דברי חיים חלק ב תטז

ומה שהקשה להפוסקים דכשירה שינקה מן הטריפה אסורה לקדשים ומותר לחולין [ע' ש"ך יו"ד סי' ס' סק"ה] א"כ מאי מקשה הגמ' (מנחות דף ה') להוציא את הטריפה למ"ל והא כתיב ממשקה ישראל וא"א דכשירה שינקה מן הטריפה אסורה לגבוה אבל להדיוט מותר א"כ הו"ל ממשקה ישראל ואפ"ה אסורה לגבוה. והנה לע"ד בזה הענין הוא מבוכה גדולה באחרונים והכה"ג מאריך למאד וגם הפמ"ג ז"ל [שם] והנה לדברי כולם לא מצאתי טעם שיאסר להקדש ולא להדיוט והכה"ג באמת מכח זה חולק אהש"ך ז"ל ואמר דא"א כיון דאסור לגבוה אסורה להדיוט. והנה אשר נלע"ד היא כך דהנה ראיית הש"ך חזקה מדברי התוס' ע"א [דף מ"ט ד"ה שאם נטע] דכתבו לחלק דגידולי ערלה אסור משום שהיא איסורי הנאה אבל באיסורי אכילה הא מ"מ לא אוכל האיסור רק מה שנתהוה ממנו וזה מותר באיסורי אכילה ורק באיסורי הנאה גם זה אסור דעכ"פ מתהוה מאיסור ע"י גרמתו אבל באיסורי אכילה כיון שאין אוכל האיסור מותר והכה"ג ז"ל דחק בזה. אמנם נלע"ד דצ"ע ויפלא מאד בעיני דברי הש"ך ז"ל המתיר באכילה להדיוט דהלא קיי"ל דדבר המעמיד אפילו באלף לא בטיל ומבואר במג"א בה"פ [סי' תמ"ב סק"ט] בשם מהרדב"ז דאפילו העמיד ע"י בליעת כלי אסור יעו"ש בט"ז תמ"ב והנה גם שם אינו אוכל גוף האיסור דגוף המעמיד נאבד במיעוטו והגבינה אינה מגוף הקיבה כלל ורק שגרם עמידה לגבינה הוי כאכלו הוא בעיני' ולהרבה פוסקים הוא מה"ת ה"נ הא כל הוויית הכשירה הוא חלב הטריפה וזולתה היתה מתה א"כ הרי הוא מעמיד גמור חלב הטריפה מעמיד בשר הכשירה ואילו הי' בכה"ג איזה דבר איסור העמיד הבשר לאחר שחיטה הי' אסורה קל וחומר שטריפה העמידה מחיים וגרע וסברת התוספות [הנ"ל] לא שייך כאן כלל דשם נעשה הגדולי תרומה עפר בדבר שזרעו כלה ומש"ה מותר הגידולין אבל הכא בחלב טריפה הוא מחזיק ומעמיד הבהמה ולמה לא יאסור מטעם מעמיד ובאמת הפמ"ג ז"ל מחשב גם יניקת מחלב הטריפה לשלא כדרך הנאתו דנעשה כעפר יעי"ש [סי' הנ"ל] אך החוש מכחיש זה דאדרבה עיקר חלב הטריפה מחזיק הולד היונק ואמאי יגרע מדבר המעמיד וכו' וצ"ל דהחילוק הוא בדבר המעמיד לא נבטל עצם מהות האיסור ולא [נתהפך לדבר אחר שיהי'] נעשה ממנו גבינה מהקיבה שהעמידו בו כאשר יראה לעינים שמוצאין חתיכת קיבה בהגבינה וא"כ מש"ה נהי דיש אלף כנגדו מ"מ כיון שהוא מעמיד הוי כניכר האיסור ואינו בטל ולכן אפילו העמיד בבליעה הוא משום שעדיין נשאר איזה חלק מהקיבה ולכן אינו בטל כמבואר אבל בחלב שינקה מהטריפה דמהחלב טריפה נעשה גוף הולד ונשתנה לדבר אחר נהפך האיסור גופו להיתר ולא שייך לומר שמעמיד באיסור דאיסור גופו נעשה היתר ואפילו להרא"ש ז"ל [פ' כיצד מברכין סי' ל"ה] דפליג אר"י ז"ל גבי מור וקושט וס"ל להרא"ש ז"ל דאפילו דנהפך להיתר עומד באיסורו מ"מ זה דוקא באם גופו ומהות האיסור נשאר ורק נהפך לקושט או החלב נהפך לדבש בזה סבירא ליה להרא"ש ז"ל דס"ס