דברי חיים חלק ב תפח

לדור שמה שקנו להם בתים אחרים איננו מסכים להשכיר לנכרים אם מלהזכיר וגם ליהודים אך לאלה הנוחים לו שלא ישפכו שופכים מלמעלה למטה כאמור ושיצייתו לדינא וישמעו לקולו. אף גם זאת לא נאמר בהצוואה שהוא נותן לבני חתנו איזה דריסת רגל ואיזה דרך שיבחרו אך ברצונו תלוי ולאחרים שיבואו לדור שמה איננו נותן שום דרך ודה"ר בביתי ובחצרי ולא שום שימוש בכל חדרי החצר הן קאמרין וביה"כ רק כשבני שמעון ידורו בעצמם שמה להם אבחר איזה דרך שיעלו משם להשטאק וגם קצת שימוש בהקאמרין וביה"כ הכל ברצוני אבל לא בחיוב אבל לאחרים אני מסגיר הדרך וכל בניני ההוף ראהם מפניהם כי אז אם אתן להם רשות אצטרך תמיד בדו"ד עם אנשים זרים ואין אנו וב"כ מותדרים כ"א אתנו אנחנו אלה בני איש א' נחנו באהבת דודים לא יהי' הקפדה וכדרך שהי' בחיי אבינו הזקן זה תורף השאלה. שנית על בנינו שלמעלה על השטאק גם להם לבדם איננו מסכים להוסיף על הבנין כ"ד שלא להכביד בבנין חדש על הבנין הישן וכותלי ביתי לא יוכל שום בנין לסבול ע"כ אינני מניח להוסיף שום בנין קטן למעלה. ומבקשים להגיד להם עפ"י תוה"ק

תשובה באמת אינני כעת בקו הבריאה ובפרט כי אינני סומך עלי לפסוק דין להלכה לעת זקנתי ורק למען אהבתו אמרתי להודיע דעתי כי לפע"ד נראה בעליל שאומר בפירוש שנתן לבניו כל השייכים לצורך תשמישי העלי' וזה לא הוי בהן מכלל לאו כי אמר בפירוש שלא נתנו לו רק לעת דירתו אך אעפי"כ אינו להשכיר רק לאיש הגון וכידוע שאינו רשאי להשכיר לאיש אינו הגון ולכן לפענ"ד הב"ד יראו אם השוכר איש הגון וראוי ראוי להשכיר לו ומה שיאמרו שעברו על תנאי המצוה במה שגזר שלא למכור והמה שכרוהו ושכירות ממכר הוא תמוה טובא דקיי"ל שכירות לאו ממכר חוץ מאונאה ואפילו הריב"ש [ע' בש"ך ח"מ סי' שי"ג] מודה בזה דלגוף הדבר הוי שכירות ורק ההנאת השכירות מקרי מכר אבל גוף הדבר מקרי שכירות ומי שמתנה גם שלא ימכור אם השכירו לא עבר על התנאי ולכן לא מיקרי עברו על התנאי ולכן לדינא ודאי לבני שמעון זכות בהפאר ראהם של החצר ורק להם לבדם אבל להשכיר לאיזה שיקלקל את החצר לא ולכן אין רשאים להשכיר בלתי רשות דודם מ' ראובן או רשות ב"ד כ"ז נ"ל ברור. ועיין בש"ך ח"מ שי"ב בסופו והי' שלום סיון תר"ל

סימן ל

לידידי הרב החריף ובקי המאה"ג החסיד ירא ושלם כש"ת מו"ה דוד נ"י ראב"ד מו"צ בק' סאמבור

הגיעני מכתבו ולוטה בתוכה שאלה משני דיינים אשר לא ידענו אותם לזה בחרתי להציע דברי לפני כ"ת והוא יודיע להם. בראשית אתפלא מה זה לתהות על קנקני הריק וגם טרדות אנשי הגליל השי"ת ישמרם רבו מאוד עלי כידוע ושעורים אשר לכל צורבא מרבנן הנחוצים ומתי אפנה לעיין להשיב לחכמים דבר וידעתי עניי ומיעוט ערכי ומה אני להכריע אולם לאשר בדברי תוה"ק באו לא אעצור במילין מה שנלע"ד ואם ייטב בעיניהם יעשו כדברי ולכן לא אבא בפלפול בדבריהם כי אין כוונתי רק להשיב מה שנלע"ד לדינא בנ"ד. וזה לשון השאלה

