דברי חיים חלק ב תעב

שמת דכבר הוכחנו דעל אחר שבא לא חיישינן כאשר גם הרא"ש פסק כהרי"ף ז"ל גבי יצחק ר"ג דל"ח לאחר רק בגט חייש דאפשר בגט אחר דזה הוי לא הוחזק ממש כמבואר בח"מ [סי' י"ז סקל"ח] ובב"ח ז"ל [שם] שהא היבם עכ"פ הי' שם ואם אחר כיוצא בזה ששמו כשמו ואחיו כאחיו לא ידענו שהוחזק לילך לשם וכה"ג לא חיישינן לאחר וא"כ יש לנו שני עדים על מיתת הנער היבם דעל הכרתו סגי בע"א לכ"ע וכי תימא דזה לא מקרי עבידא לגלויי כיון שהי' רחוק מכאן דז"א דבהדי' מבואר בת"ה גבי גרשון וגרשם דכה"ג נמי הוי מלדעל"ג [ע' בט"ג בש"א אות ג' סקכ"ב העתיק תשו' תה"ד ומ"ש עלי' הס"ש ע"ש ותבין] וכמ"ש בש"ס [יבמות ע"ז] הרי שמואל וב"ד קיים והוי מלדעל"ג הגם שהוא שלא במקום המעשה וא"ל דהעד ידע שמת ומש"ה העיד שקר דזה ודאי לא חיישינן שלנו לא נתוודע ולהאשה שדרשה אחריו ולו שלא דרש אחריו ולא הי' שם ידע ממיתתו ומש"ה כיחש זה ל"ח כלל ובודאי האשה מותרת אפילו להרא"ש ז"ל ובפרט דבמקום עיגון נוהגין להקל כרוב האחרונים דע"א ביבמה נאמן. והנה ראיתי מעכ"ת רוצה לומר דזה לא הוי בחזקת איסור לשוק הנה זה היפוך דברי הגמ' גבי זרק לה גט בספק דאוקמא אחזקת איסור לשוק אך באמת בתשו' מהרשד"ם משוה כה"ג לספיקא ובת' ראש יוסף מאריך בזה וכן הנ"ב במה"ת [סי' קמ"ה]

ומה שבא לתרץ דברי הרמב"ם ז"ל [פ"ג מיבום וח' הי"א שכ' הטעם דאין היבמה נאמנת לומר מת יבמי דאיסור לאו קל בעיני'] הוא דבר שאינו מתבונן שפיר כי ידוע דהרמב"ם ז"ל אינו מביא רק דבר שמוכח בגמ' בפירוש אך לפעד"נ שבא לתרץ קו' הגמ' [יבמות צ"ד ע"א] על רבא שאמר לאיסור כרת התרת לאיסור לאו לא כ"ש ופריך הגמ' אשה תוכיח שאינה נאמנת לומר מת יבמי ונאמנת לומר מת בעלי ולזה בא הרמב"ם לתרץ בדרך זה דהנה (הר"ח) [הר"י] ז"ל [בתו' ד"ה לאיסור] מפרש לאיסור כרת התרת ליבם שנאמן ע"א לומר מת הבעל שתתיבם והוא באיסור כרת נוסף על איסור א"א ולאיסור לאו לעלמא לא תתיר והנה לכאורה קשה ע"ז הפי' הא אבעי' הוי לל"ב דעל מיתת הבעל פשיטא שנאמן ולא אמרי' זמנין דרחמא לי' והאבעי' הוא על מיתת היבם אם מהימן ע"א דדלמא משום דזמנין דסני' לי' נוגעת לה ביותר דגדול שנאת השונא ודלמא משקרא כמבואר בתוס' [שם ד"ה כי תבע"ל] וא"כ מה הביא רבא לאיסור כרת התרת לפי' (ר"ח) [ר"י] ז"ל היינו דנאמן ע"א לומר מת הבעל להתייבם הא שם משום דלמא רחמי לי' דייקי דלא חושש בשביל אהבה שלא לדקדק אבל בשביל שנאה לא דייקא דזה הוא האבעי' ומאי אמר רבא לאיסור כרת התרת הא לא דמי' זה לזה דגבי איסור לאו איכא סברא דסני' לי' שהוא גדול מאהבה כמו שמסופק בעל האבעי' אך זה ליתא די"ל דכך פשוט כיון דבאמת יש לפנינו סברא דרחמני לי' כדאמרינן בלישנא קמא וגם י"ל זמנין דסני' לי' ורק סברא דזמנין סני' גדול מהא דרחמא לי' כמ"ש תוס' הנ"ל ולכן גבי זמנין דרחמי לי' פשוט דמהימן וגבי זמנין (דרחמא) [דסני'] מסופק אם נאמן ע"א וע"ז א"ר כיון דלאיסור כרת שהוא איסור גדול התרת ול"ח לרחמא לי' כמ"כ עכ"פ באיסור לאו דקל ל"ח לזמנין סני לי'. והנה ביש"ש כתב על הרמב"ם שאיסור לאו קל בעינה זה הוא רק לגבי דידה אמרינן שתקל דקל עלי' האיסור אבל לעד המעיד שוה איסור לאו לאיסור כרת דלהעיד שקר חד איסור הוא יעו"ש ולזה שפיר ל"ק ארבא מידי דלעולם ילפי' איסור לאו הקל מכרת כמו דשם שהוא איסור חמור ל"ח לסברת רחמא כמ"כ גבי איסור קל ל"ח לסני' לי' וא"ת היא תוכיח דנאמנת מת בעלי [דהוא אי' חמור אף דשייך דרחמא לי'] ולא מת יבמי [אף דהוא אי' קל וחיישי' לדסני לי'] דגבה י"ל הסברא אדרבא האיסור לאו קל בעינה אבל לגבי העד דלא מחלקינן לגבי עדות בין איסור חמור לאיסור קל שפיר אמרינן לאיסור חמור התרת וזה דבר פשוט מוכח מעצמו ולזה הביא הרמב"ם טעם זה לתרץ דברי רבא שפסק כוותי' [שם בהלכה ה'] והי' שלום. ב' ג' ניסן תרכ"ג לפ"ק