איסורו רבע עלה כל זמן שלא נפגם אבל בדבר שלא נשאר מגוף חלב הטריפה רק כח שנהפך לגוף הולד ודאי מותר גם להרא"ש ז"ל ומש"ה דמי ממש להך דגדולין שכתבו התוס' ומביאו הש"ך ז"ל [הנ"ל] דאינו אוכל גוף האיסור ומעמיד לא הוי שהרי נהפך האיסור גופו להיתר אך כ"ז בחולין ולהדיוט אבל בקדשים ולגבוה ס"ל לרחב"א [בתמורה ל' ע"ב] דאפילו נשתנה אסור דזה הוא אבעי' בקדשים [בע"ז ד' מ"ו ע"ב] ורחב"א ע"כ ס"ל דנשתנה אסור והאבעי' [הוא] רק לרבנן דפליגי ארחב"א כמו שמבואר ברמב"ם ז"ל בהל' א"מ [פ"ג הי"ד] דמותר משום שנשתנה ורחב"א דאסר ע"כ דס"ל דנשתנה אסור לגבוה וא"כ כל טעמא מאן דאסר לגבוה משום דהוי כאלו איתא בעינה וכמו דבר המעמיד שאסור ורק להדיוט מותר משום שהאיסור גופא כבר הותר בהשתנותו לבשר הולד אבל לגבוה אסור שינוי [ממילא אסור משום דבר המעמיד] וא"כ ממילא לק"מ מה שהקשה מעכ"ת דע"כ מקשה הגמ' שפיר למ"ל להוציא טריפה הא לא הוי ממשקה ישראל ואי דמשכחת לה בכשירה שינקה מטריפה דמותר לישראל ז"א דהא החלב הטריפה אינו ממשקה ישראל ואסורה להקריב המעמיד ממנו ואי דהא הבשר מהולד מותר להדיוט הוא מטעם שינוי אבל בגבוה דס"ל לרחב"א מסברא מבחוץ דלא מהני שינוי א"כ שוב לא הוי ממשקה ישראל דהא באמת אסורה מאז ומקדם גם לישראל רק דלישראל מותרת בשינוי אבל לגבוה דלא מהני שינוי באיסורו עומד וזה ברור. אך באמת בלא"ה לא קשה כלל דהגמ' מקשה דלמה אמר להוציא את הטריפה הא זה לאו מטעם טריפה ואם ינקה מדבר טמא או משאר איסורים נמי אסורה ולא שייך לומר בברייתא להוציא טריפה. ומה שהקשה מפרה אדומה [דלמא האם שיונקת הפרה ממנה טריפה וחזקת האם לא מהני להוולד היא הפרה כמבואר בכתובות דף י"ג דלמאן דמכשיר בה פוסל בבתה ע"ש עכ"ה] אתפלא מאד על חכם בטבעי למה לא משכחת דהולד לא ינק כלל דעפ"י הטבע יוכל הולד להתגדל בלא יניקת חלב כידוע והב"ד שהי' אז שולחין להעדר שנולדה הפרה כמבואר בר"מ ז"ל בודאי היו מוצאין תחבולה שלא תניק וגם בלא"ה חזקת האם לא מהני לבת לא שייך כאן כי כבר הותר החלב יום ב' ער"ח ניסן תרי"ט לפ"ק צאנז

סימן עד

שאלה באחד שנשתגע ובעת שגעונו זחה לבו עליו לומר שהוא אחד בדור בגדלו וכיוצא בשארי ענינים כיוצא בזה אך הי' בו סימני שוטה המבואר בחגיגה ולאח"כ נתרפא מהשגעון ורק עדיין ניכר בפניו חלייתו וגם עדיין גאוותו אתו לאמר שהוא גדול הדור אך סימני שוטה המבוארים בחגיגה אין לו כעת וגם הוא פיקח בכל ענינים הן במו"מ והן בשארי דברים שבעולם וגירש עתה את אשתו ונסתפקתם אם יש לערער על הגט כו'

