דברי חיים חלק ב תפו

דבהמעות לא הי' כלל פירות זה נלע"ד סברת האלשיך ז"ל ואך לכאורה קשה הא משכחת בהלואה ברבית לעכו"ם דהוי כשכירות בית דמה לי שכירות בית ומה לי שכירות מעות כמבואר במ"ל ז"ל אך עכ"פ י"ל דהשכירות אינו בא בעבור המעות דהמעות אינם בעולם רק בשכר מה שאינו תובע ולא נגשו לפרוע לו אבל אינו בא מגוף הקרקע כמו דקל לפירותיו או כמו עבד לקנס שבעד העבד גובה הקנס כן י"ל סברת האלשיך ז"ל וביותר יש להסביר סברת האלשיך ז"ל עפ"י דברי הנ"י ז"ל בב"מ פ"ד וז"ל משום דדעתי' אצורתא דעתי' דאינש אצורתא כיון דמקנה בחליפין ומקפיד שרוצה אותם בעין משא"כ כשמקבלו בתורת דמים דהתם לא מקפיד שיהי' בעין ולפיכך נקנה קרקע בכסף ומתקדשת האשה נמי בכסף אבל כשמקבלו בתורת חליפין מקפיד בהן ורוצה אותם בעצמם וצורתא עבידא דבטלה שהמלך פוסלה וגוזר לצור צורה אחרת וכיון דעבידא דבטלה לית בה ממשא וה"ל כאותיות שאין גופם ממון ומ"ה אינו נעשה חליפין ואינו נקנה בחליפין כדלקמן עכ"ל וא"כ ה"נ במקנה לו מעות לריוח א"כ אינו מקנהו לו רק שירויח ממנו במו"מ א"כ דעתי' רק אצורתא וצורתא הוא דבר שאין בו ממש והאיך ע"י הצורה יקנה דבר שלב"ל ול"ד כלל לדקל לפירותיו או עבד לקנס דמקנה לו גוף לקנס או לכפל אבל כאן נקנה לו צורה לריוח דזה לא מהני כלל ועפ"ז לא קשה מהא (דעולה לאחר למ"ד) [דהקדיש השור] לדמי עולה דהבהמה גופא מקדישה לדמי ומדמים שיתנו עבורה מקדיש ושפיר הוי כדקל לפירותיו ולכן שפיר כתבו התוס' ז"ל [גיטין ס"ו ד"ה דמי] דקונה אבל באם מקנה מעות להרויח אינו נקנה לו גוף המעות רק שירויח בצורתא וא"כ אין כאן דבר שיקנה הריוח שלב"ל וז"ב לפע"ד. אולם באמת בזה אינני דן כעת כי נראה שיטת הרבה גדולי מחברים שקונה לריוח יהי' מאיזה טעם שיהי' עכ"פ לענין ירושה האיך ירשו בני המקבל הא זה המעות לא זכה בו האב מעולם וכסברת הרמב"ן ז"ל והש"מ הנ"ל ובשלמא בדקל לפירותיו דעדיין הדקל לפנינו יורשים אותו הגוף אבל כאן דהגוף המעות שמקודם אינו כאן והמעות השני עדיין אביהם לא זכה בו מעולם ולא בא לידו ואפילו אם נימא דבעד מעות הראשון בא השני וא"כ זכה בהריוח לגמרי ובהקרן הבא מחדש זכה לפירות מ"מ ודאי לא עדיף מגבי שיור לקרקע לפירות כדכתב הרמב"ן ז"ל דלא מקרי מעותיו להורישו כ"ש במעות שנתחלף לגמרי שלא מקרי זכי' בגוף המעות רק בריוח וא"כ מה שלא זכה בחייו אין יורשיו יורשים וז"ב לפע"ד אך מלבד זה מבואר במחנה אפרים [ה' צדקה סי' ו'] וז"ל וראיתי שם בהגהת מרדכי משה"ג שהביא משם הר"י מוינא ז"ל שכתב דאומדן דעת הוא שזה לא הפריש מעותיו אלא לצורך מצוה אבל לא לדבר הרשות שיאכלום היורשים ויעשו בהם צרכיהם והירושלמי שהביא ראבי' אבל בעני נעשה נדר אינו ראי' הוא דודאי נדר הוא ולא מצי הדר בי' אבל אם מת העני קודם שנתן לו אין לבאים מכחו כלום עכ"ד ומדבריו אתה למד דס"ל דאפי' נדר סתם מתנה לעני אם מת אינו נותן ליורשיו ונראה דס"ל דאין העני זוכה בו מחיים באמירה אלא נדרא הוא דאיכא גבי נודר שחייב לקיים נדרו והלכך כל שמת העני פטור מלתת ליורשיו משום דאיכא אומדנא שלא נדר אלא לדבר מצוה אבל לא לדבר הרשות שיאכלו היורשים וישתו עכ"ל אלמא דאין בני המקבלים יורשים מחמת אומדנא

