דברי חיים חלק ב תכד

הב"מ [סי' קי"ט] נתעורר וכתב סברות כדרכו הטוב ז"ל אך לפע"ד פשוט הדבר דידוע דיש שני מינים בשליחות אם דילפינן מושלח ושלחה ומתרומה ומקדשים וכתב הריב"ש ז"ל דמקדשים נשמע דשלוחו של אדם כמותו אבל מושלח אינו מוכח שהוא כמותו רק דהתורה נתנה רשות לעשות ע"י שליח אבל שיהא כמו המשלח זה לא נשמע ורק מפסוק ושחטו ש"מ שהוא כמותו אך באמת לאחר שכבר למידין ממה הצד שליחות להתיר הוי גילוי מילתא דבכה"ת שוים בין לענין ששא"כ בין סתם שליח יעו"ש בתשו' ריב"ש ז"ל [סי' רכ"ח] והנה לפ"ז לענין מה דילפינן דאדם עושה שליח לא שייך הסברא דכל מה דאיהו לא מצי למיעבד לא מצי משוי שליח דמאין לנו לומר כן נהי דאיהו לא מצי עביד מחמת איזה טעם שיהי' מ"מ שליח מצי משוה אבל לענין ששא"כ בודאי בדבר דאיהו לא מצי למיעבד עכ"פ אין שליח נעשה כמותו דהוא בעצמו אינו יכול לעשותו ואיך יכול להיות כמותו ועכ"פ הבעלים לא הוי כיד השליח כיון דאיהו גופא לא יכול וא"כ לפ"ז שם גבי קרבן אם הוא זקן או חולה שפיר קאמר הגמ' דהא אינו מוכח באם יכול להקריב שהקרבן הוא להמקריב אפילו שלא במשמרתו (הוא) [רק] מפסוק ואיש את קדשיו לו יהי' וא"כ באם הוא אינו בכחו להקריב רק ע"י שליח א"כ משום דשליח הוי כמו הבעלים (לא) יכול להקריב [אבל לענין שיהי' עבודתה ועורה שלו זה לא מהני] דנהי דהוי כבעלים מ"מ אין הקדשים שלו ולא מקרי איש קדשיו ואי דבעלים נעשים כמו השליח בהקרבה זה ליתא דהא הוא גופא אינו בכחו והאיך יכול להיות כמו השליח בדבר שאין בכחו אבל בגט ושארי דברים אפילו אם הבעל חולה ואינו יכול לכתוב מ"מ יוכל לעשות שליח משום ריבוי דושלחה או שהשליח נעשה כמוהו ושאני התם דצריך הקרבן להיות שלו וזה א"א רק מטעם דשלוחו כמותו והוי כמו הבעלים מקריבים וזה א"א בחולה (דהוי כברי) כיון דהוא חולה לא מהני השליח להיות כמותו שיהא כמותו כמו שהוא שוחט דהא אינו מצי למיעבד איהו גופא לא יכול למעבד שליח שיהא ע"י כמותו וז"ב ולכן בכל פעם נעשה שליח אפי' במידי דלא מצי למעבד ורק בדבר דליתא בת כריתות וכיוצא דאינו בכלל המצוה הזו כמבואר בקדושין או דהדבר המעלה לעשותו אינו בגדר לעשותו והוי כדבר שלב"ל כמבואר במרדכי [יבמות פר"ג] וז"ב. והנה הרמב"ן ז"ל [סובר] כסברת התוס' הנ"ל דבגט צריך הכתיבה להיות ע"צ היותר מוברר ולכן נהי דהכתיבה ע"י שליח אך כיון דכתיב וכתב לה צריך שיהא השליח כמוהו ממש אך דא"כ קשה הענין לשמה אם הוא דיבור או מחשבה עכ"פ תלי' בכוונת הבעל אשר כתיב בו וכתב לה ובכה"ג לא שייך שליחות וכמבואר גבי חמץ [בר"ן פ"ק דפסחים מובא בב"י או"ח סי' תל"ד] וגבי האומר הקדיש נכסי אשר הערו הרבה מהראשונים דאינו יכול לעשות שליחות [עי' מהרי"ט סי' קכ"ז ובמח"א ה"ש סי' ז' ובנובי"ת חיו"ד סי' קמ"ז] וא"כ האיך יוכל לעשות שליחות לכתוב גט לשמה הא בזה לא מהני שליחות אך לפ"ד הרב רבו של הרשב"א שמביא בח"ר בחולין [דף י"ב] דהא שגדול עע"ג הוא מטעם שהגדול מכוין הלשמה לא שהקטן מכוין