דברי חיים חלק ב תפז

אשתו וגם שחייב לה עוד אלפים ר"כ והאלמנה הנ"ל נישאת לאחר ועשתה שטר להכניס לו כמה אלפים ר"כ ואח"כ נישאת להשני הזה ונפטרה לעולמה והנה באים יורשי בעל השני ותבעו את הבעל הג' וטענו איך שהכל של בעל השני והיא לא הי' לה כלום והמתנת ש"מ הי' באונס ולא כתב בגווה כתבוהו בשוקא וכו' ועל ההודאה לא מבואר בטענתם דבר והביאו כמה ראיות לדבריהם ולכן רצו הם שבעלה הג' ישלם להם ממה שהכניסה לו בגזל והבעל הג' משיב שקנתה במש"מ וגם ההודאה טובה וגם כי כבר תבעוהו יורשי בעלה הראשון בערכאות והוצרך לפשר עמהם ויורשי בעל הב' אומרים מה להם שבאו עליו שודדים להם ישלם הגזילה שתח"י מבעל השני והבעל הג' טוען כי למה יתן ממה שאין בידו וגם אמר שכל העולם יודעים שלא הי' לבעל השני דבר בשעה שנשא להאלמנה הנ"ל ורק הכניסה היא לו כל אלה ועוד טוען בעל הג' שכבר נתפשרו עפ"י בוררים עם יורשי בעל השני והביאו הפשר לפני הב"ד ויורשי בעל הב' טוענים כי היא פשרה בטעות וגם כי היורש היא בת יורשת והפשר עשה הבעל שלא בהסכמתה את"ד הטענות