אך גם ליורשי הנותן אין חוזר המתנה דהא מבואר בהצואה שם וז"ל גם יתחלק ליום היאר צייט סך חמשים גראש בכל שנה ושנה לעני' דפה עה"ק טברי' תוב"ב עכ"ל ומהנראה דזה צוה ליתן מהקרן שמבואר שם סמוך לזה בהורישו לאשתו הכתובה שבודאי כוונתו על הקרן דדלמא לא יהי' אז ריוח א"ו דכוונתו דיתנו מהקרן כן נמי מה שצוה מסתמא ליקח ולחלק בכל יא"צ כך וכך מסתמא בודאי כוונתו על הקרן וא"כ לא יוכלו בניו להחזיק בהמעות של המקדיש ואם נטעון בעד היורשים דהמה יטלו הקרן קיימת והמה יחלקו בכל יא"צ זה אינו טענה בודאי יוכלו העניים בני א"י לטעון מי ילך למרחוק לידון עמהם ודאי כונת המקדיש שישאר הקרן בא"י בקופת הצדקה ומהם יחלקו בכל יא"צ וכן באמת נראה מלשון התחלת הצואה וז"ל יעשו מעתה ומעכשיו להיות הקרן קיימת לעד עכ"ל והנה קרן קיימת מקרי מה שנשאר לעולם קיים בצדקה וא"כ בודאי הי' כוונתו שישאר הקרן קיים בצדקה וא"כ בודאי הדין נותן שהמעות ישאר בצדקה בא"י והגבאים ימסרו קודם פטירת אחד מהם ע"פ עצת והכרעת הרב כפי מה שמבואר בצוואה ולאחר מאה שנים ימסר לגבאי הצדקה הממונים מפי הצבור

שוב נסתפק מעכ"ת אם הצוואה בטילה מחמת דדמי לקני את וחמור והראה מקום לדברי מהרח"ש ז"ל בתשובה והנה אתפלא מה ראה לומר כן הלא בכאן הי' בחיוב כמבואר בהצוואה ובחיוב מהני אפי' בדשלב"ל כמבואר בש"ע סי' ס' ובכל האחרונים ובשעה"מ [פכ"ב ממכירה ה"ט] אולם בחובות שהי' לו ובאו לגוביינא אחר פטירתו אני מסופק אם זכה בו ההקדש דהא הוי (א"ב) [אינו בעולם] ובעת בוא לגוביינא נפטר מהחיוב כיון שמת אך עכ"פ לא הוי קני או"ח דהא החיוב מהני למה שבא לעולם בשעת חיוב דבודאי אינו עולה ע"ד המשעבד דאקני ולא קנו נכסים רק נפלו לו לאחה"פ שנימא כיון שבטל לגבי הדאקני שלא קנה בטל לגבי השעבוד שהוא בעולם ה"נ כן הוא דהחיוב של התביעות שהתחייב עצמו שפיר לכשיבא לעולם ולכן אפילו אם מתרמי שלא בא לעולם קנה שב"ל ולא הוי קאו"ח וזה ברור