שאלה שני אחים ר' מרדכי ור' ישראל דוב ותבע ר"מ את רי"ד להיות כי נשאר להם מעזבון אביהם ז"ל נחלות בתים ושדות ולא יכלו לחלוק בהם כי היו נכתבים ומשועבדים למלכות כאשר יתבאר ונשארו כך בלי חלוקה והנה כי הי' להם עוד אח ונפטר והחזיק הוא את יתומיו ואלמנתו. גם כי להאלמנה נתן ד' מאות ר"ש גם כי אביהם ז"ל קודם פטירתו הי' סמוך על שלחנו כמה שנים ופרנסו והבטיח לו אביו עבור זה לתת לו בית החומה אשר לו נוסף על חלקו אשר יפול לו לחבל נחלה עם אחיו וע"כ החזיק הוא בהבית והגנה שנים רבות. ואמנם כי לא חלקו נחלתם בשאר השדות אשר הי' להם והשתמשו בשותפות וגם בהבית הנ"ל ג"כ לא גמרו דבר עד יצא דבר מלכות וידעו את אשר להם ויעשו חלוקה כמשפט והענין אשר היו משועבדים למלכות כן הי' כי אבי האחים הבע"ד הנ"ל הי' לו אח א' ושמו ר' משה והחזיק ר"מ עסק א' משרי קיר"ה על ג' שנים וביקש מאחיו הוא אבי האחים הבע"ד אשר יתן נכסיו עבורו לקאוויציע ונתרצה לו והכניס נכסיו לערבות עבורו למלך בעד הג' שנים ור"מ הנ"ל שילם הראטא מהג' שנים אשר חלפו על נכון וכאשר שלמו הג' שנים החזיק ר"מ שנית את העסק ונתן עוד נכסי אחיו הנ"ל לקאווציע בלי ידיעתו ובלי שאלות פיו או באיזה תחבולה אצל השרים או החתים שם אחיו בזיוף ולא שילם הראטע מהשנים השני' ונתגלגל הדבר כך שנים רבות עד אשר מתו גם שניהם ונשארו הנכסים אצל היורשים כך עומדים כנ"ל. ואח"ז נתעורר הדבר ויצא דבר מלכות משרי הקיר"ה למכור הנכסים עפ"י ליציטאציע ונגבל ונתפרסם יום מועד כמשפט להקבץ עמים יחד על הליציטאציע וכל אשר יעלה בדמים יקימו לו הנכסים למקנה ובהתאספו יחד הקונים יהודים ולהבדיל ערלים הי' בתוכם נגיד א' וביקש מר"מ אשר ירשה אותו לקנות הנכסים ויעלה בדמים כמה עד אשר יעמדו לו כי חפץ בהם ועבור זה יתן לו הבית והסכי' ר"מ לדבריו ובא אחיו רי"ד וא"ל שלא ירשה אותו לקנות ויקנה הוא הנכסי' לשותפות כי לא הי' לר"מ מעות ועפ"י הדברים האלה אמר להנגיד הנ"ל שלא יקנה אותן כי אינו מרשה לו כי אחיו רי"ד רוצה לקנות לשותפות עבור שניהם ומאז חדל הנגיד הנ"ל להעלות בדמים והניח לרי"ד לקנות בדמים מועטים וגם להקונים הערלים הלך מהם אשר ביקש מהם בטוב לבל יעלו בדמים ונתפייסו ומהם אשר הטה לבבם הערל כי אינם שוים כי הבית מפולת והשדות בורות הנה לא יצלחו לעשות פרי ע"כ חדלו מלהעלות בדמים וקנה רי"ד, את כל בזול גדול בדמים מועטים שוה אלף במנה ועתה תבע ר"מ את רי"ד חלקו מהנ"ל והנה ר"מ נפטר קודם שנגמר הדין ביניהם ותבעו יורשי ר"מ את דודם רי"ד בכל טענות הנ"ל ורי"ד השיב שקנה לעצמו בפירוש רק מצד נדיבות לב הבטיח לאביהם אחר הקנין לקבלו לשותף אך הי' מדובר בפירוש התנה באופן שיתן ר"מ חלקו בזמן שהי' מוגבל להם אמנם בזמן הנגבל להם לפרוע חלקו לא הי' ר"מ בהשג יד לשלם ע"כ מחל ר"מ בפירוש וברצון גמור את ההבטחה ולא נגמר הדין ביניהם ונפטר רי"ד ג"כ ועתה הנה הדין בין יורשי ר"מ ויורשי רי"ד