תשובה הפשר בתוקפו דבודאי הסכימה לבעלה המפשר עבורה דשהתה כמה שנים ויודעת מתביעה ומהפשר גם כיון שלא מחתה מסתמא הסכימה למעשיו וא"צ לראיות כי כן מבואר בכמה מקומות דהיכי דידע ושתק שוב לא יוכל לטעון כמו במקח ובאונאה ובפרט שידעו שהאשה עומדת להנשא ואם לא הסכימה להפשר בודאי היתה מוחה והטענה הב' שהי' לה שטר מש"מ ג"כ הדין עם בעל הג' וטענת כתבוהו בשוקא אינו כלום כי בשכ"מ סגי אפילו בע"פ וא"ל כתבוהו בשוקא וכן נהגו העולם לכתוב שטר מתנת ש"מ בהצנע כידוע גם ההודאה מהני לזה, וא"ל דהודאה ומש"מ סותרים זא"ז דאם ההודאה אמת א"צ למש"מ די"ל דלאלומי מילתא אקני לה בהודאה ואפילו אם נימא דהפשר בטל מכח שלא הי' בהסכמת אשתו וגם המש"מ אינו וגם ההודאה בטלה א"י לטרוף מבעל הג' מידי והוא דהרבה אחרונים כתבו [באה"ע סי' צ"א] דמנצ"ב ה"ה בשכתבה לו שטר בפירוש שמכנסת לו נצ"ב הוי קנין ממש ואינו טורף מלקוחות [ר"ל מן הבעל דלוקח הוי בנ"א] אפילו בהכניסה לו יותר [מכתובתה] והב"מ ז"ל הניחו [שם לדברי הרמ"א בהג"ה סע' ה'] בצ"ע. אך אפילו לפי מה שעלה ע"ד לפרש דברי הרמ"א ז"ל [בס"ס צ"א] בנ"ד כ"ע מודו דאין טורפין מבעל הג' דבאמת טעמא בעי מ"ט בהכניסה יותר תגבה מלקוחות ממטלטלין והלא נצ"ב הוי לוקח ממש והנ"ל דהטעם פשוט לפמ"ש בש"ס ב"מ (צ"ו ע"ב) וז"ל בעי רמב"ח בעל בנכסי אשתו מי מעל א"ר מאן לימעול לימעול בעל דהתירא ניחא לי' דליקני איסורא לא ניחא לי' דליקני תמעול איהי דהיתרא נמי לא ניחא לה דליקני נימעלו ב"ד כי עבדו רבנן תקנתא ואמרו בעל לוקח הוי להיתרא לאיסורא לא עבדי רבנן תקנתא אא"ר בעל מעל לכשיוציא מ"ד אמוציא מעות הקדש לחולין ובתוס' שם ד"ה בעל בנ"א וז"ל מי אמרי' בעל מעל שהוא עושה עיקר המעשה שנשאה ועי"ז זכה במעות א"ד היא עשתה עיקר המעשה שהיא נישאת לו או דלמא ב"ד עשו עיקר המעשה שתקנו שיזכה במעות עכ"ל והנה נחזי אנן בנצ"ב כותבת ומכנסת לבעלה בתורת נדוניא וצ"ב מ"מ לא זכה הבעל בו רק בשעת נשואין והנה בהקדש יש לספק אם הבעל הוא עיקר גורם או האשה הגורמת כו' אבל עכ"פ גם הוא הגורם א"כ בא הגזילה ע"י דמקודם לא הוי גזל כלל דהא בכתיבה לחודא בודאי לא הוי שום קנין וא"כ הגזל נעשה ע"י וחייב הוא כמו גזל ממש ומש"ה מחייב הוא והואיל ויש לו קול טורף אפילו ממטלטלי דהוא הוא הגזלן וא"ל דא"כ כל הקונה דבר בייאוש ושינוי רשות נימא דהלוקח הוא הגזלן דשאני התם דמכח דהשני קנהו יוכל הראשון [למכור וכן] לקנות האשה בקדושי' ובאים כאחד הקנין והקדושין [כמ"ש הה"מ מובא בח"מ ב"ש ר"ס כ"ח] וליש סוברים דמקודשת דע"י המקדש באה הנאה מטעם בהיתרא בא לידו והוי כמו מטא לידי' אבל בלא יאוש הוי ודאי הבעל שקנהו הוא נקרא גזלן ורק מפני תקנת השוק צריך להחזיר לו הדמים והכא אין דין תק"ה דהא ידע שגנב אותה כמבואר בתשו' הרא"ש ז"ל [כלל ל"ה ס"ו המובא במחבר ס"ה הנ"ל] דלא כהב"מ דמשיג על הב"ש ז"ל בחנם יעי"ש וא"כ בנ"ד שכבר נתפשרה והקול יצא שנתפשרו הוי גנב שא"מ ודאי שייך תקנת השוק וגם אינו טורף ממטלטלי מתק"ה וז"ב. ולכן בודאי שא"י לטרוף מבעל כלום ולבא על בירור הסוגיות רבו הדיעות והפלפול ואין כעת הפנאי ולדינא פשוט כאשר כתבתי ומ"ש מעכ"ת לענין גזל טורף מלקוחות הנה נא לפני מעכ"ת דברי הרמ"א ז"ל דמה שלקח יותר יגבו מהבעל לכ"ע וכמה סברות בזה כמבואר בכל אחרונים אך ידע דאין טריפה זו כגביית הלואות דבגזל פשיטא מה"ת כשלא הי' יאוש לא הוי קנין כלל ולא מקרי לוקח דמי מכר חפצי חבירו ורק משום תקנת השוק תקנו דצריך להחזיר דמיו כמבואר בב"ק [דקט"ו] ולזה רצה לפשוט דאינו כלוקח מהא דנשא הגדולות ישאו קטנות מבעל ש"מ דלא הוי בעל כלוקח דאי כלוקח האיך יטלו הקטנות מבעל הא שייך תק"ה ומתרץ דפרנסה יש לה קול ולכן הוי כגנב מפורסם דלא שייך תקה"ש ומזה הוכיח הרא"ש ז"ל הנ"ל דאפילו נצ"ב דהוי כלקוחות כפי פשט לשונו דלא כמהרי"ק [שורש י"ח הובא בח"מ שם] מ"מ כיון דאיכא קול ה"ל כגנב מפורסם דלא שייך בי' תק"ה ובזה לק"מ קו' הב"מ ז"ל בסי' צ"א. ומה שרצה לחלק בין דברים ידועים ובין מעות בגזל אין לו מקום לחילוק זה דמדינא לא הוי כלל לוקח דממי קנה ורק מפני תק"ה כיון דמפורסם הגניבה הוי כנודע שהוא גנב דלא שייך בזה תקה"ש והי' שלום כו'

