דברי חיים חלק ב תיז

לו א"כ אינו מדלי השכל ורק לחוש לזה שעשה שטות שזרק הגרעינין ע"ז אמר רבא כיון שהוא בר הבנה ורק שצ"ל שנשתגע מכח דבר השטות שעשה בגרעינין ע"ז צריך להיות דרך שטות וגם צריך להחזיק בזה ולא בפ"א ואדרבה אם באקראי זרק הגרעינן בזה לא הוחזק לשוטה ורק אמרי' רמות רוחא נקטי' א"כ אין מכאן ראי' לומר במחגאה דרך שטות והוחזק בזה לדמות עצמו לגדול הדור וכמוהו בודאי אין אומרים רמות רוחא נקטי' כמו דלא אמרינן במקרע כסותו בע"מ הוא וא"כ בנ"ד דאתחזק המגרש הזה בשטותו להחזיק עצמו לגדול הדור וכדומה בדרך שטות בודאי לא אמרינן רמות רוחא נקטי' ורק כשוטה יחשב לשיטת הרמב"ם ז"ל וא"כ הוי דין [זה] ספיקא דדינא אם כהר"א והרשב"א ז"ל דצריך דוקא אחד מהנזכרים בש"ס להקרא שוטה או כדברי הרמב"ם ז"ל דאפילו זולת הג' דברים המוזכרים בש"ס אם עושה דבר שטות שנחשב לשטות בעיני העולם ועשאו דרך שטות והוחזק לזה לא אמרינן רמות רוח' נקטי' ורק כשוטה יחשב אך לכאורה טעמא בעי להנך רבוותא ר"א והרשב"א ז"ל דס"ל דבעינן דוקא א' מג' דברים הנזכרים בש"ס וכי הל"מ שדוקא במעשה א' מהג' הוא שוטה ולא זולתם הלא אם רואין באיזה דבר שטות שיהי' שהוא עושה דרך שטות הרי הוא שוטה לפנינו ולכאורה י"ל דטעם הדבר בזה דהנה באדם שבכל עניניו הוא חכם ופיקח למה יגרע מלתת גט או שארי ענינים הלא ראינו שהוא כאחד הפקחים והרי בשוטה גמור מבואר [בגיטין דכ"ג] דאם גדול עע"ג ומזהירו כשר בכתיבת הגט (ובנתינה) [נ"ל דצ"ל ובשחיטה] לר' נתן [בחולין דף י"ב] וכן בחליצה הי' כשירה אי לאו דיש בו הרבה לכוין כמבואר בתוס' פרק מ"ח [דף ק"ד ד"ה והיא] למה בפיקח לפנינו ואומר שמגרש בכוון ורצון שלם לא מהני אם הוא שוטה באחד מהדברים הנזכרים בש"ס חגיגה הנ"ל וצ"ל כיון דעושה א' מג' הנ"ל נתגלה שהוא באמת שוטה ואין לו דעת ורצון להקנות איזה דבר או לגרש אשתו להפטירה ממנו ונהי שמבין ועושה מעשיו בכוונה מ"מ רצון ודעת אין לו ולכן אינו כשר בדבר שצריך קנין ובשלמא גבי כתיבת הגט יש לו שכל לעשות כמו שאמר לו הגדול העומד או בחליצה דחליצה מוטעת נמי כשירה הוי מהני אם גדול עע"ג אבל דבר שצריך קנין ורצון אין לו לאיש משוגע ולכן לא מהני מעשיו והנה האיך נדע אם יש לו דעת ורצון (הלא) בזה נתנו חז"ל כלל מי שעושה אחת מדברים הללו בודאי הוא שוטה שאין לו רצון כלל אפילו אם הוא פיקח בשאר עניני העולם ולכן לא שייך ע"ז מ"ש הנך ג' משארי עניני שטות די"ל דכן ראו חז"ל שכן הוא דמי שבא לכלל שגעון כזה אין לו דעת כלל ולא מהני מה שהוא פיקח בשארי ענינים אבל באם משתטה בזולת מג' דברים עדיין כחו בשכלו והוא כפיקח זה דעת הר"א והרשב"א ז"ל אך הרמב"ם ז"ל דעתו דבאמת כל הדברים שווים אם ראינו משתטה בשום דבר בעולם שוב לא מהני מה שהוא פקח בשאר הענינים וראיתי להתב"ש (שמשיג אהסמ"ע ז"ל שכתב) בסי' א' ס"ק נ"א הנ"ל יעו"ש [שמשיג אהסמ"ע ז"ל שכ' שהשוטה הוא חכם בשאר דברים כשאר ב"א] והוא