סימן קעד

להרב המאה"ג החריף ובקי חסיד מפורסם וכו' מו"ה ישעיה הירש נ"י אבד"ק פראנפאל יע"א

תשובה בנדון האשה שהחזיק בעלה באחים ופ"א אמר לאחד בעניני ריב עם פ' שאינו חושש למסירה שעשה רעקלאמאציע בשקר שכן אחיו מת ואח"כ הי' ע"א שאמר קודם מתתו שא"י אם אחיו חי או מת הנה באמת נראה שאמירה שאמר אינו אמירה ממש די"ל דדרך שחוק אמר ולא מהני לגרע החזקה דיש לו אח ולא שייך בהאי סברת התוס' [ב"ב קל"ד ד"ה אזל] דבידו לעשות חשוב טובא דזה ליתא דהא אין חפץ כלל בגרושין ורק שאמר דרך שיחה בעלמא נגד מוסרים הגם שיש לפקפק על סברא זו מ"מ דרך שיחה בעלמא אינו חשוב כלל והרבה הארכתי בזה בתשובה. גם הא ע"א שאמר שבשעת מותו חזר בו ובודאי נאמן לחזור כמבואר בש"ע אה"ע [סי' קנ"ו ס"ז לי"א שם] ומה שפקפקת לפסול העד משום שהי' משמאי העיר ז"א דנהגין כעת לקבל עדות מכאלו ובודאי אין לפסול עדותו בזה"ז וכמ"ש (ר"י) [ר"פ בחגיגה כ"ב] כמאן מקבלינן האידנא סהדותא מע"ה [כר"י] וגם על זה שהי' משמאי העיר עדיין לא נגבה עדות כדין ולכן א"א לי להקל בזה ואין בזקנתי כח ליקח עול זה להתיר איסור יבמה לשוק והי' שלום. ד' ר"ת מרחשון תרל"א

סימן קעה

לידידי אחי הרב הה"ג חריף ובקי חסיד ועניו ירא ד' בו"ק חו"פ ע"ה פ"ה כש"ת מו"ה אביגדור נ"י אבד"ק דיקלא