ע"י רק כוונת הגדול מהני להקטן הכותב והנה מבואר בהג"א ריש גיטין דסגי אמירת לשמה בעת שהסופר נתמנה להיות שליח לכתיבה יעו"ש וא"כ לפ"ז בעת שהבעל מוסר שליחותו הוא מכוין (ע"י) שיעשה שליח ע"ז לכתוב לשמה וכוונתו מהני להשליח כיון שהוא בפניו ומש"ה מהני שליחות בכתיבה לשמה וזה כוונת הרמב"ן ז"ל דכתיב וכתב לשמה וצריך דוקא להיות כמותו דבעל והאיך יכול להיות במקומו לכתוב לשמה דע"ז אין שליחות ורק בפניו מהני לו כוונת הבעל ולפע"ד שזה ברור כוונת הרמב"ן ז"ל ומש"ה ל"ק קו' הרא"ה ז"ל הנ"ל דדלמא מילי נמסר לשליח רק הכא הטעם דשלא בפניו אינו נעשה שליח דזה ליתא דאם מילי מימסרי לשליח והוי שליח השני כמו הראשון והוי גם אליו מהני כוונת הבעל כיון דכמות השליח הראשון הוא ודוק ועיין במהרח"ש ז"ל בחלק אה"ע סי' ב' שכ' וז"ל ובהגהת אשר"י בשם א"ז כתב ור"ח פי' שמע שאמר הבעל כתוב גט לאשתי פ' שאני מגרשה וראה שלקח הסופר הקולמוס והמגילה לכתוב בה הגט לשמה ודיו ור' האי פי' שמע חיתוך המגילה והקולמוס לכתוב בה הגט ויכול להיות שכל הלשונות אמת ואיזה מהם שיהי' דיו עכ"ל וכאן תרווייהו איתנהו ששמע שאמר הבעל להם שיכתבו ויחתמו והסופר התחיל להבין שליחות הבעל לכתוב השמות ולקח הקולמוס והדיו והמגילה ואמר הריני הולך לבית לכתוב שא"א לי לכתוב במקום הזה היינו קן קולמוסא דר"ח וה"ל כהוא בבית וסופר בעלי' ותני' אעפ"י שיצא הסופר ונכנס כל היום כולו כשר מ"ד כיון דנפיק לשוקא אינש אחרינא אשכחי' וא"ל קמ"ל הילכך מצי שפיר למימר בפני נכתב שהכוונה בפני נעשית הכתיבה לשם אשה זו בציויו של בעל ואעפ"י שלא ראהו כותב חזקת שליח עושה שליחותו עכ"ל מהרח"ש אלמא דכוונת האיש כוונה. והנה לפי"ז בנ"ד דכותב לו הבעל שממנה אותו לשליח ודאי הכתיבה שכותב לשליח שיכתוב הגט לשמה והשליח מקבל לכתוב הגט לשמה הוי כמו שהבעל מכוין ושפיר דמי הגם אם יסבור כדיעות דפיקח לא מהני [ע"י כתב יד עי' ב"י סי' ק"כ וב"ש הנ"ל] זה בעיקר הגירושין ס"ל דלא מהני כתיבה אבל לענין לשמה מהני אם כותב לו שיכתוב לשמה שהוי כמו הבעל מכוין אז לשמה ולכן ודאי כשר גם להרמב"ן ז"ל דלא פסל הרמב"ן רק בממנה שליח שלא בפניו דלא התחיל כלל השליחות אבל באם הבעל כותב לשליח שיהי' ממונה לכתוב גט לשמה בבוא המכתב לשליח הוי כמו הבעל ממנה אותו עתה בפניו ועיין בבני יעקב שכ' וז"ל........ הרי דכתב הוי כממנה בפניו ואך דלענין גוף הגירושין יש גדולי הראשונים שס"ל שצריך להיות דוקא בפי' או מעשה בגופו כמבואר בב"ש ז"ל [סי' ק"כ סק"ח] אך הקילו רבים בזה כמבואר ובפרט דיש תקנה לזה שיאמר לפני ב"ד או אנשים במקום שהוא אני ממנה פ' לשליח במקומי שיכתוב גט לשמה וכו' ופ' ופ' יהי' עדים ויכתוב בכתב לשליח שממנה אותו לשליח לגרש לשמה כאשר המנה אותו בפה מלא לפני הב"ד או עדים פו"פ ונאמן הוא בזה חדא דלא חיישינן שמקלקל ולשנות מכפי הסידור שיכתבו לו הב"ד שמכאן וגם נאמן כיון שהוא בידו ולכן בודאי מותר באופן זה לכ"ע ליתן גט באופן