שעיוות ואם עיוות במזיד ע"י שוחד שלקח הוי גניבה ממש. וא"כ אם הי' הבית קיים ובאו לפנינו בעה"ב שהבית שלו או הב"ח עם השליח לדין כי שכר ביתם בפחות משוי' ע"י שוחד שלקח דנינן דהמקח חוזר אם רצו ואם רצו המעות שלקח שוחד יחזור להם כי שלהם הוא כי הרי שהבית הי' שוה יותר מכפי שהשכיר להם ע"י זה השוחד ולכן בודאי צריך להחזיר למי שהבית שלו וא"כ עתה שהבית נשרף שיש שני דיעות אם צריך להחזיר בעה"ב דמים שקיבל בעד שכירתו כמבואר בסמ"ע [סי' שי"ב סקל"ד] וא"כ נהי די"ל דאין מוציאין מבעה"ב המוחזק אבל במה שביד אחרים בודאי מוציאין להחזיר להשוכר כדברי רמ"א וב"י בש"ע וזה פשוט ואין שייך לומר כבר נתן זה להאפטרופוס ומחל לו כאשר עלה ע"ד כי מה ענין סרסור לכאן [ר"ל דדעת השואל הי' דכמו בסרסור אף שנתקלקל המקח אח"כ לא אבד שכר סרסורו כמ"כ הכא אף שהבית נשרף א"צ להחזיר השלשים ר"ט עכ"ה] ול"ד למוכר שדה שאינו שלו [ברמ"א שנ"ו דאין הגנב צריך להחזיר המעות דודאי נתן לשם מתנה] ורק דמי לראובן שהפקיד אצל שמעון מעות ואח"כ בא ראובן בבית שמעון ונתן ראובן ללוי המעות שהי' מונח בבית שמעון שסבר שהוא מעות שמעון ורצה לתת לו בגניבה מעות שמעון ואח"כ נתברר שזה מעות ראובן המופקד אצל שמעון היעלה על הדעת שלוי א"צ להחזיר לראובן מעותיו כי יאמר לו נתת לי מדעתך זאת לא יאמר מי שיש לו מוח בקדקדו כי ראובן יאמר מעות שמעון רציתי ליתן לך בגניבה אבל לא מעותי מעכשיו שנתברר שהיא מעותי החזיר לי שלי ולא יוכל לוי לטעון הכי באתי בסכנה עבור זה כי אם הי' שמעון מרגיש שלקחתי דבר מביתו הי' אוסר אותי ומוסר לידי עכו"ם דיכול ראובן לומר מה לי בזה ס"ס תן לי מעותי שלקחת בגניבה דמה שאני נתתי לך הוא בסברי שהוא מעות שמעון אבל מעותי אין רצוני לתת לך בחנם וא"כ נ"ד דמי ממש להא שהשלשים ר"ט שנתן השוכר להאפטרופסים הוא בחשבו שהוא גונב מבעה"ב שהרי הוא ידור בבית ששוה שכר דירה כך כפי מה שנתן עם השוחד אבל עתה שנשרף הבית ונתגלה שממילא המעות שלו בודאי צריך להחזיר כי מעולם לא הי' ברצונו לוותר משלו רק מה שגנבו מבעה"ב ואי שהאפטרופוס נתן עצמו בסכנה בשביל כך לא זכה במעות של זה ודבר ברור בלא שום פקפוק שצריך להחזיר השלשים ר"ט ומה שהשגת על הנ"מ [בשי"ב סקי"ג דמש"ה חל אחריות דשריפה על השוכר משום דשכירות ליומא ממכר הוא] נהי דבדברי רמ"א אינו נראה חילוקו של הנ"מ אולם מ"מ אין כח בידינו להוציא מן המוחזק ונהי דיש מקום לומר אפילו לפ"ד רמ"א ונ"מ גופו בכאן