מכתבך הגיעני אודות החליצה והנה לא ידעתי למה החמרת כ"כ הלא ידוע.... מק"ע [סי' ש"ל ומובא גם בב"ש סי' י"ז סקנ"ח] אשר אם יש עוד שם משפחה עם שם האב דיו ובפרט בכמה דברים שם אמו ושארי מוכיחות בודאי כ"ע וגם הצ"ץ [סי' נ"ח מובא בק"ע] מודה דדי בזה וכבר נהגו עלמא לסמוך על שם אביו ועוד איזה הוכחות כאשר מבואר בכל התשובות אין חולק גם מה שכתבת שהיא לא נולדה בקהלתו והב"ד כתבו מילידי קהלתנו אתמה אחי וכי צריך ליקח פרטיקאהל מקום הלידה יותר מזה בגט חמור קיי"ל [בסי' קכ"ח ס"ב] שינוי לידה אינו פוסל ובפרט שכן אמת שבלה"ק נקרא מקום גידולו מקום לידה וכן הוא בין העולם שאומרים על מי שמנעוריו באיזה מקום אומרים שנולד כאן היינו שמנעוריו הוא כאן ורק בגט כתבו דאינו כשר בשם מושאל כמבואר בתשו' הר"ן ז"ל אבל בעדות מיתה או חליצה ודאי אינו מעכב שם הלידה. גם מה שכתבו שאחיו דר בראדמישלא והוא לא דר שם זה אינו ריעותא כלל וכי אמרו בתורת עדות שדר שמה וכי יודעים המה רק שבעת שדר שם מחמת שאמו דרה שם מ"מ אם הוא במקום אחר ויודע שהי' לו אח ששמו ושם אמו כן וכן שם אשתו כאשר אומרים בקהלתכם עדים שהי' לאיש הזה אח כזה ודאי צריך לחלוץ לחליצתו. ומה שרצית לפלפל בדרך שאינו נאמן כיון שלא הוחזק ז"א דבחליצה לא צריך רק במלדעל"ג סגי אפילו שאומר קודם המעשה ונראים הדברים שאמר אמת ולכן אם יש לפניכם עדים או ע"א שאמר שהי' לאיש היבם אח ששמו ושם אביו ואמו כן והי' דר פה צריך לחלוץ ומחמת גודל טרדותי קצרתי וסמכתי על חכמתך שתעיין באמת לעשות החליצה והי' שלום

סימן קעו

לידידי מחו' ש"ב הרב המאה"ג חו"פ החסיד ש"ה כש"ת מו"ה משה רוקח נ"י מבעלז

שאלה אם מותר לגדול האחין לחלוץ מחמת שיש לו אשה ואחיו הקטן הוא פנוי

תשובה הנה בב"ש כתב בסס"י קס"א וז"ל ואם לגדול אשה אז חליצת קטן עדיף וע' ב"י סי' קס"ה מ"ש בשם הריטב"א עכ"ל. והנה דבריו מדברי הראשונים שכתב הנ"י ביבמות פ"ב וז"ל מצוה בגדול ליבם לשון הריטב"א ז"ל אומר הי' מורי הרמב"ן שזה כשהגדול הגון לה אבל אם אינו הגון ואחד מן האחרים הגון מצוה באחרים יותר ממנו כו' וכל שיש לגדול אשה אחרת בזמן הזה אין המצוה בו דקטטא ומריבה איכא בבית וכיבם שאינו הגון דמי לגבי אידך עכ"ל וכן הוא בריטב"א יבמות בחי' [שם דף כ"ד] א"כ הרי דבדבר קל מאד דחינן המצוה מהגדול ועדיף הקטן ביבום והנה דעת הב"ש ז"ל דחליצה בזה כמו יבום כמו דבדבר מועט אמרינן דיבום דקטן עדיף כמו כן גבי חליצה אם יש איזה עדיפות בחליצת הקטן מהגדול חליצת הקטן עדיף. והנה זה ידוע דכמה ראשונים אמרו דרגמ"ה לא התרים ביבמה כדי שתהא ראוי' ליבום (מובא בסי' א' סעיף '] והרבה שכתבו דאפילו במקום מצוה גזור דכן קיי"ל לרוב האחרונים ורצה הרא"ם ז"ל לומר דצריך להתיר החר' מקודם והב"ש הביא בסדר חליצה [סקמ"ו] דלא צריך לזה דבדיעבד כשר ובודאי הוא