הנ"ל שהבעל ימנה לשליח ולעדים בפירוש בפה מלא ויכתוב כ"ז לכאן שכן עשה בודאי כשר הדבר במקום עיגון אך אכתי לא פלטינן כיון שאינו ניכר כת"י חיישינן לזיוף אך זה ליתא דהא במקום סכנה כותבים אפילו באין מכירין והגם שרש"י פי' ביבמות (קכ"ב ע"א) וז"ל בשעת הסכנה שאדם מסוכן כגון מי שהי' מושלך לבור ואמר כל השומע קולו יכתוב גט לאשתו כותבין ונותנין וסמכינן עלי' בכל דבריו שאומר אני הוא פב"פ ה"נ כשעת הסכנה דמיא שאם לא תאמין לזה לא תמצא אחר ותשב עגונה עכ"ל והטעם משום שאימות מות עליו לא משקר וכ"כ הלבוש מ"מ הלכה רווחת בישראל ביוצא בקולר שכותבין אפילו אין חרדת מות על הבעל ועיין במהרח"ש ז"ל ולכן נלע"ד לעשות הגט על אופן הנ"ל וכן עשה מעשה הש"י ז"ל והנה הי' לבי נוקפי לעשות מעשה שהרבה מאחרונים אוסרין ועתה בא לידי שו"ת כתר כהונה ובו מבואר [בסי' ע"ו] שכן נעשה מעשה ע"י הגאון החסיד מ"מ מק' קאזניץ זלה"ה והסכים ע"י הגאון בעהמ"ח ס' הפלאה והגאון כתר כהונה ומי יהרהר אחריהם ולכן כן יעשו כאשר כתבתי ובבני יעקב רצה לגמגם על היתר זה משום דבריו שבב"י דבשליח ע"י אחר הוי כאומר אמרו ומש"ה רצה להחמיר בשולח מכתבו ע"י אחר דהוי כאומר להמביא הכתב אמרו לפ' וכו' והנה בכאן לא שייך זה דבי דואר רק מעשה קוף בעלמא אבל הבעל מדבר עם הסופר ועדים וגם הבני יעקב מודה דכשר. אח"ז עיינתי בס' בית אפרים וראיתי שמגמגם לאיסור אך באמת בנ"ד עדיפי יותר שהרי כותב להעדים [אני] ממנה אותך לשליח ושלח הכתב ע"י בי דואר דהוי מעשה קוף. גם מ"ש דאינו דומה אינו מכיר גבי מושלך בבור דנפקע חזקת א"א לא זכיתי להבין דהא גם התם עדיין לא ניתן הגט ורק מצוה לכותבו כן ה"נ מצוה בכתבים לפום מאי דס"ל השתא דכתב הוי כדיבור א"כ הוי ממש כמו מושלך בבור ולכן תמוה מאד למה לן להחמיר כ"כ הא דעת הרבה [פוסקים] דהדבר ספק אפילו באומר אמרו ובממנה שליח נתוסף עוד ספק דלמא מהני אפילו שלא בפניו וגם נתוסף ספק אם כתב מהני הוי כאמירה ובפרט אם אמר כן בפה ממש ואח"כ כתב והוי כבפניו ממש וגם לחשוב דלמא איננו הבעל הא נראה מענינים שכותב לאשתו שהוא בעלה לכן הנלע"ד לסמוך ע"ז במקום עיגון

והנה אחר כ"ז אני נבוך מאד להתיר בלא היכרא חת"י הבעל ולא ראיתי מי שיתיר בלא היכר החתימות והש"י ז"ל הי' המעשה שהכירו כת"י ע"י דימו לפנקס כמבואר בשו"ת חינוך ב"י ובמעשה דהגאון המגיד הי' עדים וכנראה שנצטרפו העדים כמבואר בהתשו' שבכ"כ ולכן אם לא יהי' ניכר חת"י של בעל מסופק אני מאד דאיך נתיר א"א מדואר של אדם שא"י מי הוא ונתתי אל לבי לעיין והנה מצאתי מהש"ס [קדושין ס"ג ב'] שאמרו גבי (קדשתיך) [קדשתי את בתי] וא"י למי [ובא א' ואמר אני קדשתי'] נאמן לגרש הרי שאדם נאמן בזה דא"א חוטא ולא לו וא"כ מ"ש שא"י מי קידש ומ"ש שאחד אמר אני הבעל והפ"י ז"ל שם באותו סוגי' כתב הטעם דנאמן בדבר שבערוה הוא משום שבלא דבריו הוי ספק ונלמד מכאן דכל היכי שהי' הספק בלא עד נאמן ע"א נגד רוב ונגד חזקה ולהכי (נאמן) אפי'