שאין בעה"ב משכיר לו רק מי שנתמנה לאפטרופוס בשביל הב"ח לכ"ע אינו כמכר שגם להם אין להם רק שיעבוד וק"ל מ"מ קשה הדבר להוציא מעות [ר"ל המותר מהל' ר"כ שקבל] ובפרט בנ"ד דנתן ע"ז ושיתן המעות לערכאות וכן עשה האפטרופוס בודאי אין בידינו להוציא מן האפטרופוס ואם בא לטעון אתה גנבת מן הבעה"ב ולא הוצאת זה אינה טענה כי הוא אינו בזה בע"ד שלו וע"ז ידין עם מי שהבית יהי' שלו ולאו ב"ד הוא בזה כי הוא נתן לו ע"ד שימסור המעות להערכאות והוא מחויב ליתן חשבון ע"ז וא"כ אין לו מצדו טענה עליו ורק מה שיאמר אתה גנבת מהעסק א"כ ממילא בודאי ע"ז לאו ב"ד דידי' הוא דאם לא תאמר כן יוכל כ"א לומר יש לך בידך מה שגנבת מב"ח שלי שאין לו לשלם והשבע אם לא גנבת ולא שבקת חיי לכל ברי' ובודאי יוכל לומר לאו ב"ד והגם שאחז"ל [קידושין כ"ח] עד היכן שבועה עבדי אתה מ"מ לא נהיגין כן השתא

ובדין שבין הנגיד ר' ישראל בער וב"ד הנגיד ר' אלישע מחמת גודל טרדתי לא יכולתי לפרט היטב ובפרט כי הדין פשוט ולזה ארמז בקצרה ואתה עיין בגוף הדבר. א' מה שטען שרי"ב שכר באיסור זה אינו טענה כי אחרי שרי"ב ישב בה איזה שנים הוא בחזקתו זולת אם יתברר שגזלו מיד אחד כמבואר בנ"י ריש חזקת (שהמערער)..... [כשהמערער אין מביא ראי' שהי' שלו] א"צ חזקה וכן פסק הש"ע ריש חזקת קרקעות. ב' לענין מה שהוסיף ר"א כבר בארתי לעיל דהמנהג בקהלתנו שא"צ לשלם ההוספה אך בנ"ד דכבר הי' לפ"ד רי"ב קנין במעות דראהן ובע"פ ולולא שבא ר"א הי' מוחלט לרי"ב בעד קצבתו מאז בכה"ג מוציאין ההוספה כמבואר במ"ב מביאו הש"ך ז"ל בקצרה וכן נהוגין לפסוק אך א"מ ממון רק עפ"י עדים. ג' מה שטען ר' אלישע שרשאי הי' לשכרו כי עשה לו כמה דברים שלא כדת ע"ז אין להשיב כלל כי אין זה טענה כי ת"ל יש דין בישראל וה"ל להתרות בו ואפילו במסרב בד"י אסור לבא עליו ממקום אחר יעוין בנו"ב סי' נ"ו [א"ה ל"מ שם רמז מזה ויע"ש בסי' ט' בשם כנה"ג] ולכן אחר הבירור שכבר נפסק השכירות בין רי"ב ולהבדיל השר ושלא הי' מתחרט בלתי מעשי של ר' אלישע בודאי צריך לשלם ואם הדבר ספק קשה להוציא מעות. ולענין מה שטען ר"א שרי"ב גבה ממנו שלא כדת ע"י ערכאות מקודם יקוב הדין ביניהם ומה שקיבל שלא כדתה"ק מחויב להחזיר ועל מה שהפסיד לר"א בזה אם יש עדים שהתרה בר"א שיעמוד לד"י ולא רצה פטור וזה כי כבר מבואר ב' דיעות בסי' שפ"ח אם במכוין להציל שלו אם חייב לשלם ונהי דפסק הש"ך דחייב לשלם מ"מ בהתרה בו לעמוד לד"י וחבירו סירב בכה"ג