ז"ל סתר דבריו מדברי תוס' חגיגה [דף ג' ד"ה דרך דא"א שיהי' שוטה באחת וחכם בשאר דבריו] הרי (דלא) דאמרינן כיון שהוא שוטה בדבר אחד הוא שוטה לכל הדברים ורק מה שעושה לפעמים איזה דבר חכמה הוא באקראי בעלמא ע"כ באמת יפלא הדבר לומר באיש שמדבר והוא במעשיו תמיד כפקח לומר שזה הוא מקרה וע"כ כמ"ש דהטעם הוא נהי שהוא כפיקח בשאר ענינים מ"מ רצון ודעת אין לו ולזה לדעתי כוונת הרמב"ם ז"ל שכתב בה"ע גבי שוטה שפסול לעדות וז"ל בפ"ט הל' ט' השוטה פסול לעדות מה"ת לפי שאינו בן מצות עכ"ל והקשה הכ"מ למ"ל הטעם שאינו בר מצוה הלא הטעם הוא שאינו בר דעת כמבואר בש"ס טובא זימני. אולם לפע"ד כוונת הרמב"ם ז"ל דלמה יפסל לעדות כיון שחזינן שמכוין כל דבר זולת ד"א שמשתטה בו מ"מ לעדות הוי להיות כשר כיון דבדבר זה אינו משתטה לזה נתן הטעם נהי שיכול לכוין מ"מ כיון שאינו בדעת ורצון גמור פטור מן המצות ולכן אינו בר מצוה אח"כ מצאתי כן בתומים [סי' ל"ה סקט"ו] ועפ"ז יתיישב מה שנתקשתי בדברי הג"פ ז"ל שכתב בסי' קכ"א ס"ק יו"ד וז"ל אבל כשצוה בעודו בריא ואח"כ נשתטה ר"י סבר דאין כותבין עד שישתפה מדרבנן ור"ל ס"ל דאפי' איסורא מדרבנן ליתא דמדמה לי' לישן כיון דסמיה בידן אבל בדלא סמי' בידן מודה ר"ל לר"י דאין כותבין אלא לכשישתפה מדרבנן ואם כתבו בעודו שוטה אפילו בדלא סמי' בידן אינו אלא פסול מדרבנן דכיון דצוה לסופר כתוב בעודו בריא לא פסק כחו וצוויו אעפ"י דנשתטה אח"כ כנ"ל ליישב דעת הרמב"ם ז"ל ודו"ק [עכ"ל] וקשה לכאורה הא כל מידי דאיהו לא מצי עביד לא מצי משוי שליח וכיון דעכשיו לא מצי בעצמו לגרש לא יוכל שלוחו לעשות ועיין באחרונים מה שפלפלו בזה אך לפמ"ש א"ש דהא לכאורה הבעל יוכל לגרש באם גדול עע"ג והגט מוכן מאז ולא חסר רק נתינה בזה יהא הבעל יכול לעשותו בעע"ג ומלמדו כן עשה וצ"ל הטעם שאינו יכול לגרש אפילו בעע"ג משום שאין לו רצון וכח לפטור אשה וזה לא מהני העע"ג שאין העע"ג נותן לו רצון ודעת שלם אך לכאורה אם העיקר בגט הרצון קשה האיך יוכל לעשות שליחות כלל בגירושין לפי מה דמבואר בתוס' רי"ד [קידושין מ"ד מובא בקצוה"ח סי' קפ"ב] דבדבר שתלוי בגופו כמו הנחת תפילין אין עושה שליח א"כ הכא בגט שתלוי ברצון המגרש האיך יוכל למסור רצונו להשליח והוי כדבר שבגופו שאין עושין שליח בדבר שבגוף אך הטעם שרצון א"צ שליחות רק סגי במה שניחא לי' כמ"ש בקידושין כמה פעמים גבי קדושין דניחא ליה סגי ושאר מעשה הגט שפיר עושה שליח וא"כ יפה כתב הג"פ ז"ל באם עשה שליח קודם (שנשתפה) [שנשתטה] והרי בטלה דעתו ורצונו לגרש ושארי מעשה הנתינה יכול לעשות הבעל השוטה גופו בעע"ג ולכן כיון דמצי עביד יוכל לעשות שליח ואח"ז מצאתי כמה מדברים אלו בבית מאיר היוצא לנו דנ"ד הוא ספיקא דדינא וראוי להחמיר באיסור א"א אך כיון דלהרמב"ם גופא תלוי הכל לפי ראות הדיין אם הוא שוטה [כמבו' בדבריו שם] והנה הרבה מצוים בגודל רוח ומדמים עצמם לגדולים וכיוצא