הנה דבר זה מבואר בח"מ סי' רפ"ז ס"א וז"ל המחבר מ"ש והניח בנים גדולים וקטנים והשביחו גדולים את הנכסים כל השבח לאמצע ואפילו שאר עמלם לא יטלו כו' עד זו דעת הרמב"ם לבדו ולא מצינו לו חבר אבל דעת הכל שזה שאמרנו ברישא שאם השביחו גדולים את הנכסים השבח לאמצע היינו דווקא כששבחו הנכסים מחמת עצמן דהיינו ששכרו פועלים ממעות תפיסת הבית או שנו"נ בסחורה אבל אם השביחו ע"י שהוציאו הוצאות משלהם או שטרחו בגופם לחפור ולבנות השבח לעצמן כו' עכ"ל ובהגה שם וז"ל וכ"ז באחין שנזונו יחד אבל אם אין נזונין יחד אפילו השביח מחמת עצמו אינו נוטל רק כשאר יורד שלא ברשות לנכסי חבירו עכ"ל והוא מדברי הראב"ד ז"ל והטעם דלא דמי לשותפים שאפילו בגופם וממונם אמרינן שעשו לטובת השותפות משום שלא ירדו להיות שותפין רק מחמת ירושה אין מטריחין מסתמא גופם וממונם לאחיהם כמבואר בב"י ז"ל

והנה כיון שהוכחנו דזה דומה [רק] לאחד שקנה על ליצטאציע והי' לוקח בזול שוה אלף במנה לכן נחקורה האיך הדין בזה אם מחויב הלוקח להחזיר בחנם. והנה בתשב"ץ ז"ל מביאו הסמ"ע ס"ס רל"ו וז"ל ז"ל ב"י ס"ס ק"ן מכיון שעבר זמן שא"ל לפרעו יש רשות בידו למוכרו אבל אם מכרו בפחות משווי' אפילו כ"ש חוזר כדין שליח שטעה עכ"ל ובלשון זה הביאו בד"מ ג"כ בס"ס זה ע"ש ור"ל כיון שלא חלט הישראל הקרקע לעכו"ם אם לא יפרע לזמן שקבעו לו אלא שיהי' לו רשות למכרה ובדינינו כיוצא בזה אין לו אלא דין שליח (אף אם א"ל בלשון המועיל דלא הוי אסמכתא וכמ"ש בסי' ע"ג) ואף א"ת שבדיניהם אין הדין כן הלא מסיק הב"י שם סי' ק"ן בשם התשב"ץ שכ' וז"ל שכיון שמכר זה בטל בדינינו אפי' אם הי' קיים בדיניהם אנו מבטלים אותו והביא ראי' לדבריו ע"ש בב"י שהביאו עכ"ל. אבל כ"ז מחמת שאנן קיי"ל דדד"מ לאו דינא במה שבין אדם לחבירו כפי שיטת רוב הפוסקים אבל מלך שקצף על עבדיו כו' שמביאו רמ"א ז"ל [סי' שס"ט] והוא מהרמב"ם ז"ל בהל"ג וז"ל בפ"ה הל' י"ג וכן מלך שכעס על אחד מעבדיו ושמשיו מבני המדינה ולקח שדהו או חצירו אינו גזל ומותר להנות בה והלוקחו מן המלך הרי הוא שלו ואין הבעלים מוציאין אותה מידו שזה דין המלכים כולם ליקח כל ממון שמשיהם כשכועסים עליהם והרי המלך הפקיע שעבודן ונעשים חצר זאת או שדה זאת כהפקר וכל הקונה אותה מן המלך זכה בה אבל מלך שלקח חצר או שדה של אחד מבה"מ שלא בדינים שחקק ה"ז גזלן והלוקח ממנו מוציאין הבעלים מידו עכ"ל והמ"מ כתב שם וז"ל אבל מלך כו' כבר הודו לו כל בעלי הוראה וכו' וכן עיקר