דעת ר"פ גאון בסי' כ"ו בב"י דרשאי לילך בד"ג בלי רשות ב"ד ונהי דפסקינן כר"ש גאון דצריך לנט"ר מ"מ היינו לענין אם רשאי לכתחלה לילך בערכאות אחר התראה בלא נטילת רשות מב"ד אבל לחייב ממון אחר התראה בפני עדים בודאי פטור מלשלם (ההוספה) [ההוצאה] שגרם לו אפילו בלא ר"ב [וכ"פ בשו"ת נאות דשא סי' נ"ב] ואם יתברר הדבר שזה האיש המורשה מרי"ב לא התרה בר"א כלל לילך אתו לדתה"ק ורק בזדון לבו הביאו לערכאות והפסידו מ"מ לפ"ד רמ"א ז"ל המשלח שליח למסור חייב מטעמא משום שמוחזק בכך ולא שייך דברי הרב וכו' והש"ך ז"ל פליג דע"י שליח פטור ונהי דח"ו לפסוק בזה כדברי הש"ך ז"ל דהרי האידנא רוב ענינים כאלו נעשה באמצעות ישראל מוחזק לזה כידוע ואם נימא כן בטלו ח"ו כל ד"מ וד"ל ולכן בודאי עלינו לפסוק כהרמ"א ז"ל אך בנ"ד האיש הזה הוחזק לאיש כשר והוא הי' נאמן או שותף לרי"ב ואחרי דברו שהאמינו רי"ב שאינו רוצה ר"א לציית ד"י נתן לו ר"י חת"י לתובעו בערכאות ולהציל שלו ולכן אם אפילו עכשיו שיתברר שלא התרה בו אין על רי"ב דין מס' לשלם לר"א כי כן דרך כל בע"ב נותנים רשות להנאמנים אשר הוחזקו לנאמנים לגבות חובם ואם המה לפעמים עושים עול הדין עם הנאמנים לא עם הבעה"ב בדבר ההפסד שעשה לו וזה ברור למי שיש לו חוש במוח ואם זה האיש הוא מהפ' הידועים בודאי רי"ב חייב הכל אם לא יוכלו להוציא מהעוכר הנ"ל אבל אם הוא ישר הולך פטור רי"ב

סימן מז

להרב המאה"ג החריף החסיד ירא ד' שלשלת היוחסין בש"ק מו"ה אברהם חיים נ"י האבד"ק ריסקא יע"א

מכתבו הגיעני ותמהתי מאד אם נימא דלאדם רע אין לו חזקה ומותר לשכור מחייתו ולהשיג גבולו א"כ בטל כל החזקה דידוע בעוה"ר ששנאת חנם גבר ובנקל יאמר על רעהו שהוא פושעי ישראל ובטל כל דיני החזקות ואפילו בעבר והשיג גבול רעהו מ"מ אסור להשיג גבולו ובתר גנבא גנוב כו' כמבואר בברכות [ד"ה] ובפרט כי כל טעם התקנה הוא מחמת שבא לידי מריבות ומסירות ממון ישראל לזה התקנה בכל ענין ואם נביא ראי' לזה מתקנות שבש"ס בודאי ידוע שלא פליג בכל התקנות וכן בתקנות השוק שבגנב ובתיקון בנ"ק או בנ"ד וכמה מקומות שאין חילוק בין אדם כשר או לא ורק כל ישראל המאמין בכלל אחיך הוא ואסור לעשות לו נגד התקנה דאמרינן לא פלוג אך בתקנות דידן י"ל לחלק וכמבואר בתשו' מהרי"ו דבתקנות דידן לא שייך לא פלוג אך כ"ז בגוף ענין התקנה אבל לחלק בין אדם כשר לאינו אדם כשר זה לא שמענו ואם לי' לזרעי' דאבא הוא אדמו"ר זלה"ה לומר כן ולכן ודאי רשאי למכור