תשובה ידוע דזה פלוגתת הרמב"ם עם הר"א והרשב"א ז"ל שהרמב"ם ז"ל [בפ' ט' מהל' עדות ה"ט] סובר דאלו המבוארים בחגיגה [ד' ג' ע"ב] לאו דוקא רק אם הוא עושה דרך שטות מעשים אשר המה מורים על שוטה ה"ז דינו כשוטה אעפ"י שהוא פיקח בשאר ענינים והר"א והרשב"א ז"ל ס"ל דכל שאין לו אחת מסימנים המבוארים בש"ס כפיקח יחשב וגיטו גט וכבר ביאר זה הרב המסדר הגט אך לכאורה בש"ס מבואר בהדיא דאם נמצא מבין דבר שמסבירים לו אפילו אם הוא גדול בעיניו דינו כפקח ואמרינן רמות רוחא נקטא לי' אבל לא שגעון הרי דבמילי דרמות רוחא לא מחזיקינן לי' לשוטה רק רמות רוחא הוא דנקטי' אך באמת זה ליתא דז"ל הש"ס (ב"ב קנ"ה ע"ב) דההוא פחות מבן עשרים דאזל זבין נכסי אבוהו לגידל בר מנשיא אתא לקמי' דרבא א"ל קרובי' זיל אכול תמרי ושדי קשייתא בי רבא עבד הכי א"ל זביני' לאו זביני כי קא כתבי לי' שטרא א"ל לקוחות זיל אימא לי' לרבא מגלת אסתר בזוזא שטרא דמר בזוזא אזל א"ל אמר להו זביני' זביני א"ל קרובי' לקוחות אגמרוהו א"ל מסברי לי' סבר וכיון דמסברי לי' וסבר מידע ידע וההוא דעבד הכי חוצפא יתירה הוא דהוי בי' עכל"ה והנה לכאורה כולה מוקשה חדא כיון דקיי"ל דצריך לעשות דוקא דרך שטות כמבואר בחגיגה וגם כתב הב"י וכל האחרונים דבפעם אחת שעשה דבר שטות אינו כשוטה רק אם רגיל לעשות כן (ועיין בת"ש סי' א' ס"ק מ"ו בשם ראש יוסף) וכן הסכימו כל האחרונים א"כ בפ"א שזרק הגרעינים וגם לא עשה דרך שטות דהא לא נזכר מזה כלל בש"ס שעשה דרך שטות ואמאי החזיקו רבא לשוטה וגם קשה כיון דהחזיקו רבא כשוטה ע"י מעשה שזרק הגרעינין לפניו א"כ למה בסוף הדר ואמר רמות רוחא נקטי' הא קיי"ל בשוטה אפילו שבשאר דברים הוא פקח מ"מ כשוטה יחשב ולא אמרינן אימור בעל מחשבות הוא וכנ"ל [בגמ' חגיגה] א"כ גם בכאן לא נימא דרמות רוחא נקטי' וליישב כ"ז נ"ל דהוא דבר ברור דאדם המבולבל בדעתו ואינו מבין דבר על בוריו ורק מחשבותיו נבוכו בסתירת דברים בודאי דינו כשוטה אפילו אם אין בו אחד מדברים המוזכרים בחגיגה ומש"ה צריך נשתתק בדיקה אפילו אם אינו עושה אחד מהנזכרים בש"ס מ"מ חיישינן שהוא מטורף בדעת ואינו מבין לכוין דבר והנה מבואר בש"ע [חו"מ ל"ה ס"י] והוא מהרמב"ם ז"ל דהפתאים ביותר ה"ה כשוטה וז"ל התב"ש סי' א' ס"ק נ"א החילוק שבין שוטה לפתי דהשוטה הוא שנטרף דעתו מחמת רוח רעה ונכנס בו רוח שטות ודומה לנטרף דעתו מחמת חולי ועיין נדה דף י"ג ולכן מצינו בגמ' עתים חלים ועתים שוטה דכך הוא דרך שוטים אלו וכן שפוי ונשתטה והפתי הוא דעתא קלישתא מתולדתו ואינו משתנה לעולם וכן נ"ל דעת הב"ח דגבי חרש כתב דה"ה פקח ונתחרש וגבי שוטה לא כתב דה"ה שפוי ונשתטה אלא דכולהו הכי איתנהו דאין אדם נולד בטירוף דעת כדרך המטורפים מחמת ר"ר או חולי אבל הנולד בדעת חסרה הוא הפתי ומתפתה לכל דבר ואינו משתנה לעולם עכ"ל. הרי דדלי השכל מתחלתו הוא כשוטה אפילו בלא הג' דברים המוזכרים בש"ס לכ"ע והנה לפ"ז רבא דהוי סבר דאיש זה מדלי שכל מתולדתו [הוא] כמ"ש לו הקרובים לרבא דאינו מבין למכור קרקעות ולכן כשראה רבא שזרק הגרעינים לפניו נטה לדברי הקרובים ותלה הדבר שעדיין לא נגמר שכלו והוא מדלי השכל וכשוטה יחשב ואולם לאח"כ כשראה רבא שהוא בר הבנה כשמסבירים