והנה לכאורה יש לחקור אם בכה"ג אם מהני החיוב שחייב עצמו לתת ההלואה לכשיגבנו דהנה קיי"ל דהמחייב בדבר ע"מ שלא יתחייב באחריות אינו חייב וכמבואר במהרי"ט [סי' פ"ד] ובקצות ז"ל [סי' ר"ג סק"ב] דהנה בנ"ד אם קבל וחייב עצמו ליתן לפלוני מעות להרויח בו והמעות נאבד ודאי אינו מחויב המחייב א"ע לשלם מעות אחר מחירו כיון דהריוח אינו דבר ברור וגוף המעות אינו שלו והוי רק כמבטל כיסו של חבירו דבודאי פטור וא"כ לא הוי כלל חייב אחריות וא"כ כיון שאין זה אחריות כלל ולא חיוב גם מטעם הקנאה הוי דשלב"ל והוי כקני או"ח דלא קנה כלל לי"א במרדכי [מובא ברמ"א ס"ס ר"ג] אך זה ליתא דהא החיוב חל על מה שירויח בזה מעות שיגבה מהחובות בע"פ ודהריוח שייך כולו למקבל דבזה ודאי חייב וא"כ ל"ד לקאו"ח אך בגוף החובות בע"פ שיגבה לאחר פטירתו מסופק אני מאד אם לא יחזירו ליורשי הנותן דהא בעת בא החוב לעולם בטל ממנו החיוב שכבר מת ויורשיו יורשי' ממנו אולם כיון שבלא"ה דעת הרמב"ם [פכ"ב ממכירה הט"ו] נראה שעכ"פ מטעם נדר מחויב וגם יש שכתבו מטעם מצוה לקיים דברי המת [ע"ש בהה"מ] לכן נראה שזכה בהם המקבלים לריוח. ומה שנסתפק לענין הכתובה לדעתי דבר פשוט בב"ש [סי' קי"ח סק"ה] דמספק אין יכולין לבטל זכות האשה יעו"ש וגם כיון שנראה שדעתו להקנות עצהי"ט הוי כאלו התנה ע"מ כלל הדברים דהעניים זכו בקנין ובהתביעות היינו בהחיוב של התביעות בע"פ כשיגבה קודם פטירת הנותן ויורשיהם לא זכו דכ"ז שלא באו הדברים לעולם המקבלים גופי' לא זכו ולא יכלו להוריש וכסברת הרמב"ן ז"ל בב"ב וגם בלא"ה לא יוכלו בכאן יורשי המקבל לירש דעלינו לידע מה זה שנתן המעות לריוח ומה נשאר להנותן דבשלמא בפירות דקל שנותן דקל לפירותיו שפיר שייך לומר דגוף הדקל של הנותן כגון אם יבש או מה שיוצא מן הגזע ומשרשיו כמבואר בב"ב [דפ"א ע"א] וכן הנותן קרקע לפירות נמי זכות להנותן בגוף הקרקע רק הפירות להמקבל אבל במעות מה שיור נשתייר להנותן כיון שהמעות משועבד תמיד לפירות א"ו שכוונתו במתנה זו שאין זכות (להנותן) [להמקבל] רק בפירות אבל לא בגוף המעות להורישו לב"א וז"ב דהוי כמו שאומר תהי' נתונה לך מה שאתה עושה לפיך [נדרים פ"ח ע"א] כמ"כ ג"כ כאן כוונתו שלא יהי' שלו רק לפירות בשעה שיבואו לעולם אבל לא להוריש לבניו אחריו ולכן יורשי המקבל בודאי שלא זכו מטעם ירושה וגם משום אומדנא שאין כוונת הנותן להוריש לבני המקבל וכמבואר במח"א הנ"ל ז"ל אך ג"כ ליורשי הנותן אינו חוזר משום שהקדיש ליתן לעולם על היא"צ ולכן נשאר הקרן קיימת ביד הגבאים שהמנם הנפטר אותם קודם פטירתו וימסרו להציבור דכן כל המקדיש ע"ד המנהג מקדיש וכן המנהג שזוכין העניים בהקדשות לחלקן אפילו למי שלא הי' בעולם בשעת הקדישן ואנן יד עניים זוכין בשביל עניים דעלמא בעת שהמה צריכים ודברי דבר שמואל ז"ל נסתרו ממנו ולכן כלל הדברים שהקרן קיימת להקדש וגם הריוח שייך להמקבלים שזיכה להם כל ימי חייהם ולאח"כ הכל להקדש רק בתביעת בע"פ שנגבה לאחר פטירת הנותן יש לעיין אך יותר נראה שמגיע להקרן קיימת כנלע"ד

סימן כח

שו"ר רכבוד הרב המאה"ג כו' מו"ה מאיר סג"ל לנדא האבד"ק בורשטין

שאלה באחד שנשא אשה שני' אלמנה או גרושה ושהה עמה כמה שנים וקודם פטירתו כתב מתנת ש"מ שנותן הכל במתנת ש"מ לאשתו ושכב כמה ימים בחליו עד שנפטר וחיים לישראל שבק ולזה היתה האלמנה עוסקת ונו"נ בנכסים כולן ועוד הוציאה האשה שטר הודאה שהודה הבעל שהכל של