ולכן סומכים בזה אהר"א ורשב"א ז"ל ובפרט שכבר פסק מהרי"ט ז"ל כן [ח"ב אהע"ז סי' ט"ז] והטו"ג [סי' קכ"א סק"ב] כתב שאין לדון על דבריו וכן סוגיא דעלמא כהר"א והרשב"א וזכרתי בהיותי רך בשנים נער קטן שהי' בעיר מולדתי בעה"ב אחד נשא ונתן בחכמה ואח"כ נשתגע עד שהנערים רדפו אחריו לשמוע היתוליו ודברי צחוק כדרך קלי הדעת והי' נחשב למשוגע ממש ונתן גט לאשתו עפ"י הוראת אדמו"ר הגאון בעהמ"ח ים התלמוד וגם שמעתי מעשיות כאלו ולכן במקום עיגון יש להכשיר עפ"י בד"צ והנה אין אתי ספרי האחרונים כאן בכפר שעוסק פה ברפואות ולכן קצרתי ודעתי להצטרף להיתר גדולים הנ"ל ירח מנחם תרכ"ד כפר דאמבראווא הסמוך לק"ק סאנץ. [עיין לקמן סימן ע"ו השייך לזה]

סימן עה

שאלה באחד שהי' במרה שחורה ודיבר מעט ולא נהג כדרך אנשים ולפעמים הי' מדבר חוץ לשיטה אבל שגעון לא נראה ממנו ואשתו לא מיתדר עמו מפני זה ובדקוהו הב"ד וראו דעתו מכוונת על הן ועל לאו כמבואר הבדיקה לגבי נשתתק וסידר גט לאשתו ע"י שליח ושהה השליח כמו ג' ימים עדי מסרו להאשה ובשעת נתינת השליח לא נבדק אם הוא פיקח ונסתפק השואל אם צריך בדיקה. ב' אם לא הי' פיקח בשעת נתינה מה דינו. ג' בספק מה דינו של גט זה

תשובה הנה לפ"ד הרשב"א בתשו' הובא בב"י רס"י קכ"א וז"ל נשאל הרשב"א הא דא"ר עתים חלים עתים שוטה כשהוא חלים ה"ה כפיקח לכל דבריו קי"ל כותי' ואם גירש בשעה שהוא חלים גיטו גט או לא קי"ל כותי' ואין גיטו גט עד שישתפה ואיסתפקא לי' הא משום דמשמע בירושלמי דר"י דאמר גבי אחזו קורדיקיס לכשישתפה פליג עלי'. תשובה איברא מסתברא דעתים חלים ועתים שוטה בשעה שהוא חלים ה"ה כפקח לכ"ד ור"י לא פליג וכדבעי' למכתב ואפי' למה דס"ל דפליגי א"א הא קי"ל כרבה דבתרא הוא וכן פסק הרמב"ם בפ"ב מה"מ וכן פסק רבינו ובודאי דהכין הלכתא מהאי דבר שטיא דפ"ב דכתובות דף כ' ומסתברא דאפי' חלים בעלמא שאינו שפוי לגמרי ה"ה כפקח כסתמא דמלתא דקא אמרי כשהוא חלים ה"ה כפקח לכ"ד לא בבדיקה כנשתתק אלא שהוא חלים שהוא מדבר בעניניו ואינו קורע בגדיו ואינו לן בביה"ק ואינו יוצא בלילה ואינו מאבד מה שנותני' לו שהם סימני שוטה כדאי' בירושלמי דגיטין ובתרומות ואע"ג שהוא תשיש ועדיין סי' חליו ניכרין בגופו שלא נתרפא לגמרי אלא כאדם המתחזק מחליו אפ"ה בשעת חלימתו ה"ה כפיקח לשעתו עכ"ל ועיין במ"ש סי' א' וגם במה שאכתוב בסי' זה עכ"ל א"כ זה כפיקח לכל דבר כיון שאין בו א' מסימנים המבוארים בחגיגה והנה באמת לדעת הרמב"ם ז"ל [פ"ט מה' עדות ה"ט] לא צריך הסימנים רק בא' מדברי שטות שעושה שנראה שהוא בלא דעת כשוטה יחשב ובעניי הבאתי ראי' לדבריו מהש"ס גיטין [דף ס"ח ע"ב] גבי שלמה המע"ה דאמרו סנהדרין מכדי שוטה בחדא מילתא לא סריך ופירש"י ז"ל וז"ל אינו נבדק לומר דבר אחד של שטות כל הימים שזה אמר הייתי מלך וא"א דבר שטות אחרת עכ"ל. והנה בשלמה המע"ה לא הי' בו א' מסימני חגיגה ח"ו ואעפי"כ אמרו הסנהדרין דשוטה לאו בחדא