סימן כט

להרב הה"ג החריף ובקי המפורסם וכו' מו"ה יואל אשכנזי אבד"ק זלאטשיב

שאלה מעשה איש אחד נגיד עתיר בנכסין לעת זקנתו סמוך לפטירתו קרא לביתו אדוויקאט נכרי לעשות צוואה עפ"י כתבי נימוסיהם וכתב וחתם והלך לעולמו ושבק לן חיים והי' כתוב בנוסח זה. יעקב זה הזקן השאיר אחריו בנו ראובן זה הרי הוא עתה יחידי אליו תסוב את עזבוני כל רכושו והונו. הן מקרקעי ומטלטלי כסף וזהב ונחושת ועצים וחובות את הכל יירש בני החי הנ"ל אפס יש לו חוב על כמה אלפים אצל שר העיר שהעיר הוא בשותפות להאדון עם חתנו שמעון זה הסך צוה ליקח ולגבות מהשותפים ההם האדון וחתנו הנ"ל הם יחלקו לנכדיו שנשארו משני בניו הזכרים שנעדרו בחייו לכאו"א חלק וגם לבנו ראובן החי הנ"ל יתנו ג"כ חלקו מזה החוב ז"ז שייך הכל לבנו ראובן הנ"ל לו לבדו אמנם הבית אשר לו חומה גבוה העומד בשוק נכרים השוה סך רב ינתן ליורשי חתנו שמעון הנ"ל מדינה בתו שנעדרה בחייו ר"ל היא ובעלה שמעון הנ"ל והבית חומה שיש לו בתוך העיר נומער 18 עוד לו מירושת אביו והי' דר בו כל ימיו הוא ובניו שהי' מחזיק את בתו וחתנו הנ"ל היו סמוכים על שלחנו שנים רבות בכל צרכיהם וספוקיהם וזה שנתיים ימים שנבנה ע"ג הבית ההוא שטאק אחד נקרא גארין למעלה זה מחמת כדי שיהי' לכל בניו דירה לכ"א וגם בנו ראובן הי' דר שמה למעלה עם ב"ב. ונכתב בהצוואה שכל הבית ההוא עם החצר וכל הבנינים שבחצר מתהום ארעא וכל ההויף ראהם הכל שייך לבנו ראובן לו לבדו ונכתב אחר זה פונקט א' על דייטש וז"ל דאס הינגעגען אויבר דעם הויז בעפינדליך שטאק ווערק האט שמעון חתני מיט זיין אייגען געלד אויף געפירט דאס גיהער צו זיינע ערבען עכ"ל ולפי שהצוואה נכתב אחר שחתנו כבר הי' נעדר ע"כ כתב ליורשי שמעון אח"ז נכתב עוד פונקט א' בזה"ל מיין איינציגר וואונטש איזט דאס הויז נומער 18 נור אין דער פאמיליע יעקב פערבלייבע אונד קיין פרעמדן פאר קויפט ווערדען. זאלין אבער דיא ערבען דעס שמעון חתני דאס שטאק ווערק איין פרעמדן פר קויפין אללס דאן פארלירן זייא או הבאים מכחם דאם איהם נאר צייט וויילין צוגעשטאנדן בעניצאנגס רעכט דאם הויף ראהם אונד דער נעבן געביידען עכ"ל. ועתה נאחזים בסבך הפירוש של הפונקטין הללו כאשר יבואר. עוד מבואר פונקט א' בקצה הצוואה שחלילה להדרים למעלה על השטאק יהי' מי שיהי' שלא לשפוך שופכים מלמעלה אל החצר למטה למען לא ילכלכו החצר אלא להוליך השופכים אל הקנאהל מחוץ לחצר ובתוך הטענות שנפלו בין ראובן בנו החי הנ"ל לבין יורשי שמעון חתן הזקן הנ"ל זה העיקר שנחלק לבם אחר שהודה הזקן שהשטאק נבנה במחיר כספו של חתנו הנ"ל וממילא שייך עתה ליורשיו כאמור, טענו הם שיש להם רשות גם בבנין שלמטה בהבית ובהחצר לשמש בהקאמרין וביה"כ ורשות דריסת הרגל בכל מקום שירצו יש להם דרך לעלות אל חדרי השטאק ווערק באין מוחה ויש להם רשות גם להשכיר לכל מי שירצו הם הן נכרים הן ישראל כחפץ לבם. שנית חפצים לבנות למעלה גאניק שיהי' סובב הולך לכל השטאק ולבנות עליו קאמרין ולעשות מקום מלמעלה למטה קאנאהל על השופכים ולכל צרכיהם. וראובן בנו היורש טוען לא כן צוה לנו אבינו בהצוואה ובע"פ כי אם הם לבדם ידורו שמה למעלה שבשביל זה הניח לעשות על ביתו השטאק למען יהי' לכל בניו מקום אבל לא להשכיר לזולתם. וגם עתה בעת שהם אינם צריכים